רד"ך מא

כשחלצה היא דנוטלת כתובה היה לו לפרש בדבריו ולומר וחלצה וכו' שהרי הוא ז"ל לא באר בפסקיו לומר דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם וגם כי נזכר בגמרא שאף שכתב בא"ז מקום חולץ ונותן כתובה אין להביא ראיה מזה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם שלשם הוא כותב הדין מה הוא אבל אם תוכל לגבות הכתובה קודם חליצה או לא אין להביא משם וכ"ש שגבי בעל כתב בכ"מ יוציא ויתן כתובה וא"ה הוצרך לכתוב בפרק י"ו דהלכות אישות דלא נתנה כתובה לגבות אלא אחר מיתת הבעל או אם גירשה שמזה יראה שהוא ז"ל דוקא לגבי בעל הוא דסבר הכי אבל לגבי יבם שידו גרועה מיד הבעל לא אלא יש ליבמה לגבות כתובה מחיים דיבם ואם דעת הרב דדוקא חלצה הוא דנוטלת כתובתה הי"ל לבאר דבריו ולומר דדוקא בחליצה קאמר אלא ודאי דעת הרב הוא שכל שדינה שתחלוץ גם כי לא חלצה נוטלת כתובה קודם חליצה וכאן הודיענו הרב דלא נתנה כתובה לגבות מחיים דיבם כל שאין דינה שתחלוץ שמצוה בה לכונסה והוסיף הרב בדבריו וכתב כשאר האלמנות להודיענו שאין היבם יורשה ואע"ג דגבי בעל אין הירושה נפקעת אלא בגרושין או בספק גרושין כדכתב בהלכות נחלות וגם כי דינה לצאת כמבואר בדבריו שכתב בפכ"ב דהלכו' אישות וז"ל הנושא אשה שהיא אסורה לו הואיל ויש לו בה קדושין מתה תחתין יירשנה עכ"ל גבי יבם היכא שדינו לחלוץ ולא לייבם גם כי לא יחלוץ ביבמה נוטלת כתובה כשאר האלמנות שאין רשות בעל עליהן ואין היבם יורשה והשתא ניחא טפי שלא כתב הרב באשה לגבי בעלה בהדיא שכל שדינה להוציא הרי זו נוטלת כתובה כדכתב גבי יבמה דהאי מילתא דפשיטא היא כדפי' ולא הוצרך הרב להודיענו גבי יבמה אלא שהיבם אינו יורשה הואיל ודינה שתחלוץ וא"כ לרש"י ור"ת ז"ל דסברי דבנדון דידן כופין אותו לחלוץ כדפירשתי אפילו היכא דלא תפסה כופין אותו לתת כתובה גם כי לא יחלוץ וכיון שכן הוא השתא דתפסה אין מוציאין מידה הואיל ומספקא לן הלכתא וכדפירשתי: יב ואלו יטעה איזה מעיין לומר דאפילו לשאר המפרשי' דסברי מצות חליצה קודמת אלא שאין כופין אותו לחלוץ היכא שאין ידוע לנו אם מכוין לשם מצוה או לא דבנדון דידן מודו שכופין אותו לחלוץ דהא כבר כתבנו לעיל דאפילו לר"י ז"ל והנגררין אחריו היכא שידוע לנו שאין מכוין לש"מ שכופין אותו בשוטים לחלוץ דבנדון דידן ברור לנו שאין מכוין לש"מ דהא הגברת היבמה הזאת היא זקנה חדל להיות לה אורח כנשים ובודאי שכל זקנה כזו אינה יולדת וכן בפרק אף על פי משוה עקרה וזקנה ואיילונית וקטנה ושאר נשים שאינם יולדות וכולהו בחדא מחתא מחתינהו דתניא התם גבי אשה שמת בעלה הרי שהיתה רדופפה ללכת בבית אביה וכו' עד או חולה עקרה וזקנה איילונית וקטנה והמפלת אחר מיתת בעלה ושאינה ראויה לילד כלן צריכות להמתין שלשה חדשים הרי לך דכלהו בחדא מחתא מחתינהו מחתינהו דלא קתני ואפילו איילונית ואפילו שאינה ראויה לילד והיינו משום דכלהו שוות בזה דודאי אינן מתעברות והא דתנן במסכת סוטה פרק ארוסה איילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד לא שותה ולא נוטלת כתובה רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת לפרות ולרבות הימנה: ואמרינן בגמרא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מחלוקת בזקנה ועקרה אבל באיילונית דברי הכל לא שותה ולא נוטלת כתובה שנאמר ונקתה ונזרעה זרע מי שראוי להזריעה יצאת זו שאינה ראויה להזריע לאו משום דמיעוט זקנות ועקרת ראויות להזריע קאמר רב נחמן הכי כדמפרשינן התם וז"ל אמ' איילנות נהי נמי דראוי לקיימה מיהו לא שתיה מהאי טעמא דמינה ראויה להריון בעי' ועקרה ע"י מכה וזקנה מינה דבת הריון היא קודם לכן אבל איילונית ממעי האם לקויה ולא חזיא עכ"ל: הרי לך בהדיא שהאויב נהפך לאוהב שלא די שזה אינו סותר מ"ש אלא אדרבא היא ראיה גדולה לדברינו שהרי הוצרך רש"י ז"ל דמטעמא שהיתה ראויה לילד קודם לכן הוא דקרינן בה ראויה להזריע מה שאין כן איילונית שהיא לקויה ממעי אמה והיינו משום דמילתא דפשיטא היא שכל זקנה ועקרה אינה יולדת ומה לנו לדבר בזה עם היותנו רואים שאברהם אבינו ושרה אמנו ע"ה תמהו על הבשורה הנאמר להם שאברהם יוליד בן משרה גם כי לא נאמר להם מפי השם יתברך וזיל קרי בי רב שתמיהתם בזה היתה על היות שרה אמנו זקנה ולא מצד היותה עקרה ואיילונית והיינו משום שמטבע העולם אין הזקנה מתעברת ומטעם זה כשרצה הרמב"ם ז"ל להביא בפסקיו ההיא תוספתא שהביא הרי"ף ז"ל בסוף פרק ראשון מיבמות וז"ל עקרה וזקנה ושאר כל הנשי' או חולצת או מתייבמות ע"כ כתב הוא ז"ל וז"ל וכן אשת החרש וזקנה ועקרה הרי הן כשאר יבמות שזקנה ועקרה היתה להן שעת הכושר עד כאן לשונו הרי לך שתלה הטעם משום שהיתה להן שעת הכושר ולא מטעם שמיעוט זקנות יולדת דמילתא דפשיטא היא שאינם יולדת כעקרה ואיילונית ואם היו מיעוטן יולדת מ"ט היה לנו לומר דחולצת או מתייבמות דהא מקרא דאשר תלד לא ממעטינן בפרקא קמא דיבמות אלא איילונית שאינה ראויה לילד ובאיילונית נמי תלה הרמב"ם ז"ל הטעם משום שאינה ראויה לילד מתחלת ברייתה ואע"ג שמצאנו עקרות וזקנות שנפקדו אין מזכירין מעשה נסים וכדאמרינין גבי איוב באלו טרפות וכן בפרק האשה בתרא גבי מעשה שנפל לבור הגדול ועלה לאחר שלשה ימים דקאמרי לי' רבנן לר"מ אין מזכירין מעשה נסים ואפילו לר"מ דפליג עלייהו היינו משום דסבר דאין כאן מעשה נסים כדמפרש התם וה"נ מצאנו איילונית שנפקדה דהא שרה אמנו איילונית היתה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו ואפילו הכי חשבינן לה ראויה לילד וממעטינן לה מאשר תלד כדכתיבנא וכתבו התוספות ז"ל בפרק השולח הטעם משום דאין מזכירין מעש' נסים כההיא דאיוב שהזכרתי וכן כתב המרדכי זכרו לברכה בשם רבי' אבי"ה דטעמא דזקנה ועקרה או חולצת או מתיבמת משום שהיתה להן שעת הכושר ויאמר האומר וכן הוא זקנה ועקרה אינה יולדת ובודאי המייבמת לאו לשם מצוה מכוין דהיינו כדי להקים שם אחיו ואם כן ההוא תוספתא ע"כ אתיא כרבנן דסברי יבמה יבא עליה מכל מקום ולא כאבא שאול דלא היא לעניות דעתי דהאי מכוין לשם מצוה דקאמרינן לאו כדי להוליד בנים דוקא אלא כל היכא שמכוין לשם מצות ייבום לקיים מה שאמרה תורה ויבמה הוי מכוין לשם מצוה וכן פירש"י ז"ל בפרק החולץ עלה דההיא דאמרינן התם ת"ל יבמה יבא עליה למצוה לשם מצות ייבום דכתיב ויבמה ואף על גב דאבא שאול דפסקו כמותו קאמר הכונס יבמתו לשם אישות וכו' כאלו פוגע בערוה לאו למימרא דאם כנסה על דעת שתהא אשתו ולא על דעת להוליד בנים דפוגע בערו' הוא ואע"ג שנתכוין לקיי' מצוה דכתיב' באורייתא ויבמ' ד"ה התם בברייתא קתני מצוה שבתחלה היתה עליו בכלל היתר רצה לשם נוי כונסה כלומר שלא לשמה רצה לשם אישות כונסה כלו' לשם מצוה תלמוד לומר יבמה יבא עליה למצוה ומוקים לה ר' יצחק בר רבי אבדימי כאבא שאול הרי לך דלשום אישות נמי הוי לשם מצוה דהיינו שמכוין שתהא אשתו לקיים מצות ויבמה אבל ההיא דלאבא שאול דקאמר הכונס לשם מצות אישות ולא לקיים מצות ויבמה כדפירשו התוספת התם וכן משמע בפרק בית שמאי דתנן התם יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה ופריך בגמרא קרי כאן להקי' לאחיו שם בישראל והאי לאו בר הכי הוא ומשני אביי אמר קרא יבמה יבא עליה כל דהוא הרי לך דאף על גב דאינו ראוי להוליד קרי ביה יבמה יבא עליה ואין לומר דדוקא גבי קטן הוא דאמרינן הכי וכדפירשו התוס' התם דמדלא כת' אחי המת יבא עליה דייק הכי אבל גבי קטנה לא דראוי להקמת שם בעי' דאם כן אכתי תקשי ליה לאביי בקטנה אלא ודאי נראה דאין המצוה תלויה בהקמת שם בין באיש בין באשה אלא שיכוין לשם מצות ייבום וכדפירשתי וכן נמי יש לדקדק ממאי דקא משני רבא התם דקאמר כי ישבו אחים יחדיו אמרה תורה אפילו שעה אחת וכן נמי כתבו התוספות בפרק שני דיבמות בדבור יבא עשה וידחה לא תעשה וז"ל ואר"י דלא קשה מידי וכו' עד ולא ממעטי' אלא איילונית וסריס שאינם ראויים לילד לעול' גם אין לאו' שיאמר מטעם אחר דלכל הנהו רברבי דסברי מצות חליצה קודמת דבנדון דידן כופין אותו לחלוץ דהא לפי טענת היבם יראה שודאי אינו מכוין לשם מצוה שהקפדתו על הממון לפי נוסח השאלה וזה לשונה והיבם אומר שהוא רוצה לייבם וצועק לפני ב"ד שיוציאו הנכסים וכו' וא"כ לא מבעיא להרא"ש ז"ל ורבינו יעקב ז"ל בנו דסברי באשה שבאה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא ותנו לי כתובתי דאין מתירין אותה להנשא שאין דעתה אלא על הכתובה אלא אפילו להרמב"ם זכרו לברכה דפסק דמתירין אותה להנשא אפשר דהיינו טעמא משום דלא ידעה במאי משתריא וכסבורה שבקשת כתובתה היא התרתה ובנדון דידן לא שייך האי טעמא ואם כן עיקר הקפדתו על הממון ואף על גב דהתם בגמרא לא יהבי האי טעמא בהתירוני לינשא ותנו לי כתובתי אלא משום דמספקא ליה דדילמא כל מילי דאיניש אמר להו בבי דינא מכל מקום בתנו לי כתובתי והתירוני לינשא יהבין בגמרא האי טעמא דכתיבנא משום דלא ידע בודאי משתריא וחזינן שהרב ז"ל מסתברא ליה האי טעמא דהא בתנו לי כתובתי והתירוני להנשא פסק דמתירין אותה להנשא ואפשר דמהאי טעמא פס קהרב זכרו לברכה כתרוייהו דמתירין ואפילו לפי מה שכתב הרב במ"מ דהתירוני להנשא ותנו לי כתובתה בעיא היא בגמרא באת"ל ופסק רבי' כן כדרכו בכל התלמוד ואם כן מטעם דכל מילי דאיניש קאמר לבי דינא פסק הרב כן דהאי טעמא קאמר התם בגמרא על התירוני לינשא ותנו לי כתובתי ואם כן היכא שתובע להתייבם ולהוציא הנכסים אית לן למימר שדעתו בשביל הייבום אלא דכל מילי דאיניש קאמר לבי דינא בנדון דידן אין לומר כן לפי נוסח השאלה שזה לשונה והיבם אומר שהוא רוצה לייבם וצועק לפני בית דין שיוציאו הנכסים וכו' יראה שהיבם אין עיקר צעקתו ובקשתו לפני בית דין אלא שיוציאו הנכסים וצעקתו על זה ולא על הייבום ומה שהוא אומר שהוא רוצה לייבם כדי לירש הנכסים ושב"ד יוציאם מיד האשה אמר כן ואפשר גם כן שבין כך ובין כך תמות והוא יורשה לדעתו ודמי לתנו לי כתובתי דאמרינן דדעתה בעד הכתובה ואין מתירין אותה להנשא ואם כן אינו תובע לייבם אלא לשם ממון והואיל וכן הוא וכל הנהו רברבי דסברי דמצות חליצה קודמת כופין אותו לחלוץ דהא כבר כתבתי לעיל דהיכא שידוע לנו שאינו מכוין לשם מצוה שכופין אותו לחלוץ אליבייהו ואם כן כופין אותו לתת כתובה גם כי לא יחלוץ דהא ליתא דבשלמא התם גבי אשה שאמרה מת בעלי ותנו לי כתובתה אמרינן שדעתה בעד כתובה ואינה נאמנת משום דמה לה לבקש כתובה היה לה לבקש להתירה להנשא וסוף סוף כתובתה תבא לידה ומשום הכי מספקינן נמי התם בהתירוני להנשא ותנו לי כתובתי וכן בשאר אבל בנדון דידן שהאשה תפשה ומבזבזת בנכסים ע"כ של העני היבם לבקש להוציא מידה שלא תבזבז אותם ויפסיד זכות שזכתה לו התורה הואיל ודעתו לייבם ושתהיה עיקר צעקתו על הממון שהוא חושש שלא יפסד הואיל והיא אינה רוצה להתייבם כעת ואין כח לבית דין שבעיר לכופו להתייבם ואם יעמדו הנכסים לידה עד שתתייבם יפסדו ולא ימצא זכותו וק"ל ואם כן לא זכתה יבמה זו לעניות דעתי אלא מכח תפישתה וכדכתיבנא: ואפילו לפי מה שכתב המרדכי זכרו לברכה בפרק קמא דבבא מציעא בשם ספר המאור וזה לשונו וכל דבר שתחלת דינו המוציא אין מועלת תקיפה שלאחר כך ומוציאין מיד התוקף כדמסיק רבא בפרק קמא דבבא מציעא גבי ספק בכורה ותניא כוותיה ע"כ לשונו בנדון דידן מודה הוא שאין מוציאין מידה דדוקא כי ההיא דספק בכור שהכהן עצמו מסופק בדבר ואין לנו על מי להשען אבל בנדון דידן דאיכא רבוותא דקא מסייעי לה ומחזיקין ידה אין להביא ראיה משם להוציא מידה דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד שיכולה היא לומר קים לי כהני רברבי ואייתי את ראיה וכו' וראיה לדבר דלאו בכל מילי סבר הוא ז"ל דאמרי הכא דהא בפרק שני דכתובות תניא שנים חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו לנו ידענו שכתב ידם הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו אין אלו נאמנים ופריך התם ומגבי'