רד"ך סג

כהודאה דמיא למה לא תאסר עליו וכי לא יוכל לעשות עליו חתיכה דאסורא: וי"ל דקא סבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה וכו' הרי לך דכשידע הבעל באשתו אסור שאם היה מתברר לנו ע"י עדים היינו אוסרים אותה עליו אף על גב שאין אנו יודעים בו אלא שהבעל היא עליו חתיכא דאסורא ואסורה היא עליו וכי היכי שהאשה עצמה שאמרה נשביתי ולא אמר' טהורה אני שהיא עצמה אוסרת לכל כהן הכא נמי בעלה אוסרה עליו כשידע בה שהיתה שבויה קודם שנשאת לו וקודם שהתירוה לינשא שאינה נאמנת הא ליתא דהא כשאמרה לו שגנובה ושבויה היא אמרה לו גם כן שטהורה היא כאשר בא בשאלה וכדכתיבנא ולא נאסרה עליו מעולם שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין לומר דמכל מקום אחרי אמרה לו דברים הללו מאן נסרה דמילתא דפשיטא היא דבתר הכי היתה צריכה שמירה שהרי שבויה היתה בפניו ותו לא הפה שאסר הוא וכן כתב הר"מ ז"ל בהדיא וכן משמע בפ"ב דכתובות שאנו אין לנו בדבריו ובדבריה אלא כאשר אמרום לפנינו בלא תוספת ובלא מגרעת שאין לנו לתרץ דבריהם ולהוסיף בהם דברים אשר לא שמענו מפיהם דאפי' היכא שספק לנו בדבריהם שיש להביאם בתרי אנפי יש לתלות לקולא ולומר שאחרי אמרה לו דברים הללו לא נפרדה מחברת היהודי ללכת בבית עובדי כוכבים ומזלות ביחיד דהא יש לנו לומר ספק נתייחדה ספק לא נתייחדה ואם תמצא לומר נתייחדה שמא לא נטמית ואין לומר דמכל מקום הואיל והם לפנינו נבאר הדבר איך היה אם נתייחדה בבית עובדי כוכבים ומזלות אחרי אמרה לו דברים הללו דהא בעיר שכבשה כרכום אמרינן התם דאם יש מחביאה אח' מצלת על כל הכהנים ואיבעיא לן היכא שאינה מחזקת אלא א' אם היא מצלת על כלן או לא והוה בעיא למיפשט דאינה מצלת מההיא דב' שבילים א' טמא וא' טהור וכו' דלרבי יהוד' בבאו לישאל בבת א' הטהרו' שעברו עליו הן טמאות ובבא א' מהן לישאל עליו ועל חברו טמאות ולרבי יוסי בין כך ובין כך טמאו' ודחינן לה ואמרינן דלא דמו דהתם ודאי איכא טומאה הכא מי יימר דאטמי ופסק הרי"ף ז"ל לקולא וכן הרמב"ם ואליבא דכולי עלמא אם נשאת לא תצא כדכתב הרא"ש ז"ל ומשמע דמחבואה מצלת מסתמא שאפילו הן לפנינו לא שילינן להו דאי ס"ד דדוקא היכא דליתנהי קמן מצלת מסתמא אבל היכא דאיתנהי קמן שיילינן להו ואי אמרי כל חדא מנייהו נחבתי או טהורה אני אין ואי לא לא מסתמא מאי דאיבעיא לן באינה מחזקת אלא א' נמי בכה"ג קא מיבעיא לן שאם אינה לפנינו אם נתיר אותה מסתמא ואם הן לפנינו נשאל אותם ואי אמרי כל חדא מינייהו טהורה אני נשרו להו ואי לא לא או לא וא"כ מאי קא פשיט מההיא דב' שבילים בשלמא להיכא דליתנהו קמן מצי פשיט שפיר דהכא והכא אין שום אחד טוען בריא אלא להיכא דאיתנהו קמן שעל הרוב הוא כן דשיילי להו לדבריך וכשטוענות בריא הוא שרי' ליה היכי מצי למיפשט מינה דאין שום א' מהן טוען בריא דהא אין שום אחד מהם יודע אם עבר על הטמא או לא אלא ודאי נראה דאפילו לפנינו אין אנו שואלין אותן דמסתמא מצלת המחבואה שאין אנו צריכין לטענתה דתלינן לקולא והשתא פשיט שפיר מההיא דב' שבילים ודחינן לה ופסק הרי"ף והרמב"ם ז"ל לקולא דאפילו באינה מחזקת אלא א' שא"א לומר שנחבאו כלן מצלת כאשר מצלת המחזקת את כלן דתלינן אכל חדא וחדא מינייהו ואמרינן זו היא שנכנסה במחבואה ולא חיישי' לומר נברר הדבר הואיל והן לפנינו ואף על גב דודאי לא נחבאו כלן אלא מסתמא שרינן להו דתלי' לקולא הואיל ואין כאן ודאי טומאה ואין חוקרין ודורשין בדברים הללו וכן כתב הר"ן ז"ל דמסתמא שרינן להו ולעניות דעתי נר' שכן היתה דעתו של רש"י ז"ל דהא פירש על ההיא דאמרי' התם ומש' מב' שבילים וז"ל דכיון שבא לשאול עליו ועל חבירו א"ר יוסי טמאים הני לכולהו שרינן כי הדדי עכ"ל: ואי ס"ד בבאה בבית דין וטוענת כתבתי הוא דשרינן לה אבל מסתמא לא היכי שרינן להו כי הדדי והא אין כלן באות לבית דין אחד בבת אחת למשרי להו כי הדדי אלא ודאי כדכתיבנא ואף על גב דעלה דההיא דאיבעיא לן התם לא נחביתי ולא נטמאתי מהו מי אמרינן מה לי לשקר פי' הוא ז"ל אבעיא אמרה נחבתי ולא קאמרה אבעיא שתקה ולא קאמרה ולא מידי לאו משום דוקא דכשאמרה נחביתי הוא דשרינן לה דאפילו שתקה נמי שרינן לה כדפרישית ומה שנדחק הוא ז"ל לפרש כן משום דחזינן דאשה זו גלתה דעתה שהיא טועה וחושבת שאינה נתרת בשתיקתה אלא צריכה היא לבא לב"ד לטעון טענתה להתירה ולזה באה לפני ב"ד לטעון טענתה ואם כן לא שייך לומר הכא מה לי לשקר אלא אם כן נאמר דלפי טענתה נמי היה לה לטעון טענה אחרת להתיר עצמ' דהיינו לומר נחביתי וכן דעתו של הרי"ף ז"ל ושל הרמב"ם ז"ל לע"ד ודבריו מבוארים היטב על דרך שפירשתי דעתו של רש"י ז"ל וק"ל ובכך נסתלקה מעליו קושית הר"ן שהוא הבין דברי הרמב"ם ז"ל דסבר דמסתמא לא שרינן להו והקשה מה שהקשה ולא מלאני לבי לחלוק עליו אלא בראותי שגם הוא מסכים שהדין הוא שאפי' לפי מה שפירש הוא ז"ל דעתו של הרמב"ם היכא דנשאת לכהן לית דין ולית דיין דלא תצא דהא בנשואיה אומר' לכל שטהורה היא וכדכתיבנ' וה"ה והוא הטעם בנידון דידן שלפנינו שנשאת לכהן שידע בה קודם שנשאת שהיתה שבויה שיש לנו לומר שאומר לכל שטהורה היא שלא נתייחדה עם בעל דת אחר אחרי שאמרה לנו שנגנבה וטהורה היא ואין לנו לחקור ולדרוש על הדבר יותר ולבררו: ט וכן משמע נמי מעובדא דבנתיה דמר שמואל שאין לנו בשבויה אלא דבריה לבד ולא שיילינן לה מידי לברר ענינה והאיך היא דהא לא שאלוה לחקור על עניינה לדעת אם השבאים בעיר או לא אלא התירום בלי שום שאלה ואע"ג שהשבאים שלהם היו בעיר ותיכף שהתירום באו השבאים בב"ה ונודע להם שכל מעשיהם בערמה שהם סברו הדבר שלא כהוייתו כדי להתירם ואלו ידעו ב"ד בתחלת המעשה כהוייתו כאשר ידעוהו בסוף לא היו מתירין אותם וגם כי ידעו הדבר לבסוף לא חששו להוציאה מהיתרה ולומר שהן משקרות הואיל ובערמה עשו ואע"פ שידעו שיצא עליהם קול שיש עדים שנטמאו כדמסקינין התם עידי טומאה אתמר וכתבו התו' ז"ל וז"ל עידי טומאה וכו' והא איכא עדים במ"ה דפריך לעיל עידי טומאה אתמר שיצא קול דאיכא עידי טומאה אפ"ה התירו ולא חששו לבדוק על הדבר ועל הקול אשר יצא ואע"ג דדמי הדבר קצת לחוכא וטלולא וכן נראה נמי שהיה דעתו של הרמב"ם יעויין בדבריו והיינו משום שאין לנו בשבויה אלא דבריה לבד ולא שאלה וחקירה ודרישה דלקולא אזלינן בה ואין לומר דאע"ג דאין אנו צריכין לשואלה ולברר דבריה אם נתייחדה אחרי שמעו ממנה דברים הללו או לא מ"מ אם אירע או יארע והגיד או יגיד מל"ת שנתייחדה יש לנו לאוסרה עליו ולדמותו למאי דקאמר רב ששת בפרק שבועות הדיינים עלה דההיא עובדא דההוא דאמר לחבריה הב לי זוזי דמסיקנא בך אמר ליה ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני אתו פלוני ופלוני ואמרו לא היו דברים מעולם אמר רב ששת הוחזק כפרן ואע"ג דלרשב"ג אמרינן בפרק גט פשוט שאין הלוה צריך לברר דבריו ולפי מה שפי' ר"ת התם משמע דרשב"ג סובר דאפילו היכא שמעידים לפנינו אין שואלים אותו יעוון שם נלאיתי להאריך ואפי' הכי סבר רב ששת שאם באו העדים ואמרו להד"מ הוחזק כפרן דהא רבא דהלכתא כוותיה קאמר התם דלא הוחזק כפרן ויהיב טעמא למלתיה משום דכל מילי דלא רמיא עלייהו דאינשי לאו אדעתי' ופירש"י ז"ל כל מלתא דלא רמיא עליה כגון זה שלא היה לו לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שלא אמר לו בשעת הלואה בעדים פרע לי הלכך לא שם לבו אם בעדים פרעו או לא בעדים ואמר בעדים פרעתי ולאו אדעתיה ואין מוחזק כפרן בכך עכ"ל והכא נמי בנדון דידן לא רמיא עליה לומר פרטים הללו דבשלמא מה שכבר אמר רצה לומר בהסיחו לפי תומו שעשה מצוה רבה אבל לספר ולומר שאחרי אמרה לו שהיתה שבויה והיא טהורה נתייחדה בבית הגוי לא רמיא עלייהו ולאו אדעתין כנראה לעניות דעתי ונראה נמי דבשבויה לא צריכנא לטעמיה דרבא דאקילו בה רבנן טובא כדכתיבנא ואפילו רב ששת דסבר הכא דהוחזק כפרן מודה בשבויה וכדדייק דהיא ברייתא הפרק שני דכתובות דכתיבנא ואם יתכוין לומר דברים הללו כדי להורות לו אם היא מותרת כבר כתב שאין בדבריו כלום דעדותו אינו עדות שאין אדם משים עצמו רשע שמאחר שהוא כהן אינו נאמן לומ' שנשא אשה שהוא מסתפק בה שמא אנסה הגוי ולא ידע אם היא מותרת לו או לא ואם היא תאמר דברים הללו הפה שאסר הוא הפה שהתיר יש כאן ובר מן דין אמינא שאפילו חזרה בבית הגוי כבראשונה אחרי אמרה לו דברים הללו אין כאן בית מיחוש הואיל וכבר המירה וראיה מהתשובות שהביא בעל תרומת הדשן וכאשר פירשתי למעלה דמה שהוצרכנו לדין לא הוצרכנו אלא אם נחוש שאנסוה קודם שהמירה או לא וכמו שכבר כתבתי וגדולה מזו מצאתי בהגהות מאלפסי ישן ז"ל בחדושי הר' דוד כתוב בשם הגאון דהשתא בזמן הזה שאין אומות העולם מטין דין הוי כאלו יד ישראל תקפה על עצמן וכל יחיד אפילו כהנת מותרת לבעלה אלא אם כן תפשה כרכום או בעת מלחמה דעל ידי נפשות אסורה לבעלה ולי הדיוט נראה דלא היא דבגמרא לא מפליגינן אלא בין היכא שיד ישראל תקיפה להיכא שיד האומות תקיפה אבל כל היכא שיד האומות תקיפה אין לחלק דאף ע"ע שאין מטין דין אסורה והיינו טעמא כדכתיבנא לעיל בפרשי התשובה אשר הביא הרב בעל' תרומות הדשן ונראה שדעתו של רש"י ז"ל נמי שאין לחלק בין מטין דין לאין מטין דהא במאי דפרכינן התם והא אשקלון דיד אומות העולם תקיפה על עצמן פירש הוא ז"ל וז"ל והא אשקלון דארץ פלשתים היא ועוד כבר גלוי ואי ס"ד דאפילו היכא דיד האומות תקיפה על עצמן אם אין מטין דין לא חיישינן למה ליה לרב ז"ל להדחק ולפרש ועוד שכבר גלו מה שלא נזכר בגמרא דילמא משום הכי פריך וקאמר והא אשקלון משום דפשיטא לבעל התלמוד דבאשקלון היו מטין דין אבל בכל מקום שאין מטין דין לא חיישינן ותו מנ"ל אי גלו ואי לא גלו והא אי גלו נמי יד ישראל תקיפה על עצמן קרינא לה אם אין מטין דין אלא ודאי נראה שהיא ז"ל סובר כדכתיבנא ואין לסמוך על הגהה זו ובנדון דידן הואיל וכבר המירה כשהגידה לכהן הדברים אף אם נתייחדה אין לחוש ואף על פי שהיא כפיפה תחת ידם וכדכתיבנא ובר מן כל דין אמינא אפילו נתייחדה בבית אדנה אחרי אמרה לו דבריה אין כאן בית מיחוש דנראה דדוקא בבא ועדים לפנינו והעידו שהיתה שבויה והוחזקה לפנינו שהיא פסולה לכהונה הוא דאמרינן דשוב אינה נאמנת אבל כל היכא שלא הוחזקה לפנינו שהוא פסולה לכהונה אף על פי שבעלה ידע בה שהיתה שבויה אין לנו לאוסרה עליו מהאי טטמא ולא שייך הכא חתיכה דאסורה שלא נאסרה עליו דהא אין אנו אוסרין אותה מן הדין אלא שגזרו עליה חכמים שתהיה אסורה כל שידענו בה שהיתה שבויה כגון שבאו עדים והעידו לפנינו קודם שנשאת או קודם שהתרנוה לינשא שהיתה שבויה אבל זו אף על גב שבעלה ידע בה שהיתה שבויה קודם שתנשא אנן לא הוה ידעינן בה ולא נכללה בכלל גזירת חכמים דאין לנו בגזירות חכמים אלא כעין גזירתם ולא דמי נדון דידן לההוא דכתובות וקדושין שהזכרתי דהתם מן הדין היא אסור' אבל נדון דידן גזרה בעלמא היא וכדכתיבנא ותדע לך שכן היא דהא אם עד אחד מעיד בה שהיתה שבויה והיא אומרת נשבתי וטהורה אני שמתירין אותה להנשא ואין אנו מחלקין לומר דאם העד שהעיד בה היא כהן שאסורה להנשא לו דהואיל והוא ידע בה שהיתה שבויה הרי הוא עליו חתיכה דאסורא אלא מתירין אותה להנשא אפילו לאותו עד עצמו ואפילו היא כהן: י ולרווחא דמילתא אומר דאי לא תימא הכי כשהביא הרמב"ם ז"ל דין זה פי"ב דהלכות אסורי ביאה כתב וז"ל האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת וכו' עד אפילו היה שם עד שמעיד שהיא שבויה עכ"ל היה לו לפרש ולומר שלאותו העד בעצמו אסורה להנשא לו אם הוא כהן