רד"ך סה

ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם יבמה יבוא עליה מי קאמר אפילו משומד והא כתיב דרכיה דרכי נועם אלא מקיש ישיבת אחיו להדדי ומה מת אחד ביהדות אף יבמה יבוא עליה ביהדות וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וקיימי רבנן ומתקני מלתא דאתי בה לידי תקלה וכתב לא יבוא עליה ולא תפטר בלא חליצה כי היכא דאמרינן בהדיא בגמרא דא יהדר לסורו ישראל משומד קרינן ליה ואי קדש קודשיו קידושין אלמא כישראל חשבינן ליה ולא דמי דהתם בידים הוא דקא עביד משומד מעשה ואיסור כרת הוא אבל הכא ממילא הוא ואיסור לאו ואיכא למיחש לעיגון ע"כ תורף הדברים בדרך קצרה ע"כ והמרדכי כתב עוד בשם בעל מחזור ויטרי שיסדו תלמידו של רש"י וז"ל בוודאי אי כשנשאה בעלה ההוא יבם הוה משומד קודם לכן אינה צריכה חליצ' ולא שייך לומר סברא וקבילא ע"כ הרי שבעל מחזור ויטרי תלמידו של רש"י כתב כדעת הגאונים ז"ל האומרים דכשהיה היבם משומד קודם שנשאת דאינה צריכה חליצה וטעמיה דאע"ג דישראל הוא מ"מ אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשאת וכההיא דהגוזל שהביא מהר"ם ראיה לדברי הגאונים ז"ל ולא שייך לומר סברא וקבילה וכההיא דפ"ק דכתובות וכן בפרק מי שאחזו דאמרינן התם דבאונסא דשכיחא לא שייך לומר אנוס הייתי דאבעי ליה לאתנויי וכיון דלא איתני סבר וקיבל דהתם במילי דאי בעי דלהוי ע"ת צריך להתנות הוא דאמרינן הכי דהואיל ואי בעי ליה לאתנויי ולא אתני סבר וקיבל אבל במלתא דמסתמא ע"ת היא ואין צריך בה תנאי דאע"ג שאינו מתנה כמתנה דמי וכדכתבו התוספות בפרק האיש מקדש ובפרק מי שאחזו דיש מקומות דאפילו גלויי דעת לא בעינן פשיטא דלא שייך לומר סבר וקיבל דאנן סהדי דמותנים ועומדים הם: ג ואין להקשות ולומר דנהי דלא שייך לומר כשהיה היבם משומד קודם שנשאת לבעלה דסברא וקבילא כדפי' מכל מקום כ"ש דלית לן למימר סברא וקבילא כשנשתמד היבם אחרי שנשאת לבעלה דהא לא שייך הכא למימר נסתחפה שדהו ונשתמד היבם דדווקא באשה שנולדו לה מומין אחרי שנשאת הוא דאמרינן שאם רצה להוציאה יתן כתובה וכל מה שכתב לה ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא כתב לה ואע"פ שהם מהמומין שאם נולדו לבעל כופין אותו לגרש כגון ריח פה וכיוצא ביה ולרשב"ג אפי' במומין הגדולים כגון נסמית עינו ונתקטעה ידו והיינו משום דאמרינן דנסתחפה שדהו שהאשה שדה הבעל ואין הבעל שדה האשה וכדכתבו התוספות בכתובות פרקא קמא ופרק המדיר וא"כ היה לנו לומר דהיכא שנשתמד היבם אחרי שנשאת לו כ"ש שלא תהא צריכה חליצה דאנן סהדי דסתם נשים אינן מתקדשות בכך: ד ונראה דאדרבא אנן סהדי דבספק כזה מכנסה עצמה להתקדש לבעלה הואיל ויש כאן שני ספיקי דשמא ישתמד יבמה דלא שכיח ושמא ימות בעלה בלא בנים תחילה אבל היכא שכבר היה יבמה משומד שאין כאן אלא ספק שמא ימות בעלה בלא בנים תחילה אינה מכנסת עצמה בספק כזה דהא אפילו בייבם משומד הוה ס"ד בהגוזל לומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ואף על גב דלפי משמעות הגמרא התם יראה דאין לחלק בין היכא שהיה הייבם משומד כשנתקדשה לבעלה לבין היכא שנעשה משומד אחרי שנתקדשה לבעלה דבתרוייהו חד דינא אית בהו וכן משמע קצת נמי ממה שפירש"י שם עלה דההיא דמשנינן התם אנן סהדי דמינח ניחא ליה וז"ל ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו עכ"ל: הרי שדקדק הוא ז"ל וכתב לראשון שהוא שלם וכשבא לומר שתזקק לאחיו לא כתב למשומד והיינו משום דדעתו לומר שתזקק לאחיו בין אם הוא שלם עתה ואח"כ יהיה משומד בין אם הוא משומד מעתה ולהכי נקט סתם שתזקק לאחיו: מכל מקום נראה דבעל מחזור ויטרי תלמידו של רש"י ז"ל סבר כסברתו של מהר"ם דמשמד גרע טפי ממשומד ששנוי הוא לה יותר ממשומד אלא שהוא ז"ל סובר דשמא יש לנו להשוותם יבם משומד שנשתמד אחרי שנשאת לבעלה דאיכא ספיקי יתירי ליבם משומד שהיה משומד בעת שנשאת לבעלה דכי היכא דביבם שהיה משומד בעת שנשאת לבעלה אמרינן דזקוקה לחליצה שמכנסת עצמה בספק שתפול בטן דו מצד חבת בעלה השלם וטיבותא פורתא דאית ביה אע"ג דאין כאן אלא חד ספיקא ספק ימות בעלה תחילה בלא בנים ספק לא ימות הכי נמי ביבם משומד שנשתמד אחרי שנשאת לבעלה אית לן למימר שמכנסת עצמה בספק שתפול בטן דו דידיה מצד חבת בעלה הכשר וטיבותא פורתא דאית ביה אע"ג דשנוי היא לה טפי ממשומד הואיל וביבם משומד שנשתמד אחרי שנשאת לבעלה איכא ספיקי יתירי דלאו שכיח ממאי דאיכא ביבם משומד שהיה משומד בעת שנשאת לבעלה אבל ביבם שהיה משומד בעת שנשאת לבעלה סבר בעל מחזור ויטרי כמהר"ם ז"ל דאנן סהדי ששנוי הוא לה ביותר ואינה מכנסת עצמה בספקא חדא שהוא ספק ימות בעלה תחילה בלא בנים ספק לא ימות כמו שמכנסת עצמה בספק שתפול לפני משומד והוי כאלו פירשה בהדיא לומר שע"ת זה היא נשאת שלא תזקק לו ואע"ג דישראל הוא לכל דבר הרי התנית וכדפרישית: ה וכתב עוד המרדכי ז"ל על מחזור ויטרי וז"ל והפי' בידו אם מסיק אי כשקדשה כבר היה משומד אז יחלוץ דמינח ניחא לה כדאמרינן גבי מנוול וכו' ואי נשתמד לאחר שקדשה שתהיה פטורה כיון דלא שייך לומר דמינח ניחא וכו' דהא לא סברא שישתמד או להפך וליתן טעם וכו' ויש לדקדק ולומר בדבר זה ע"כל: ולהאריך ליישב ההיא דהגוזל דמשמע לכאורה כדפי' דבין היה משומד בעת לנשאת שבעלה בין נעשה אחר כך משומד דמינח ניחא לה וחולצת שלא יהא קשה לדבריו אי סבר דכשהיה משומד כבר בעת שנשאת שיחלוץ לה ואם נשתמד אחרי זה שלא תהא זקוקה אין צורך שלא לכך באתי וכל שכן שממה שכתב הוא בהדיא מצורף עם מה שכתבתי למע' על דבריו יעוין המעיין יישוב דבריו: ו ומעתה אומר שגם מדבריו של הרמב"ם ז"ל יראה קצת שהוא סובר דיבמ' שנפלה לפני משומד דנפק' בלא חליצה מטעמיה דמהר"ם ז"ל דעא"ג שכתב הוא ז"ל וז"ל מי שיש לו אח מכל מקום אפילו ממזר אפילו עובד ע"ז וכו' עד הרי זוקק את אשתו ליבם עד כאן לשונו וק"ל דמשומד לעבודה זרה הוי משומד לכל התורה כולה אפילו הכי נראה לומר שהוא ז"ל דקדק בדבריו וכתב או עובד עבודה זרה ולא כתב או משומד סתם ואף על גב דבהכי אשמועינן רבותא דלא תימא משומד בלישניה שעבר מחמת שמד ועל דרך שכתב הרב בפרק שלישי דהלכות תשובה עיין שם אבל לא עובד ע"ז בזדון לבו דהשתא שכתב הרב ז"ל עובד ע"ז משמע אפילו שלא מחמת שמד: מכל מקום נראה לומר דמאחר שדקדק וכתב כן ולא כתב או עובר כל התורה כולה דהוה משמע נמי שלא מחמת שמד כי היכי דמשמע לישנא דעובד ע"ז למדנו דהבו דלא להוסיף עלה הוא דדוקא עובד ע"ז שאינו עובר עבירה אחרת אלא זו ששאר התורה הוא מקיים הוא דאמרינן שיבמתו זקוקה לחליצה מסתמא דלא שייך לומר אנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשאת לבעלה שיכשילנה בכמה מינו מכשולות הואיל והוא מקיים שאר התורה והוי כישראל עובר עבירה אחרת לענין זה ואנן הוא דחשבינן ליה כעובר כל התורה אבל משומד לכל התורה דאנן סהדי שיכשילנה בכמה מיני מכשולות הואיל וכל עבירות שבתורה נעשו לו כהתר אנן סהדי דלא ניחא לה ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה לבעלה מעיקרא: ואין לומר דאם כן הוא בפרק רביעי דהלכות גרושין שכתב הרב ז"ל וז"ל ישראל משומד שקדש אף על פי שהוא עובד עבודה זרה ברצונו הרי אלו קדושין גמורים וצריכה גט ממנו עד כאן לשונו: דנקט בלישניה לשון משומד וכן כתב אף על פי שעובד ע"ז ברצונו משום דאזיל לטעמיה שכתב בפרק ג' דהלכות תשובה יראה שאם עובד ע"ז שלא מחמת שמד ורצון אלא בזדון שאין קדושיו קדושין שהוא ז"ל סמך על מה שכתב בפרק חמישי מהלכות יבום שזוקק את אשת אחיו ואף על גב דגוי הוא לכל דבריו דאמרינן בפרקא קמא דחולין וכדכתב הוא ז"ל בפרק שני דהלכות ע"ז דפשיטא דמאחר שזוקק דקדושיו קדושין והתם בפרק רביעי דהלכות גרושין למדנו חדוש דאף על גב דמחמת שמד עבר וברצון עשה ולא בזדון כופין אותו לגרשה וזהו שכתב הרב וצריכה ממנו גט לומר שלא תעמוד עמו כי יכשילנה בכמה מיני מכשולות דבלאו הכי לא היה צריך הרב להאריך ולומר וצריכה ממנו גט דהואיל וכתב שקדושיו קדושין פשי' דצריכה ממנו גט וכן בגמרא בפרק החולץ לא אמרו אלא שקדושיו קדושין עיין שם וכן כתב בהדיא בעל הסמג ז"ל ואם כן ואותם המשומדים ואותם שכופין וכו' עד מותר להכריח על ידי גוים והוא ז"ל גם כן הלך לשיטתו של הר"מבם שכתב בסימן נ"א מי שיש לו אח מ"מ אפי' ממזר ואפי' עובד עבודה זרה וכו' ובסימן מ"ח כתב וז"ל ישראל משומד שקדש אף על פי שעובד ע"ז ברצונו הרי אלו קדושין גמורין וצריכה ממנו גט כדאיתא בפרק החולץ עד כאן לשונו וע"ג שהר"ם ז"ל כתבו נמי לענין מי שיש לו בן דפוטר את אשתו וז"ל מי שיש לו אח מ"מ אפילו ממזר או עובד ע"ז ונקטו בלישנייהו עובד ע"ז ובההיא לא שייך לחלק לעיל בין החלוק שחלקתי עובד ע"ז למשומד מ"מ יראה לומר דהתם הואיל וליכא למנוע מידי לא דייק בלישנייהו דהיינו הך ונקטו בלישנייהו לישנא דנקיטו באח הזוקק ועל דרך שאמרו בפרק כיצד כיון דלענין יבום מפטר מזקק נמי זקוק אלא הכא גבי אח דאי סברו דיבמה שנפלה לפני משומד זקוקה ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא איכא למטעי בלישנייהו כדכתיבנא והוה להו למידק בלישנייהו ולמינקט לישנא דליכא למיטעו בה דהיינו לומר או עובר כל התורה כדכתיבנא דלא למטעי לפוטרה בלא חליצה מטעמא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכן בבנו נמי הוה ליה למימר הכי איבעי הרב דלינקוט לישנא חדא באחיו ובבנו ועל דרך שאמרו בפרק כיצד וכדכתיבנא הואיל ובאחיו יש נפקותא כדכתיבנא אלא ודאי נראה שדעתו ז"ל כדעת של מהר"ם ז"ל דיבמה שנפלה לפני משומד דאינה זקוקה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וכדכתיבנא ולחולק שיחלוק על זה אני אומר דמ"מ צריך הוא להודות לע"ד שאין לדקדק מדבריו ז"ל דיבמה שנפלה לפני משומד שזקוקה לחליצה הואיל והרב ז"ל נקט בלישניה עובד ע"ז ולא נקט בלישניה חדא מלישניה דכתיבנא דדילמא סבר כמהר"ם ז"ל גם כי לע"ד נראה שהוא ז"ל שדקדק וכתב כן משום דסבר כמהר"ם ז"ל וכדכתיבנא: וכתבתי זה מפני שראיתי שדעתו של הרב במגיד משנה ז"ל הוא דהרמב"ם סבר דיבמה שנפלה לפני משומד שזקוקה לחליצה וכן במהר"רי ז"ל כתב בשם אחד מהגדולים שרצה לפטור יבמה שנפלה לפני משומד שהיה משומד בעת שנשאת לאחיו אליביה דהרמב"ם ז"ל וכתב וזה לשונו והא דכתב הרמב"ם ז"ל מי שיש לו אח מ"מ אפילו ממזר או עובד ע"ז זוקק את אשתו לייבום תירץ אחד מהגדולים דמיירי שנעשה עובד ע"ז אחר נשואי אחיו וסבירא ליה נשואין מפילין כדברי הגאונים ז"ל עד כאן ולעניות דעתי נראה דהא ליתא דהא סתם כתב הרב או עובד עבודה זרה ואם איתא כדבריו היה לו לרב לפרש בהדיא ולומר דכשנעשה עובד ע"ז אחר נשיאי אחיו קאמר דאפילו באמוראים אמרינן הוה ליה למימר כל שכן בפוסקים וכל שכן הכא דמשמע קצת דעובד ע"ז דנקט הוי דומיא דממזר מה ממזר שהיה ממזר בעת נשואי אחיו אף עובד עבודה זרה שהיה עובד ע"ז בעת נשואי אחיו ותו דלכי מעיינת בדברי הרב ז"ל תראה דאיהו סבר דמיתה מפלת ואפילו הכי כתב דעובד ע"ז זוקק את אשת אחיו ליבום ואחר כך יאמר האומר דיבמה שנפלה לפני משומד דהיא ז"ל וכן הסמ"ג שכתב כמותו סוברים דזקיקה לחליצה משום הכי כתבתי מה שכתבתי דאפילו לדברי הדוחה צריך הוא להודות שאין לדקדק מדבריהם דיבמה שנפלה לפני משומד דזקוקה לחליצה וכדכתיבנא: ומעתה אומר דאפילו לרש"י ז"ל והנגררים אחריו דסברי דמשומד ישראל הוא לכל דבר ויבמה שנפלה לפניו זקוקה לו דלית לן למימר דאדעתא דהכי לא נשאת לו וכן לפי מה שכתב המרדכי בשם מחזור ויטרי