רד"ך סט

המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל וכו' עד כגון שקדש או שגירש או נתן או מכר על תנאי שהוא רוצה בתנאו שיזכה עצמו בדבר שלא זכתה לו תורה ומנעה ממנו או יפטור עצמו בתנאו מדבר שחייבה אותו בו התורה שאומרים לו תנאך בטל וכבר נתקיימו מעשיך ע"כ ודקדק הרב בלשונו הצח והקצר והודיענו שדעתו כדעתו של הר"י ז"ל וזה הודיענו במה שכתב כגון שקדש וכו' עד שהוא רוצה בתנאו שיזכה עצמו בדבר שלא זכתה לו התורה פי' לפי שמכוין בתנאו לכך שיזכה בדבר שלא זכתה לו התורה והיינו כדעתו של הר"י ז"ל דאל"ה לא הוה ליה לרב למימר אלא כגון שקידשה וכו' עד או מכר על תנאי שיזכה עצמו בדבר שלא זכתה לו התורה ולמה לו להאריך בדבריו ולומר שהוא רוצה בתנאו אלא ודאי נראה שדעתו של הרב ז"ל לומר כשדעתו ורצונו של המתנה הוא בתנאי שהתנה כדי לעקור מה שחייבה אותו תורה אז תנאו בטל אבל אם אינו מכוין לכך תנאו קיים ואע"פ שבתנאו עוקר מה שכתוב בתורה הואיל ואינו מכוין לזה: ולפ"ז אין לדקדק בשלהי הגוזל מה שכבר כתבנו שיכולין בעל ואשתו להתנות כשתתקדש האשה לבעלה שלא תהא זקוקה ליבם דדוקא כשנפלה לפני מוכה שחין וכיוצא בו הוה ס"ד התם לומר כן אבל לא בשאר יבמים דמתנה על מה שכתוב בתורה הם ותנאם בטל וכבר כתב שמהר"ם סובר דכשנפלה לפני משומד יש לנו לומר כן אפילו לפי מאי דמסיק התם ואינה זקוקה ואפילו לרש יז"ל שסובר שהיבם משומד דומה ליבם מוכה שחין וכמו שליבם מוכה שחין זקוקה לפי המסקנא הכא נמי ליבם משומד כבר כתבנו דדווקא במשומד סתם הוא שזקוקה דניחא לה בו אם ומות בעלה בטיבותא פורתא דאית ביה מצד בעלה הכשר וכדפירשתי אבל במשומד דבנידון דידן שאין לו שום טובה בעולם שנוסף על שמדותו העיגון שיהיה לה אם תפול לפניו שתהי' עגונה כל ימיה ואין כאן טן דו כלל ואיכא תרתי לריעותא דהיינו השמד והעיגון פשיטא דאנן סהדי דאדעתא הכי לא קדשה נפשה וכדפירשתי: ואע"ג דרש"י ז"ל פירש בההיא דאמרינן בהגוזל גבי מוכה שחין דאנן סהדי דמינח ניחא לה וכו' וז"ל דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו עכ"ל ונראה שהוא ז"ל דקדק מדהוצרך הכא למימר אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו ולא קאמר איהי בכל דהו ניחא לה ותו לא כדאמרינן בהאשה נקנית ובהאיש מקדש ובפרק המדיר דהתם נמי מייתי ההוא דריש לקיש ולא קאמר אנן סהדי כדקאמר הכא אלא היינו טעמא דבכל דהו מייתי שפיר ראייה מדריש לקיש דניחא לה בבעל כל דהו אבל הכא דלא ניחא לה בבעל מוכה שחין ואין להביא ראיה מדברי ר"ל כפשט' צריך לומר אנן סהדי דמינח ניחא לה וכו' והיינו כדפריש רש"י ז"ל: יא וכן נמי אתי שפיר לפי' ז"ל מאי דלא מייתי התם בהגוזל הנהו מתלי דאביי ורב פפא ורב אשי ומאי דתנא וכולן מזנות וכו' דמייתי בהמדיר ובהאשה שלום וק"ל אפ"ה אין לומר דכי היכא דבטן דו דמוכה שחין לא ניחא לה אלא שמתקדשת היא לשלום על ספק זה הכא נמי בנידון דידן אע"ג דלא ניחא לה בזה המשומד מכל מקום ניחא לה להתקדש לכשר על הספק שמא תפול לפניו שמצד בעלה הכשר אינה מקפדת במה שיבוא לה אחרי מותו דהתם הכי פרכינן אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו שיהיה לה אחרי מות בעלה דאע"ג דמוכה שחין שנוי הוא לה ולא ניחא לה להתקדש לו לכתחילה משום טבותא פורתא דאית ביה דהיינו שיהיה לה לצוות בעלמא דבטלה במיעוטא ושנוי הוא לה שהרעות שבו מכריעות ביותר מכל מקום השתא שאינה מתקדשת לו לכתחילה אלא לאיש כלבבה אע"ג שמכנסת עצמה בספק שמא תפול לפני מוכה שחין השנוי לה ניחא לה בו בההוא טיבותא פורתא דאית ביה שהטובה שיש לה עם זה השלם ורוב חבתה בו מצטרפת עם טיבותא פורתא דאית ביה שהטובה שיש לה עם זה השלו' ורוב חבתה בו מצטרפת עם טבותא פוראת דאית ביה במ"ש מכרעת שנאת המ"ש וניחא לה דמ"ש בכל דהוא טובה שיש לו הואיל ולכתחילה נשאת לבעלה השלם וכדכתיבנא דאין לפרש ולומר דהתם מאי דקאמר אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו אבעלה השלם קאמר ולא על היבם מוכה שחין דא"כ מאי כל דהו דקאמר והא אין כאן כל דהוא אלא או ניחא לה מכל וכל דהיינו בבעלה השלם שנתקדשה לו ברצון נפשה או לא ניחא לה כלל דהיינו מוכה שחין ותו אי מינח ניחא לה בכל דהוא אבעלה השלם קאי ולא על היבם המ"ש היכא מייתי עלה ההיא דר"ל והא ר"ל משל שאומרות הנשים על כל בעל כל דהו קאמר שהנשים אומרות טוב לשבת עם שני גופים משבת אלמנה כדפירש רש"י ז"ל בפרק האיש מקדש ובפרק המדיר ואין לומר דהכי קאמר דאנן סהדי דמינח ניחא לה להתקדש לשלם על ספק שאם ימות שתזקק לאחיו המ"ש אע"פ שהוא שנוי לה מכל וכל דהואיל ואשה בכל דהו ניחא לה כדר"ל כ"ש דניחא לה הכא להתקדש לשלם ליכנס בספק זה דאי הכי אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו דמ"ש קאמר והיינו כדפירשתי ודכוותה אמרינן במשומד לרש"י ז"ל: וא"כ זכינו לדין דנראה לומר דדוקא במ"ש שהוא לה לצוות בעלמא וניחא לה בההוא כל דהו דאית לה אחרי מיתת בעלה וכן במשומד שיכולה היא להיות אצלו הוא דאמרי' רש"י ז"ל דלא נפקא בלא חליצה אבל כבנידון דידן שנוסף על השמד שהוא לארץ מרחקים ולא יהיה לה ממנו אפילו צוות בעלמא אלא תשב עגונה כל ימיה וכדפירשתי פשיטא לענ"ד דאפילו רש"י ז"ל מודה דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא וכדפירשתי וכאשר אפרש עוד בעזרת האל: ונראה שגם מהר"ם מפרש ההיא סוגיא דהגוזל כדפי' שהרי כתב על מה שכתוב בספר אגודה באשה שנשתמד בעלה שמותר לכל אדם לקבל לה גטה שלא מדעתה דאנן סהדי דזכות הוא לה ע"כ וכתב הוא ז"ל וז"ל דזה אינו אלא לפי דברי הגאונים דפטרו אשה יבמה שנפלה לפני יבם משומד בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא נתקדשה לו משום דס"ל דלא שייך בה טן דו דאי הוה שייך בה טן דו הויא צריכה חליצה כדמשמע סוף פרק הגוזל קמא אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מ"ש וכו' ומשני כדר"ל דאמר טב למיתב טן דו כו' משמע דדוקא במקום ששייך זה צריכה חליצה אבל רש"י ז"ל שחולק על הגאונים וכתב שצריכה חליצה א"כ צ"ל שגם בזה שייך לומר טן דו א"כ אסור לקבל לה גט דשמא אינו זקוק לה וכן נוהגין ע"כ וכ"ז הביאו מהרר"י בתשובה הרי לך שכתב בהדיא אם צריך לומר שגם בזה ר"ל באשה שנשתמד בעלה שייך לומר טן דו ופשיטא שהוא ז"ל ראה מה שפירש רש"י ז"ל בההיא סוגיא דהגוזל ואם איתא שהוא ז"ל הבין מדבריו של רש"י שסברתו הוא דטב למיתב טן דו דבעלה השלם או הכשר קאמר אע"פ שמכנסת עצמה בספק שתפול לפני המ"ש או המשומד אבל טן דו דמ"ש או דמשומד לא ניחא לה כלל א"כ איך כתב מהר"ם ז"ל שלדעתו של רש"י ז"ל צ"ל שגם באשה שנשתמד בעלה שייך למימר טן דו והלא לדעתו ז"ל לא ניחא לה כלל בטן דו דמשומד דבשלמא לפי מה שפירשתי שמרוב חיבת בעל' השלם או הכשר ניחא לה אחרי מות בעלה בטיבותא פורתא דאית ביה במ"ש או במשומד ושייך ביה טן דו ניחא דה"נ באשה שנשתמד בעלה מצד מה שהיה כבר בעלה ולבה גם בו ניחא לה בטן דו דמשומד ואף על גב דבלאו הכי לאניחא לה בטן טו דמשומד דטעמא דחבת בעלה הכשר דמשוי לה ליבמה ניחא לה בטן דו דמשומד וטעמא בשכבר היה בעלה ולבה גם בו שוים לענין לשוויה שיהיה ניחא לה בטן דו דמשומד והיינו דקאמר שגם בזה שייך לומר טן דו אלא אי סבירא ליה דטן דו דמשומד לא ניחא לה בשום צד שבעולם א"כ מאי פגם בזה שייך למימר טן דו דקאמר אלא ודאי נראה שהוא ז"ל סובר פירש דההיא סוגיא כדפירשתי ולא אאריך לדחות פירושים דחויים שיש לדחותם מכמה אנפי והאמת יורה דרכו: ואין לדחות ולומר דמדברי מהר"ם אין ראיה דלעולם אימא לך דמאי דקאמרינן גבי מ"ש דמינח ניחא לה בכל דהו היינו בכל דהו דבעלה השלם קאמר אבל בטן דו דמ"ש לא ניחא לה כלל אלא דסבר מהר"ם ז"ל דאליבא דרש"י ז"ל דסבר דיבמה שנפלה לפני משומד צריכה חליצה שמא הוא סובר דאע"ג דבטן דו דמ"ש לא ניחא לה משום דלית לה מיניה ניחא דגופה כדבעינן שהרי כופין אותו לגרש אע"פ שאמרה בעינא ליה מפני שממקתו כדאיתא בשלהי המדיר והואיל וממקתו אין כוחו שוה למי שאינו מ"ש דאפילו בבריאים אין כל הכוחות שוות וא"כ לית לה ניחא דגופא מיניה כדבעי' דרוצה אשה בקב ותפלות וכו' אבל גבי משומד דאית לה מיניה ניחא דגופא כדבעי' סבר רש"י דניחא לה בטן דו דמשומד גופיה והיינו דקאמר דשמא אינו זכות לה פירוש דשמא רצונה בכך טפי מלהפריש ממנו שנפרשת מאיסורא דשמא ניחא דגופה עדיף לה דאין סברא לומר כן הואיל וחזינן שסברתו של מהר"ם גופיה היא דמ"ש עדיף לה ממשומד שהרי הביא ראיה לדבדי הגאונים מהאי טעמא והוא לא היה בדורם לשמוע מהם שזו ראיה אלא סברא דנפשיה קאמר שהוא סובר דודאי עדיף לה מ"ש ממשומד ויש לנו להביא ראיה מההיא דהגוזל שכל יבמה שתפול לפני משומד שתצא בלא חלצה דגרע טפי ממ"ש והסמיך דברי הגאונים בזה וכתב שהביא הוא ז"ל ראי' לדבריהם ולמעשה לא מלאו לבו לעשות ולהורות כן הואיל ונפק מפומיה דרש"י ז"ל כדכתב המרדכי אבל להלכה פשיטא ליה למהר"ם דכן הוא ואי לאו דנפק מפומיה דרש"י ז"ל הוה עבד מעשה והיינו משום שסברתו כדפירשתי ואיך יעלה על הדעת שהוא ז"ל יסבור שרש"י ז"ל סובר הפך בהפך מסברא זו שהוא סובר דמשומד עדיף לה טפי ממ"ש ורוצה היא בטן דו דמשומד אע"פ שאינה רוצה בטן דו דמ"ש והיו חולקים בסברו' הפוכות במה שאפשר לו לפרש סברתו של רש"י שלא יהא ממש הפך בהפך מסברתו אלא שרש"י יסבור דמשומד ומ"ש שוים ותו דא"ה מאי אם כן צריך לומר שגם בזה שייך לומר טן דו דקאמר דמשומד דודאי לו שלסברתו הכי הוא והלא אפשר לפרש דברי רש"י לסברתו באופן דלא שייך בזה טן דו ועדיף ליה טפי לפרש שדעתו של רש"י כן שלא יהא הפך בהפך מסברתו ואין לומר דאע"ג דמהר"ם סבר הכי אליבא דרש"י ז"ל מ"מ הא רש"י ז"ל כתב בהדיא הפך דבריו של מהר"ם ז"ל שכתוב בתשובה והביאה מהרר"י ז"ל וז"ל מעשה היה בימי רש"י ז"ל על משומד שנתרצה לתת גט לאשתו והורה רש"י ז"ל לאחר לקבל לה גט עכ"ל וא"כ מזה ירא' שרש"י ז"ל סובר דלא ניחא לה בטן דו דמשומד כלל וה"ה בטן דו דמ"ש דזה וזה שוים לדעתו וא"כ ע"כ לפרש פי' הסוגיא דקאמר אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו אבעלה השלם קאמר דאין לומר דלעולם רש"י ז"ל דמינח ניחא לה בטן דו דמ"ש קאמר וה"נ במשומד והא דהורה שיקבלו גט לאשת המשומד שלא מדעתה דזכות הוא לה היינו משום דזכין לאדם שלא בפניו דקאמרינן מזכין לנפשו הוא דקאמרינן דהיינו להפרישו מאיסור לזכותו במצות הוא דקאמר דהוה זכות לנפשו ואין לך זכות גדול מזה ולהביא ראיה לזה מדאמרינן בפ"ק דכתובות אמר רב הונא אמר רב גר קטן מטבילין אותו וכו' ופרכינן מאי קמ"ל דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו תנינא זכין לאדם שלא בפניו וכו' הרי לך דפשיטא ליה לתלמודא דכל היכא דמכניסין אותו תחת כנפי השכינה זכין לו שלא בפניו וא"כ ה"נ הואיל ומפרישה מאיסור הוא הזכות שלה וזכין לה שלא בפניה דהא התם משני' מ"ד גוי בהפקרא ניחא ליה דהא ודאי עבדא בהפקרא ניחא ליה קמ"ל דה"מ גדול דטעם טעמא דאיסורא אבל קטן זכות הוא לו הרי לך דלא אזלינן בתר זכות נפשו אלא א"כ בתר רצונו אזלינן לענין לזכותו שלא בפניו וטעמא דמטבילין לקטן משום דאנן סהדי שמאחר שלא טעם טעמא דאיסורא רצונו בכך אבל אם היה טועם טעם האיסור או גדול שנשתמד שכבר טעם טעמא דאיסורא אין מטבילין אותו על דעת ב"ד אע"ג דזכות הוא לו שמכניסין אותו תחת כנפי השכינה דלא אזלינן בזכות וחובה לענין מה שאמרו זכין לאדם שלא בפניו וכו' אלא בתר רצונו ולא בתר זכות וחובת נפשו ואפילו להקל באיסור א"א אמרינן התם דחוב הוא לו דקאמר התם אמר רב יוסף הגדילו יכולין למחות ופירש"י הגדילו קטנים שנתגיירו ואפילו עם אביהם יכולין למחות ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן