רד"ך נט

דנחבשה בידם שלא כדינם ולא חבשוה להמיתה בגזירת המלכות או להיותה הפקר לכל לעשות בה כחפצו ורצונו ואפילו להורגה לא חיישינן שמאז נתרצית להם למצוא חן בעיניהם היכא שברחה תיכף שמצאה יד לברוח וכהנהו נשי דגנבי גנבי וא"כ לשמא נתרצית ליכא למיחש ולשמא אנסוהו נמי אין לחוש כיון שתפסוהו להמיר בגזירת המלכות שהמלכות שומרה דדוקא ביהודים הוא דלא מרתתי לאונסה שבעונותינו שרבו הוא בהפקר אצלם בטענה כל דהו שיש להם עליה שאין דורש ומבקש זכותם של ישראל שהדיינים שלהם עושים עצמם כאלו אינם רואים זכותם נגד אינו בר ישראל ועל זה סומכים ואונסים אותם שיצרם תקפם וחושבים דלבעול יהודית ואפילו באונס אין המלכות מקפיד ועושה עצמו כאלו אינו רואה חובה לאינו בר ישראל המאנס ועל דרך שאמרו בכרקום שבא לעיר דלבעול יש פנאי אע"ג דלנסך אין פנאי אבל כל היכא שתפשוה להמיר בגזירת המלכות איננה כהפקר אצלם שיראים הם מהמלכות לאונסה כמו שיראים לאנס גויה גמורה ויותר יראים בה כיון שהמלכות חבשה כדי להמיר לחטאת נפש: ונראה דבעל תשיבת א"ז שהביא ת"ה מורה היא דבכה"ג שתפשוה להמיר בגזירת המלכות ולא לדבר אחר שמותרת היא אף לכהן דהא כתב וז"ל ריבה שנאנסה בגזירת פרנקפורט והיא ארוסה והשיב א"א ז"ל דהיא אסורה דעל ידי נפשות אסורה לבעלה דשערו חכמי' דעת' של אש' ודאי מתרצי' ואפי' בפה תובעתו עבו' הצלת נפש' וע"יל כיון שלא יכלו לצאת עד חדש ימים יש לחוש שמא נתרצית לאחד מהן דסברא מנסב נסיב לה כבן נצר ואין אומרים יוכיח סופה על תחלתה שלבה לשמים דהא בבן נצר לא אמרינן הכי אע"פ שלבסוף יצאו האיך שיצאו הלכך אין להתירה אלא בעדות ברור עכ"ל ומדכתב דשערו חכמים דעתה של אשה דודאי מתרצית ואפלו בפה תובעתו עבור הצלת נפשה משמע שגזירת המלכות היתה שבנות ישראל הפקר הן ורשות נתונה ביד כל אדם למלאות חפצו ורצונו ממנה הן לבעול אותה הן להורגה והן לייסרה בכל היסורין אשר ירצה והן להמירה ועל דרך ההיא שאמר בתחלת כתובות שתבעל להגמון תחלה דאי בנתפסה בגזירת המלכות להיות' חבושה ותפוסה עד שתמיר קאמר וכעובדא של התשובה האחרת וראייתו ממאי דאמרינן התם בכתובות דכשיד האומות תקפה על עצמן אפילו נחבשה ע"י ממון אסורה וסבר דאסורה אפילו לבעלה ישראל קאמרינן והיינו משום דכיון שהיא יודעת שיד האומות תקפה תבעל היא לבעל הממון כדי שיפטרנה וא"כ נמי בתפשוה להמיר יש לחוש שמא תתרצה לאחד מהם עבור הצלת עצמה מהמרה דחמירא אסורא הא מהא אין ראי' דבשלמא נחבשה ע"י ממון יש לנו לחוש שמא תתרצה לבעל הממון כדי שיפטרנ' אלא הכא הא אפילו אם תתרצה לאחד מהם אינה מצלת עצמה מלהמיר הואיל ונגזרה גזירה להמיר ולמה תתרצה לא' מהם להוסיף אסור על אסור דסוף סוף היא צריכה להמיר אם היא רוצה לצאת מהתפיסה מגזרת המלכות ותו מדתלי טעמא במאי דתנן ע"י נפשות אסרה משמע שהגזירה היתה כדפרשתי דהא ע"י נפשות דתנן במתניתין מפריצין לה בגמרא לרב כגון נשי דגנבי וללוי כגון אשתו של בן דינאי ופרש"י משום הפקר ע"ש וא"כ מאי דקאמר דשערו חכמים דעתה של אשה וכו' עד עבור הצלת עצמה מהפקר קאמר וכן נמי מוכח מהראי' שהביא מבן נצר דבנתפשה ונחבשה להבעל נמי קאמר דהא פשיטא דההיא דבן נצר לא קמיירי אלא היכא שידענו ששבאה לתשמיש כדפירש התם גבי שבויי מלכות ומה שלא נתפרשו הדברים בהדיא בשאלות הנז' היינו משום שבגזרות היו ידועות לשואלים ולמשיבים על כל בני דורם באיזה אופן היו הן גזרת פר"נק פורט והן הגזירה האחרת שבתשובה האחרת והם השיבו לאנשי דורם שהיו יודעים הגזירות היאך היו ותשובותיהם מוכיחות ע"ז כדפיר' ואפשר נמי שהם היו חושבין שכמו שהם היו יודעים בגזירות ההם היאך היו גם אנו נדע בהם ודמי קצת לההיא דפ' כל הבשר דאמרינן התם גבי כחל דמפולפוליה דר' חייא שנה ליה לרב כחל סתם עיין שם כללא דמלתא: משתי תשובות אלו למדנו דהיכא דנתפשה בגזירת המלכות להיותה הפקר לעשות בה כל אדם כרצונו לכל מה שלבו חפץ אסורה היא אפילו לבעלה ישראל והיכא שנתפשה להמיר ולא לדבר אחר בגזירת המלכות מותרת היא אפילו לבעלה כהן: אבל כל היכא שנגנבה שלא בגזירת המלכות כבנדון דידן שבעוה"ר נתנו בנות ישראל לשבי ולהפקר לכל גנב וליסטים דעלמא ואין דייני אומות דורשים ומבקשים בדינם גם כי שובים וגונבים אותם ובדיניהם דגונב נפש חייב מיתה דפשיטא שיש עליה דין שבויה שהיא תחת רשות השבאי והגנב לעשות בה כחפצו ורצונו ואסורה לבעלה כהן אם היו עדים שנגנבה ונשבית דמאי דאמרינן בפ' נערה אמר רב יהודה הני נשי דגנבי גנבי שריין לגברייהו היינו לבעליהן ישראל כדמשמע התם שאף אם אנסוה הגנבים מותרות לבעליהן אבל לבעלה כהן שאם נאנסה אסורה לו כדרשינן התם והיא לא נאנסה אסורה הא נתפסה מותרת ויש לך אחרת שאפילו נתפסה אסורה ואיזו זו אשת כהן וכן בפ' הבא על יבמתו וכן פרש"י התם בכתובות שריין לגברייהו לפי שבאונס באין עליהן אסורה לו שמא נאנסה ואפילו נאנסה נמי קודם שנשאת לכהן פסולה לכהונה כדאיתא התם בפ' הבא על יבמתו וסוף פרק ארבעה אחין דאמרינן התם דרב ששת אנא דנייהי לעיינין ממתניתין דאשת ישראל שנאנסה אף על פי שמותרת לבעלה פסולה לכהונה: ב אלא שאני אומר דאשה זו מותרת לבעלה כהן דהא תנן בפ' בתרא דכתובות האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת טהורה אני אינה נאמנת ואם משנאת באו עדים הרי זו לא תצא ונידון דידן נמי הפה שאסר הוא הפה שהתיר הוא דהא בעלה הוא האוסרה על פי דבורה והוא המתירה על פי דבורה כאשר בא בשאלה וז"ל ויהו כאשר ראתה הנערה את היהודי הכהן הגידה לו המאורע והפילה תחנתה לפניו להוציאה מיד הערלים ואל יתעללו בה: יראה מלשון השאלה שהיא אמרה לו איך היא גנובה ושבויה מבית העברים וטהורה היא ובקשה ממנו להוציאה מידם שלא יטמאוה ובר מן דין אמינא דאשה זו אם נשאת בפומבי ובפרהסיא בפני קהל ועדה שכל קהל וקהל הם במקום ב"ד שבעירם אין לך באה בפני ב"ד שבעירם ואומרת להם טהורה אני והתירוה ב"ד להנשא ונשאת גדולה מזו: ולרווחא דמלתא אומר שתדע לך שכן הוא דהא בפ' המגרש אמרינן אמר רב הונא אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין מאחר מקודשת כדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת ומהאי טעמא לא הצריך רבינו תם גט לאשה הנשואה שיצא עליה קול שנתקדשה לאחר והיה אותו האיש בחופתו כשנשאת לשני דחזקה אין אשה מעיזה וכו' ע"כ: הרי לך דבאשת איש כל כך היא לנו האומרת לבעלה גרשתני כמתקדשת או נשאת בפניו והכא נמי גבי שבויה כך היא לנו האומרת לב"ד טהורה אני כשנשאת בפניהם לכהן ולא אמרה להם כלום דבנישואיה שנשאת לפניהם הרי היא כאומרת להם שטהורה היא והם התירוה לינשא ונשאת ואין לומר דדווקא בבאה לב"ד ואמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה עי"כ להנשא ונשאת ואח"כ באו עדים ואמרו שנשבית או שבאו אחר שהתירוה לינשא ואפילו לא נשאת הוא דאמרינן דלא תצא והיינו טעמא דנאמנת משום המגו שהיה לה כבר וכדכתבו התוס' בפ' המגרש עלה דההיא דאמרינן התם ואידך כי איתמר דרב המנונא בפניו וז"ל ואם תאמר וכי לרב הונא הוי דרב המנונא אפילו שלא בפניו הא תנן בהדיא בפ"ב דכתובות דאם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת לומר גרושה אני: ויש לומר דרב המנונא ודאי לא איירי אלא בפניו אבל להחמיר להצריכה גט משני סבר רב הונא דנאמנת אפילו שלא בפניו והא דאמרינן בפ' בתרא דכתובות מר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה היינו דנאמנת עם המגו שהיה לה עכ"ל: הרי לך שכתבו התוס' דבאשת איש דאמרינן דנאמנת משום מגו שהיה לה קודם שבאו העדים הוא דנאמנת ויאמר האומר דמשמע מדבריהם ז"ל דהיכא שלא היה לה מגו כגון שלא באה לב"ד לומר אשת איש הייתי וגרושה אני אלא שנשאת בפניהם קודם שבאו העדי' אע"ג דכבר נשאת חיישינן דילמא משקרת ודוקא להחמיר הוא דנאמנת דהא מר סבר דשלא בפניו אינה מעיזה דבפ' בתרא דכתובות עלה דההיא מתניתין דתנן התם ואם משנשאת באו עדים וכו' קאמרינן לה דאין לומר שהתוספת ז"ל משמע להו לישנא דקאמרינן התם מר סבר שלא בפניו נמי אינה מעיזה דאפילו היכא שאין דבר מסייעה שאין שם אלא החזקה לבדה קאמרינן ונשאת ולא נשאת שוות ובין כך ובין כך נאמנת מחזקתו דרב המנונא דהאי חזקה אינה צריכה לדבר אחר לסייעה דא"כ היאך תלוי טעמא במגו דהוי דבר המסייעה לחזקה אלא ודאי נראה שהחזקה שלא בפניו אינו מועיל לה להיותה נאמנת אפי' למאן דאמר דשלא בפניו אינה מעיזה אלא היכא דאיכא דבר אחר מסייעה וא"כ יאמר האומר דמה ראו התו' ז"ל לתלות טעמא במגו המסייע לחזקה ולא תלו טעמא לומר דהיינו טעמא דנאמנת משום דכבר נשאת קודם שבאו העדים דהא בנשאת קוד' שבאו העדים עסקינן התם בגמרא כדכתיבנא וכדכתבו התוספת ז"ל בפרק בתרא דכתובות אשר אביא דבריהם לפנים בס"ד: אלא ודאי נראה שהתוספת ז"ל שבגיטין סוברים שאין הדבר תלוי אלא במגו שהיה לה והיכא שנשאת קודם שבאו העדים נמי אינה נאמנת אא"כ באה לב"ד תחלה ואמרה אשת אש הייתי וגרושה אני והתירוה להנשא ונשאת קודם שבאו העדים דהשתא איכא תרתי לטיבותא חוץ מחזקתו דרב המנונא שגם הנישואין שנשאת קודם שבאו העדים והמגו שהיה לה כבר ולא הוצרכו התוספת ז"ל שם בגיטין להזכיר בדבריהם טעמא דנשאת אלא טעמא דמגו משום דהתם תנן בהדיא דבנשאת קודם שבאו העדים קמיירי ועלה קאמר דמר סבר דשלא בפניו נמי אינה מעיזה וכדכתיבנא ואע"ג דרישא דמתניתין דהתם קא מיירי במגו דתנן האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה וכו' הוצרכו התוספ' ז"ל ללמדנו דטעמא דנאמנות משום המגו שהיה לה דלא תימא דמאי דתנן ברישא א"א הייתי וגרושה אני וכו' לגופיה אתא לאשמעונין דאע"ג דאמרה אשת איש הייתי נאמנת לומר שהיא גרושה שהפה שאסר היא הפה שהתיר ולא אתא לאשמועינין דבסיפא נמי דקתני ואם משנשאת באו העדים לא תצא דדוקא באומרת כבר קודם שנשאת א"א הייתי וגרושה אני קמיירי דסיפא היכא דבאה אצלנו ולא ידענו בה שהיתה א"א בין באה לפנינו תחלה ואמרה א"א הייתי וגרושה אני שהיה לה מגו בין לא אמרה אלא שנשאת סתם קא מיירי דהואיל ונשאת קודם שבאו העדים לא תצא שכל אשה בחזקת פנויה היא לנו כל זמן שלא ידענו בה שנתקדשה ומ"ה הוצרכו רבותינו בעלי התוספות שבגיטין להודיע לנו שסברתם הוא דסיפא דתנן ואם נשאת לא תצא וקאמר בגמרא דהיינו טעמא משום דשלא בפניו נמי אינה מעיזה היינו משום המגו שהיה לה דסיפא היכא דאית ליה מגו דתנן ברישא קתני לה דסבירא להו ז"ל דאפי' היכא דכבר נשאת והיה לה מגו לא הוי לן לאקילי כולי האי באשת איש אלא דחזינן דמאן דמתני לה ארישא הכי סבר ולהכי יש לנו לצדד בכל הצדדין והטעמים שנוכל לומר שעל זה סמך המיקל דהיינו שנשאת קודם שבאו העדים והוה לה מגו שבאה לב"ד קודם שבאו העדים ואמרה א"א הייתי וגרושה אני ולא הוצרכו להזכיר טעמא דנשאת כדכתיבנא: אבל דעת רבותינו בעלי התו' שבפ' בתרא דכתובו' אינה כן כמו שאכתוב לקמן בס"ד: ואפשר דחד מניהו תו' שנ"ף וחד מניהו תו' תוך ומ"מ אם אומ' דאף לדעת רבותינו בעלי התוספו' שבגטין אין לומ' דה"נ בשבויה אית לן למימר וטהורה אני קתני לה וכמ"ש אליבא דמאן דמתני ואם משנשאת ארישא דאע"ג דלא קתני לה הכי מ"מ נילף מינה דלמאן דמתני לה אסיפא נמי דוקא היכא דאית לה מגו דתנן ברישא קתני לה כגון שבאה לפנינו ואמרה נשביתי וטהורה אני דבכה"ג לא תצא אבל היכא דלית לה מגו כגון שלא ידענו בה שהיתה שבויה ובאה לפנינו ונשאת לכהן ולא אמרה לנו ולא מידי חיישינן דילמא נטמאה ותצא שאם בעלי התו' שבגטין סוברי' דמאי דקאמר אבוה דשמואל התם בפ' בתרא דכתובות עלה דההיא מתני' ואם משנשאת לא תצא לא נשאת נשאת ממש אלא כיון שהתירוהו להנשא אע"פ