רד"ך נ

חשבינין ליה כמי שיש לו שתי שמות במקום אחד שאם גרש באחד מהם כשר שיחשבו הכל בוודאי שהשם שכתב בגט היה שמו ואף אם נשתקע שם גיות ממנו הרי הוא כאלו לא נשתקע שאזורו מוכיח עליו הואיל ובכל מקום יודעין בוודאי שהיה לו שם גיות וכן יש לומר נמי במשומד ואין אנו צריכים לכל מה שכתבנו ולפי מה שכתב הרא"ש ז"ל שהטעם שכתב ר"ת ז"ל שמשומד מגרש בשם יהודית משום שהוא עיקר שמו שכל ישראל קורין אותו בשם זה אין אנו צריכין לכל זה שכתבנו האמנם לעניות דעתי נראה שרחוק הוא שכמה משומדים משתקעים בגיותם עד שאינם נקראים כלל בשם יהודית לא בפי גוים ולא בפי ישראל ור"ת ז"ל לא חלק ואפשר דדעת רבותינו בעלי התוספות בזה כדעתי הואיל ולא פירשו טעמו של ר"ת ז"ל בהרא"ש ז"ל משמע קצת דאינהו ז"ל סברי דאפילו במשומד שנשתקע שמו כבר ואפילו מפי היהודים סבר ר"ת כן והיינו טעמייהו כדפי' וק"ל ומה שכתבתי לענין משומד לא כתבתי אלא להלכה אבל למעשה לא שכבר הורה זקן שהוא הרא"ש ז"ל והדיוט כמוני איני כדי לחלוק עליו לענין מעשה ומ"מ א"א דמכל הא דלעיל עלה בידינו דבנידון דידן יש ליכתוב בגט שם ארט' עיקר ולא שם קרנניא דלא דמי כלל למשומד אפילו לפירושי דהתם בכל מקום יודעין דבוודאי היה לו שם יהודית וכדפירשתי אבל בנידון דידן אין לומר שהכל יודעין דוודאי היה שם אחר וא"כ יש לנו ליכתוב שם ארטה עיקר וכדפירשתי ולכאורה יראה דלהרמב"ם ז"ל אם כתב שם העיר שרגילין בו ביותר בגט שהגט פסול אלא שאני מפקפק בזה ואומר דאפשר לאומר שיאמר שלא פסל הרב אלא בשמו ושמה אבל בעירו ועירה שיש אומרים שאם לא כתב שם עירו כלל שהגט כשר לא פסל הרב ולא אכניס עצמי לעת כזאת לבאר את זה שאין לנו עסק כאן אלא להודיע שאין לפסול הגט שהובא שמה מטעם זה: וממה שלא נכתב בו שם הנהר אלא נהרא סתם אין לפוסלו דהא לכולי עלמא אין צריך ליכתוב הנהר בגיטין מדינא דגמרא אלא מנהג הוא שנהגו האחרונים לכותבו ורב יהודאי גאון לא תקנו כהאי גוונא כדכתב המרדכי משמו ואם כן לא מבעיא אם נדמה הנהר למקום הלידה דלר"י ור"ת ז"ל הגט כשר דהואיל והם סוברים שאם שנה מקום הלידה כשר הכי נמי אם שנה שם הנהר כשר אלא אפילו אם נאמר דשאני מקום לידה שאינו ידוע וגם אין האדם נקרא על מקום לידתו וכדכתב הרא"ש ז"ל טעמו של ר"ת ונאמר דבנהר לא שייך האי טעמא וכן לראבי"ה והנגררים אחריו שכתב שאם שנה מקום לידה פסול וכדכתב המרדכי משמו דוקא בששנה שם הנהר הוא שיש לפוסלו אבל במה שלא פירש שמו פשיטא דלכולי עלמא כשר ואפילו לפי הגהה אחת שמצאתי במרדכי וז"ל יש מפרשים שצריך ליכתוב כל הנהרות שבתוך תחום העיר דכל תוך תחום העיר הוי בכלל העיר וראייתה מפרק כל הבשר דקאמר אכלינהו חוץ לתחום וכו' ואין לומר דמדמייתי ראיה מפרק כל הבשר אלמא דמדינא דגמרא קאמר שצריך אלא שרצ' להודיענו שלפי מנהג האחרונים שהצריכו ליכתוב הנהרות לסימן העיר ראוי ליכתוב כל תוך התחום הרי הוא כעיר עצמו וא"כ אם יש נהר תוך התחום צריך לכותבו לפי מנהג האחרונים אבל כל שלא כתב שם הנהר לא עלה על הדעת לפוסלו ואפילו בלא כתב שם העיר כתב ר"י דכשר ואפילו לרבינו תם דפסל כדאמר במרדכי דוקא בדלא כתב שם העיר הוא דפסול אבל בלא כתב שם הנהר לא שמענו מאן דפסל ואינה צריכא לפנים לע"ד ד ובמה שטעה הסופר וכתב דרגילנא בה"א ועלמא בה"א אין חשש בזה לעניות דעתי דמה שכתב כבודך שיש לחוש משום דעלמה בה"א אפשר לפרשו על דרך הרה העלמה או שהוא שתי מלות וכתבת דמדברי הרמב"ם ז"ל יראה שהוא פסול שכתב וזה לשונו כל לשון שיכתוב בה הגט צריך ליזהר הסופר בדברי הגט שלא יהא משמען שני ענינים עד שנמצא הקורא אומר שמא לכך ולכך נתכוין שאין משמעותן לשון גירושין עד כאן לשונו: לא היא לעניות דעתי שלא אמר הרב אלא בכיוצא אותם המלות שנזכרו בגמרא והביאם הוא זכרו לברכה כגון ודין וכן כולם שהם מענין גירושין ואפשר לקורא שיאמר שאף שהוא מגרשה מכל מקום הוא אומר שמשפט בינו לבינה לענין הגירושין או אף שהוא כותב לה גט הרי הוא אומר שלצחוק הוא כותב לה או שבגט זה הוא מגרש עוד נשים אחרות ועוד ליכי מדברו עמה ומשם והלאה גופו של גט מדבר לנשים אחרות רבות או שתים ואומר להן שאני רוצה שתהיו כל אחת ואחת מכם רשאה ושלטאה וכו' וכן במה שנזכר בגמרא שלא הביאו הרב ז"ל והוא מה שאמרו דלא ליכתוב להתנסבא באל"ף שלא יקרא הקורא לא תנסבא ויחשוב שכן כותב לה הגם שאני מגרש אותך איני מתירך להנשא לשום אדם ותאסר לאחריני אלא שתהיה פטורה ומותרת לכל אדם ומה שכתב הרב זכרו לברכה עד שהקורא אומר שמא לכך נתכוין שאין משמעו לשון גירושין לאו למימרא שהוא כותב דברים זרים שאינם מענין שאין דרך בני אדם ליכתוב דברים זרים בגיטין וטעות סופר הוא ואין הגט נפסל בכך כאשר אוכיח לפנים בעזרת השם אלא שמדבר מענין הגירושין אלא שאין משמעותן ענין אחר שגרש ושלח פלוני את פלוני עד כאן לשונו הרי שפירש הרב זכרו לברכה שזה קורא ענין אחר וכשאינו כן אלא שמדבר עמה בענין הגירושין ואומר לה שיש לה דין עמה וכיוצא באלו שכתב קורא אותה שני ענינים שזה אינו לשון גירושין ומענינו הואיל והוא כותב שיש לו דין עמה: וכן כתב הרב ז"ל בהדיא אחרי שבאר המלות שיזהר בהם האדם וזה לשונו ועל דרך זה צריך ליזהר בכל לשון ובכל כתב שיכתוב שלא יהא בו משמע שני ענינים עד כאן לשונו הרי לך בהדיא של כיוצא במה שכתב קורא שני ענינים אבל שנדקדק שיש לחוש שלא יקרא הקורא דברי זרים דלא שייכי כלל בגירושין לא עלה על הדעת ואין לחוש כלל לכיוצא באלו ולקמן אכתוב בע"ה ועתה יש לנו לפרש השטר או הגט באופן אשר יסכים לדרך בני אדם והוא דאם דרך בני אדם ליכתוב דברים זרים בגיטין יש לנו לומר דטעות סופר הוא וכדכתיבנא ואפילו בדבר הגירושין קל וחומר בזמן דלא דייקינן ביה כולי האי כדמשמע בפרק מי שהיה נשוי דאפילו לא כתב אלא בחודש פלוני השטר כשר וכן בפרק המביא שני אמרינן כתוב בו שנה וחודש שבוע מאי אמרינן כשר וגם כי מכאן אין כל כך ראיה בנידון דידן זכר לדבר ולקמן נבאר יותר בסייעתא דשמיא ואע"ג דבהגהה בסמ"ק מצאתי דאין ליכתוב מונין בווא"ו דמשמע לשון אונאה אלא מנין בלא ווא"ו היינו טעמא משום דאם יכתוב מונין בווא"ו הרי הוא כאלו משנה בענין הגירושין שאומר לה שהגט הזה להצותה ולהתל בה נותנו לה ואפשר גם כן דדוקא לכתחלה קאמר ולא לעיכובא וכן בגיטין הבאים ממדינת הים כבנידון דידן דלא חיישינין לא לשמא יחפה ולא משום פרי הואיל וביום שנותנים ליד האשה אית להו קלא כדאמרינן בפרק המביא שני דמסתברא להקל בהם טפי בבא ואם כן בנידון דידן פשיטא ופשיטא לעניות דעתי דאפילו לדעת הרב זכרו לברכה הגט כשר וכל שכן שיש כמה גדולים קמאי ובתראי שהם רוב חכמה ורוב מנין דסברי דאפילו הכי שנזכרו בגמרא והביאם הרב זכרו לברכה דוקא היכא שהבעל עצמו כתב הגט ומערער ואומר שלכך נתכוין הוא דפסול אבל היכא שאינו מערער בדבר אלא שטעה הסופר וכתב כן הגט כשר ואפילו היכא שהבעל מערער יש אומרים שעליה להביא ראיה שטעות סופר היה וכשר דפשיטא דבנדון דידן אין לגמגם והגט כשר דאפילו אם סברת הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל היתה בנדון דידן שהגט פסול מה שאינו כן לעניות דעת הר"י רוב מנין ורוב חכמה סברו דכשר ויש לנו ללכת אחריהם וכל שכן בשעת הדחק כזו שהבעל הלך לארץ מרחקים ולא שכיחי ארחי ופרחי להביא לנו גט אחר ואפילו נאמר שדעת של גדולים שכתבו שהגט כשר ותנשא בו דוקא היכא שבא הגט לידה קאמרי אבל אם לא בא הגט לידה לא יגרשנה בו לכתחילה וכדמשמע מתשובת הרב רבינו אשר זכרו לברכה אשר אזכיר לפנים בסייעתא דשמיא מכל מקום בשעת הדחק כזו לית דין צריך בשש לעניות דעתי שיש לגרשה בו לכתחלה וגם כי יש להאריך קצת בזה לא אאריך לאפס ואין לומר דדוקא היכא דטעה הסופר וכתב ודין ביו"ד וכן כל אותם שנזכרו בגמרא שדרכם ומנהגם להיות נכתבין כן ואין כאן טעות אלא שיש לחוש לטעות הקורא ואנו צריכין לשנות המלה ולכותבה שלא כדרכה הוא דכשר לדעת אותם הגדולים אבל בנדון דידן שטעה הסופר וכתב דרגילנא בה"א ועלמא בה"א שמנהגם להכתב באל"ף יש לנו לומר שזה הסופר והעדים לא זהירי בשטרא ואפשר גם כן שמעידין שקר ומצד זה יש לנו לפסול השטר או הגט ויאמר האומר שהרמב"ם ז"ל כלל כל זה במה שכתב שלא יהא הכתב מעוקם ומבולבל שמא תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה עכ"ל: שרצה הרב לומר בזה דאף על גב דהיכא שהמלות כדרכם וכמנהגם אם כן משמעותם שני ענינים ועל דרך שכתב הוא ז"ל שפסול מכל מקום אם כתב המלה שלא כדרכה וכמנהגה הרי הענין משתנה שהיא מלה זרה והגט פסול ויאמר שיש להביא ראיה לזה ממאי דתניא בתוספתא והביאו הרמב"ם ז"ל בפסקיו וכן הר"ן ז"ל והמרדכי גט שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ואם החזירו למטה אפילו מגופו כשר עד כאן: אלמא משמע דדוקא היכא שנתקן הטעות בגט או על ידי מחק או על ידי תליה הוא דכשר אבל אם לא נתקן על ידי אחד מאלו פסול: והתוספות כתבו בפרק המגרש עלה ההיא דתנן התם כתבו בתוכו וכו' דדוקא חוץ דלא הוי כריתות הוא דפסול אבל שאר מחקים כשרים בגט רק שיעשה קיום עד כאן לשונו והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו ושאר מחקים אם נתקנים חוץ משמו ושמה כשר בדיעבד אבל לכתחלה לא הרי לך דצריכי לתקן הטעות שבגט ובנדון דידן שלא נתקן יאמר האומר שהגט פסול הואיל ואי אפשר לתקן שכבר עשו שליחותן ושוב אין לו רשות להוסיף או לגרוע דלא היא דדוקא המחק היא דפסלינן וצריך קיום שיש לחוש שמא היה כתוב בו חובות האשה ונמחק כי היכי דחיישינן בשטרות אבל היכא שאין מחק בגט אף על פי שיש בו טעות אלא שאנו מבינים הדבר איך הוא הגט כשר כאשר אפרש בסייעתא דשמיא וכ"ש בשנוי אות מאל"ף בסוף המלה לה"א דבנדון דידן דפשיטא שהגט כשר דבשנוי כל שהוא כזה אין לפסול הגט דהא חזינן לכל הני שנזכרו בגמרא כגון ודין וכיוצא בו שנכתבו שלא כדרכם ומנהגם ואף על גב דבהני חכמים הם שהצריכו לכותבם כן מכ"מ אי לאו דבשנוי דבכה"ג לא חיישינן לא היו חכמנו ז"ל מתירין לכתוב בדרך זו הואיל ואין דרך המלה להכתב כן ואפשר לקורא שיקרא דברים זרים ויותר ראוי היה להם לאסור לכותבו בלשון זה ולכותבו בלשון אחר ולא להכנס בשנוי זה והנה אף בלשון זה עצמו היה להם לתקן דבמקום שכותבין להתנסבא לכתוב לאנשויי ולא נצטרך לשנות האל"ף לה"א ולשנות המלה ממנהגה אם היה שנוי שראוי לחוש בו אלא ודאי נראה דבשנוי כי האי לא חיישינן וכל שכן לעניות דעתי נראה דלדעת הרמב"ם ז"ל אע"ג דבכל אותם שהזכיר הוא ז"ל כתב שאם שנה הגט פסול בלהתנסבא סבר שאם כתב לאתנסבא הגט כשר משופרא דגטא בעלמא הוא דכתב הרב בנוסחא שלו להתנסב' בה"א ומהאי טעמא לא הביא מה שאמר שם לא לכתוב לאתנסבא ונראה דאפילו היכא דמערער הבעל ואומר שלכך נתכוין אינו נאמן והגט כשר דהיינו טעמיה דרב דהואיל וגופו של גט הוא הרי את מותרת לכל אדם כרבנן שהוא פוסק כמותן בפרק חמישי א"כ צריך הוא לכותבו והואיל וכותב כן אף אם יכתוב לאתנסבא אין לטעות ולומר שהתירה לעולם בזנות ולא בנשואין דחזקה היא דאין אדם עושה אשתו זונה דההיא חזקה שאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות באשתו שגרשה וכיוצא בה דוקא אמרו לדעת הרב שאין אדם עושה אשתו זונה כדכתב בפי' קל וחומר שאין אדם שולח אשתו לזנות עם אחרים ואם מגרשה על מנת שלא תעשה לשום אדם הרי הוא שולחה לזנות עם אחרים והואיל וחזקה היא דאין אדם עושה כן אי אפשר לטעות בזה ולא חיישינן בהכי דהא בפרקא קמא דנדרים סבר רבא דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים וקאמר התם דאפילו