רד"ך סו

שמסופק שמא הוא מסיק דכשהיו משומד קודם שנשאת לבעלה סברא וקבילא בנדון דידן מודים דלא הוה זקוקה הואיל וכבר כתבתי שיכולה היא להתנות שלא תזקק ליבם דאף על גב דרש"י לית ליה סברת מהר"ם ז"ל דסבר דאף על גב דביבם משומד מינח ניחא לה כדאמרינין התם בהגוזל מ"מ גבי יבם משומד אנן סהדי דלא ניחא לה ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואף על גב דישראל הוא לכל דבר אלא סבירא ליה דכי היכי דאמרינן גבי יבם משומד דמינח ניחא לה וכו' הכא נמי או כל שכן גבי יבם משומד ומהאי טעמא הואיל וישראל הוא לכל דבר זקוקה לו דאין כאן תנאי ומהאי טעמא כתב מהר"ם דלרש"י אשה שנשתמד בעלה אסור לאחר לקבל לה גיטה שלא מדעתה ואע"פ שהיא ודאי בצוותא דמשומד אינו זכות לה כדכתב המוהר"ר בתשובה בשמו נראה דדוקא גבי משומד שבעיר' או שהוא בעיר שיכולה היא ללכת לדור שם עמו ולעמוד ביהדות וגם כי הוא משומד ולא ישוב בתשובה ניחא דגופא עדיף לה וטב למיתב טנדו דרוצה אשה בקב ותפלות וכו' אבל בנדון דידן דאיכא תרתי לריעותא שהוא משומד ובידו היה לצאת משם בכל פעם שהיה רוצה ככתוב בשאלה ועם כל זה עמד ועומד הוא בשמדותו ואומר מה בצע לי להדבק בישראל שהם שפלים ונרדפים טוב לי שאדבק באלו שידם תקפה והוחזק שאין דעתו לחזור ונוספים עליו שנאתם בו שהוא לארץ מרחקים במקום שגזרת המלך הרשע מלך המדינה ההיא היא שכל יהודי ויהודית ההולכים שם יהרגו ומי שילך שם דמו בראשו וכן היא גם כן גזרת המושלים הרשעים אשר בסביבות המדינה שהמשומד דר שם ואם כן אם לא יתן השם בלבו לבא באלו המקומות לשוב בתשובה לא ישוב אלא יעמוד בחזקת רשעו אשר נשקע בו מקטנותו למלאת תאות לבו כאשר כבר הרגיל עצמו ללכת בשרירות לבו הרע וטעם טעמא דאסורא ובהפקרא ניחא ליה וקשה לי לפרוש ואין שם שום יהודי לדבר על לבו ולשבר יצרו הרע ליעצו לבא באלו המקומות ולשוב בתשובה וכמעט נמנע הוא ותעמוד עגונה כל ימיה ואין כאן טן דו פשיטא דאנן סהדי דאדעת' דהכי לא קדשה נפשה דהא מטעמא דטנדו הוא דאמרינן גבי משומד דמינח ניחא לה ולא שייך לומר סברא וקבילא דפשיטא לעניות דעתי שהוא מהדברים שאינם צריכים אפילו גלוי דעת והוה ליה כאלו פי' בהדיא שעל תנאי זה היא נשאת לבעלה: ז וכן נראה נמי לומר שאפילו לדעת התוספות שפירשו שם בהגוזל דבנשואה לא קאמר התם דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקה נפשה מלהיותה נשואה אלא מן הארוסין איירי דמקדושין אין לה שום טובה עד כאן: היינו דוקא גבי משומד הוא דקאמרינן הכי משום דלאחר מיתת בעלה אכתי אית לה טבותא פורתא בהדי' כדפרשתי אבל כבנידון דידן שאם ימות בעלה ותפול לפני המשומד תתעגן כל ימיה ולא להוי לה מיניה אפילו טבותא פורתא ונוסף על שמדתו רעת העגון וכדפירשתי פשיטא דמשום חבת חופה אינה מכנסת עצמה בספק כזה שאם ימות בעלה שתפול לפני מי שאין לה ממנו שום טובה בעולם אלא רעה רבה ואין לה שום תקומה וכדפירשתי ועוד אפרש בעזרת האל וגם כי הדבר אינו צריך לראיה לעניות דעתי לרווחא דמילתא אומר דהואיל וחזיא ליה למהר"ם ז"ל וכן לבעל מחזור ויטרי תלמידו של רש"י ז"ל דאפילו ביבם משומד סתם דעדיף טפי ממשומד דבנדון דידן שאם תפול לכל הפחות להוי לה מינה ניחא דגופא ואפילו הכי קאמרינן אינהו ז"ל דתיפוק בלא חליצה שאינה מכנסת עצמה בספק שתפול לפניו מצד חבת בעלה הכשר אלא אי אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה: אם כן לרש"י זכרו לברכה יש לנו לומר דמודה הוא דביבם כבנדון דידן דקרוב לודאי דניחא דגופא לא ליהוי לה מיניה וכל הרעות שבעולם בו שאם נפלה לפניו דתיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה שאינה מכנסת עצמה בזה הספק מצד חבת בעלה הכשר דלית לן למפלג כולי האי בין רש"י ז"ל ובין תלמידו בעל מחזור ויטרי ומהר"ם זכרו לברכה וכל זה כתבתי לרוחא דמילתא גם כי הדבר פשוט לע"ד: ואם לחשך אדם לומר דהכא תלוי הדבר בדעת הבעל נמי ולפי החילוק שכתבו התוספות ז"ל בפרק נערה וכן בפרק הגוזל יראה לפום ריהטא דיבמה שנפלה לפני יבם משומד היא זקוקה לכל הפחות כשנפלה מן הנשואין ואף על פי שאין לאותו משומד שום טובה בעולם שכתבו שם דכל הני דאמרינן בהגוזל דהוה לן למיזל בתר אומדנא דדעתיהו אי לאו טעמיה דמפרש התם אין הדבר תלוי אלא בדעת דהיינו בדעתו של אותו שדעתו לכך אבל היכא שתלוי הדבר בדעת שנים כגון הלוקח פרה מחברו ונטרפה או מתה או הלוקח חפץ מחברו ואירע בו אונס לא אמרינן דבטל המקח והיינו משום דאין הדבר תלוי בדעת הקונה לבדו אלא גם בדעת המקנה והמקנה דעתו להקנותו בכל ענין ואם כן יאמר האומר דלפי סברא זו יש לחוש דהכא נמי תלויין הקדושין גם בדעתו של הבעל והבעל דעתו לקדשה בכל ענין נשיב לו דלא היא דתשובתו בצדו מתרי אנפי חדא דהא התוספות ז"ל כתבו שם בפרק נערה וז"ל ולהכי פריך שפיר מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין משום דבדידה תלויין הקדושין שברור לנו שהוא לא יעכב בשביל שום דבר שיארע אחר מיתתו כי אינו חושש במה שיארע אחריו ולהכי לא פריך אשה שנעשה בעלה בעל מום תיפוק בלא גט דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה כיון דתלוי נמי בדעת המקדש עכ"ל שם וכן בשלהי הגוזל כתב דקדושין בדידה קיימי והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש ואין לאמר לו דמה שכתבו התוספות דבדידה קיימא היינו משום דאינהו ז"ל אזלי לטעמייהו שפרשו שם בהגוזל דמאי דקס"ד התם דספק בלא חליצה היינו מן האירוסין אבל לא מן הנשואין דמן הנשואין לית לן למימר דבדידה לחודה קיימי הקדושין אלא בדעת הבעל נמי תלויים והכי דעתו שתנשא לו בכל ענין שאם קודם שימות אחיו המשומד שתפול לפניו דהא ליתא דהא אינהו ז"ל לאו מהאי טעמא הוא דפירש דמן הארוסין הוא דקא פריך התם דתפוק בלא חליצה אלא מטעמא דמארוסין אין לה שום טובה מבעלה ומהאי טעמא אי הוה אמרה לה דע"ת שאם ימות שתפול לפני אחיו המשומד הוה מסקה נפשה מיניה ולא היתה מתקדשת לו ובתנאי זה נתקדשה לו אבל הוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש לו כדכתבו התוספות ז"ל פרק הגוזל כדכתיבנא לעיל אבל מן הנשואין שיש לה טובה עם בעלה לא מסקה נפשה ממנו מלהנשא לו ואפילו אם אומר לה על תנאי שאם ימות בעלה שתפול לפני אחיו המשומד דרוצה היא להכניס עצמה בספק שאם ימות בעלה בלא בנים שתפול לפני אחיו המשומד אף על פי שאין לו אלא טבותא פורתא וכל זה מצד הטובה שיש לה עם בעלה הנשאת לו ואם כן ביבם משומד כבנדון דידן דגרע טפי מיבם משומד סתם כדכתיבנא אנן סהדי שמצד הטובה שיש לה עם בעלה הנשאת לו אינה מכנסת עצמה בספק זה דהא לית ליה למשומד שום טובה בעולם דאפילו לצות בעלמ' לא להוי לה ואם נפקא בלא חליצה דאדעתא דהכי לא נשאת לו וכדכתיבנא: ותדע לך דמטעמא דתלויין הקידשין גם בדעת הבעל אין לחלק כלל בין ארוסין לנשואין דהא מהר"ם ז"ל ובעל מחזור ויטרי בכל יבמה שנפלה לפני משומד בין מן הנשואין ובין מן הארוסין אמרו דתפוק בלא חליצה שהרי לא חלקו בדבריהם כלל ופשיטא לע"ד שאין לנו לומר דלית להו סברת התוספות ז"ל וסברו דבין מן הארוסין ובין מן הנשואין פריך התם בהגוזל הואיל ולא מצאנו לומר כן אלא יש לנו לומר דהיינו טעמייהו דסברו דאפילו ביבם משומד סתם ואפילו מן הנשואין דתפוק בלא חליצה משום דסברו דדוקא במוכה שחין יש לנו לעשות סברת התוספות אבל במשומד ששנוי הוא ביותר אינה מכנסת עצמה בספק שתפול לפניו אם ימות בעלה תחלה מחמת חבת בעלה השלם ואף על גב שיהיה לה קצת טובה ממנו שיהיה לה ניחא דגופא שהדיעות מכריעות אותה לשנא בו ביותר: ותו דנראה דעדיפא טפי האי אומדנא מההיא דתנן אף על פי דתנן התם אף על פי שאמרו וכו' עד אם רצה להוסיף מאה מנה יוסיף נתארמלה או נתגרשה וכו' עד רבי אלעזר בן עזריה וכו' עד מן הארוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ואף על גב שמה שכתב לה תלוי בדעתו ובדעת אשתו ודעת אשתו היא שאפילו אם נתגרשה ממנו לתת לה מה שכתב לה אפילו הכי אמרינן שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה והיינו דאומדנא רבה איכא הכא טפי משאר אומדני דאנן סהדי שאין דעתו להכניס עצמו כלל בספק זה ואף על גב שגם בדעת אשתו היה תלוי הדבר ודעתה היתה שאפילו אם תתגרש לתת לה מה שכתב לה כדכתיבנא וכן ההיא דאבין ולא אצטריכו ליה זוזי דאלמנת נזונת וכן ההיא דזבין נכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל דפ"ק דקדושין וכדכתבו התוספות בפרק נערה הכי נמי במשומד כבנידון דידן אע"ג דתלויין הקידושין גם בדעת הבעל נמי אנן סהדי שאינה מכנסת עצמה בספק זה שכל עיקרה של אשה להיות לה לפחות צוות בעלמא ובמשומד כבנידון דידן אין לה שום צוות וכדפירשתי וכדסבר מהר"ם ז"ל אפילו ביבם משומד שאינו לארץ מרחקים ואם תפול לפניו יהיה לה ממנו ניחא דגופה ולית לן למיפלג כולי האי דעתו של רש"י ז"ל והנגררים אחריו מדעת תלמידו בעל מחזור ויטרי ודעתו של מהר"ם ז"ל וכדפרשתי: ח ואין לומר דבנשואה ע"כ לומר דגמרא ומקנא נפש' בלי שום תנאי שלא תהא נבעלת לו בזנות למפרע דהא ע"כ לומר דטפי ניחא לה שאם ימות בעלה שיהיו בעילותיה שנבעלת מבעלה בעילות זנות למפרע דלא עבדה אלא איסורא חדא זוטא ממאי דתפול לפני המשומד ואפילו משומד שאינו לארץ מרחקים שיכשילנה בבעילותיו ובכמה מיני מכשולות גדולות דקא עבדה איסורי רברבי וכל זה כתבתי אפילו אם נאמר דקא עבדה איסורא למפרע עם בעלה אם ימות תחילה בלא בנים ולפנים יתבאר בע"ה: ותו דאיהי אינה חוששת לבעילת זנות כל היכא דלהוי לה ניחא דגופא דהא בשלהי האשה שלום ובפרק המדיר דמייתי התם ההיא דריש לקיש דאמר טב למיתב טן דו וכו' ומייתי תו מתלי אחריני דקא אמרי נשי בבעלים השפלים אמרינן תנא וכולן מזנות ותולות בבעליהן ופירש רש"י ז"ל וז"ל כל אלו שבעליהן שפלים ומראות להם חבה אינו אלא שמזנות וכשמתעברות תולות את העובר בבעל עכ"ל: הרי לך דאמרינן דניחא להו לנשי בבעלים השפלים אע"ג דלדעת לזנות תחתיהן קא עבדי ואפילו היכא שלא נשאת עדיין ואי' לבה גס בו הוא דאמרינן התם בהמדיר הכי עיין שם: ולא אמרינן דאדרבא חזקה היא דלא ניחא בבעלים השפלים הואיל ובעל השפל גורם לה שתזנה תחתיו ובוודאי אין רצונה בכך דבחזקת כשרה היא אלא אמרינן שהאשה ניחא דגופא היא מבקשת ואינה חוששת אפילו שהיא עוברת באיסור שיש בו מיתות בית דין קל וחומר שאינה חוששת לבעילת זנות שאין בו מיתה ונבעלת לזה שנשאת לו על תנאי שאם ימות בלא בנים קודם אחיו המשומד שהוא לארץ מרחקים ולא להוי לה ממנו אפילו צוות בעלמא כדפירשתי שיהיו הבעילות שבעל אותה בעלה בזנות ואין לומר דהתם בפרק המדיר ובשלהי האשה שלום להחמיר הוא דאמרינן הכי והיינו משום דמספקא לן שמא רצונה בכך אבל הכא בנידון דידן דלהקל הוא דקאמרינן דתפיק בלא חליצה לית לן למימר הכי דהא ממאי דפירש רש"י ז"ל התם כל אלו שבעליהן שפלים למראות להם חבה אינו אלא שמזנות משמע דודאי לן שכן הוא דאי לא תימה הכי שמא מזנות אבעי לה לרב ז"ל למימר אלא ודאי נראה שדבר ברור הוא שמזנות תחת בעליהן והכי דיקא נמי לישנא דגמרא דתני התם תנא וכולן מזנות וכו' משמע דמילתא פסיקתא היא ואם כן בין לקולא ובין לחומרא אית לן למימר הכי ומהאי טעמא דכתיבנא נראה דאין לפרש דעתם של בעל מחזור ויטרי ומהר"ם ז"ל דסברי דיבמה שנפלה אפילו ביבם משומד שאינו לארץ מרחקים דאינה זקוקה משום דסברי דכל היכא דאדעתא שלא תזקק ליבם מקדשה נפשה אם מת בעלה תחלה בלא בנים קא עבדא איסורא שכל