רד"ך מ

סתם שאם תפס אין מוציאין מידו הואיל ופלוגתא דרבוותא היא המע"ה והיינו טעמא משום דסבר דגם כי מסתברא כר"ת ז"ל הואיל ואין לנו ראיה ברורה בדבר מצי' למימר קים ליה כרש"י ואע"ג דסוגיא דעלמא אזלא טפי כפירוש רבינו תם בההיא שמעתתא ממאי דאזלא כפירש"י דהא אפילו היכא שגבה חתן הנדוניא החרים ר"ת שיחזיר החתן הנדוניא אם מתה תוך שנה כדכתבו התוספות והמרדכי והסכימו עמו גדולי ברבונא וכן בתשובת ר"ת שהקהלות עשו תקנה להחזירה אם מתה תוך שנתים כדכתב המרדכי ואע"פ שרבינו תם חזר בסוף ימיו מאותה התקנה כדכתבו התוספות ז"ל מ"מ למדנו דסוגיא דעלמא אזלא כסברת רבינו תם וא"כ לכאורה יראה לפרש הסוגיא באופן מסכים יותר לסוגיית העולם א"ה הואיל ואיכא חד מרבוותא דהיינו רש"י דסבר דמן הנשואין גובה הכל מצינן למימר קים ליה כרש"י ונראה שיש להביא ראיה לדבריו ממה שאמרו בפרק הניזקין במשנת בור שהוא קרוב לאמה וכו' השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר ואע"ג דאליביה דרב מתני' דהתם אתיא בדוחק ואפשר נמי שהוא ז"ל יש לו קצת דמדומי אומר ממה שאמרו בריש פרק המניח דאין הולכין בממון אחר הרוב וכתבו התוספות בשם רבינו תם וז"ל ואמר ר"ת ואפילו רב דאמר בפ' המוכר פירות ולקמן בריש פרק הולכין בממון אחר הרוב הכא מודה שיכול המוחזק לו' למוציא אע"פ שהרוב מסייעך לא תוציא ממני ממון דקים ליה בנפשאי שאני מן המיעוט עכ"ל: ואע"ג דהאי קים ליה דקאמר רבי שמואל לא דמי לההוא דפרק המניח מ"מ אני אומר אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וא"כ בנדון דידן אע"פ שנראה שיש חולקין על מהר"ם והרשב"א כדכתיבנא מ"מ הואיל ויבמה זה תפשה מצי אמר קים כמהר"ם וכשהרשב"א וכדכתיבנא וכ"ש דבנדון דידן כופין אותו לחלוץ אליבא דרש"י דאמתלא גדולה היא לה הואיל והיבם יש לו אשה ובנים והיא יכולה לומר דאע"ג דרבא קאמר בפירוש הבעיא נושא אדם כמה וכו' הא החרים ר"ת ז"ל עם כמה רבנים דהוי כמו דינא דשאר מתיבתא ולא אמרה את פיו גם כי לא קבלוהו בספרד ואף על גב דכתב המרדכי בשם בעל התרומות דמטעם זה אין כופין לחלוץ דשמא כיון דממילא נפלה לא מקרי שתי נשים דאשה הקנו לו מן השמים הא הוא ז"ל קאמר שמסופק הוא בדבר ואין לכוף מספק אבל לענין אמתלא פשיטא דהוי שפיר אמתלא לדעת רש"י ז"ל דמצי אמר דלגזרתי חיישינן ולא אכניס עצמי בספק זה וכל שכן שלפי טענתה יראה היא לנפשה ואינה רוצה להבעל בספק ערוה דפשיטא דאמתלא טובה היא דאע"פ דמדברי רש"י ז"ל יראה דאמתלא אחרת קאמר נראה דהיינו היכא שאין האשה חוששת בזה הוא דקאמר וק"ל וכל שכן דהויא אמתלא גדולה מאי דאמר שהיא מקפדת על היותה קטלניות וכאשר אפרש בעזרת האל: ואם כן לרש"י כופין אותו לחלוץ ולרבינו תם ז"ל אפילו בלא אמתלא כופין אותו לחלוץ וכל היכא דכופין להוציא ולתת כתובה כבר בארנו שאפילו התוספות ז"ל מודים שאם לא יכפוהו להוציא כגון דליתיה קמן והאשה תובעת גיטה וכתובתה שבית דין יורדין לנכסיו ומגבין לה כל דינין אחרי' תביעתו דמשום דהוא עשה שלא כהוגן לא יהא חוטא נשכר ויתעכב זמן פרעון הכתוב שעליו שע"כ לא הוצרך מהר"ם ז"ל להודיענו דכל היכא דאמרינן שיוציא ויתן כתובה אין כופין להוציא והוה ס"ד למימר דכמו שאין כופין אותו להוציא הכא נמי אין כופין אותו לתת כתובה ואם כן לא חל עליו חוב הכתובה ולכן הוצרך הוא ז"ל ומן המפרשים האחרים להודיענו שאף על פי שאין כופין אותו להוציא וחל עליו חוב הכתובה מילתא דפשיטא היא שאם לא יכלו לכפותו להוציא שכופין אותו לתת כתובה שמשום שלא יכלו לכופו לא נפטר ממה שהוא חייב לתת וגם כי הדבר פשיטא לרווחא דמילתא דנראה שיש עוד להביא לזה ממה שכתב הרי"ף ז"ל בפרק אף על פי וזה לשונו ולדברי הכל כל מה דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקרא דדינא כדתנן אלו שכופין אותן להוציא ומאי דדמי להו בין מעיקרא דדינא כדתנן אלו שכופין אותן להוציא ומאי דדמי להו בין מעיקרא דתקנתא אי מית ליה אתתא מקמי דתיפיק מניה דבעל בגט בעלה ירית לה דלא מפקע' ירושה דבעלה אלא בגרושין גמורין עכ"ל ומדכת' הוא ז"ל לענין ירושה דלא מפקע' ירוש' דבעל אלא בגרושין גמורין ושביק ממאי דהוה עסיק במורדת דקאמר דיהבינן ליה מאי דאייתית מבי נשא ולגאונים עיקר כתובה מנה ומאתים ולא השמיענו בו דין זה שכל זמן שלא כפו אותו לגרש וגם הוא לא גרש ולא רוצה לגרש דלא יהבינן ליה מידי עד אחר הגרושין או לכל הפחות לכתוב בסתם דקודם גרושין הוו דינ' דכל אותן שכופי' לגרש דעלייהו קאי ככל איש ואשתו דעלמא לענין הממון משמע ומשמרדה עליו ותבעה גט יהבינן לה מאי דיהבינן לה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואע"פ שלא גרש הואיל וכופין אותו לגרש לדעתו של הרי"ף ז"ל ואין לדחות לומר דשאני מורדת דעיקר תקנה שתקנו בה הגאונים היתה שלא תצאן בנות ישראל לתרבות רעה ואם לא תגבה כתובתה גם קודם שיגרש איכא למיחש טובא שיצאו לתרבות רעה דהא הוא כלל בכלל זה גם שאר הנשים שכופין להוציא מעיקרא דדינא שדין אחד להם וכתב דלא מפקע ירושה אלא בגרושין דמשמע דדוקא להפקיעה ירושה הוא דבעינן גרושין אבל לשאר מילי לא אלא גובה כתובתה וכדכתיבנא והיינו משום דכל שכופין אותו לגרש גם כי לא יוכל לכופו לגרש כופין אותו לתת מה שהוא חייב לתת לה אחר הגרושין ולכך הוצרך הוא ז"ל להוציא ירושה מכלל שאר הדברים ולומר שהבעל יורש כל זמן שלא גרשה ואפשר דהיינו טעמא דירושה דהואיל והיא מתה ויורשיה באין לירש בראוי להן לירש יש לנו ללכת אחר חזקת הבעל שנכסיה בחזקתו לגרש אותה כ"ז שלא גרשה אבל בחייה דהיינו לגבות כתובתה ושאר דיניה אלימא חזקה דילה הואיל והיא עצמה הבעלת חוב שהבעל הוא מחוייב לה: ואע"ג שהבעל לא גירש הא למה זה דומה למי שהגיע זמנו לגבות חובו והחייב הוא אלם ואינו יכול לגבותו הימנו אחרי מותו שבאין היורשין לירש להם בראוי להם אלימ' חזקה דבעל כדפירשתי וע"ד שמחלק רבה בפרק החולץ עלה דההיא מתניתן דתנן התם שומרת יבם שנפלו לה וכו' ע"ד מ"ת מה יעשה בכתובה וכו' ופרכינן בגמרא מ"ש רישא מ"ש סיפא ומשני רישא דאיהי קיימא הויא לה איהי ודאי וכו' עד סיפא הללו באין לירש והללו באין לירש ויחלוקו וכן משמע נמי ממה שפירוש רש"י ז"ל בפרק יש מותרות עלה דההיא דתני' התם אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש לה כתובת פירות וכו' ופירוש רש"י ז"ל יש לה פירות שאף על פי שאכל את הפירות כיון שלא כדין אכלן שהרי לא הוי לו בת נשואין מעולם עכ"ל הרי לך דמשום שאינה ראויה לו יש לה אפילו הפירות שאכל כבר אם כן נראה קצת שכל שאינה ראויה לעמוד עמו דנוטל כל דיניה גם קודם שיגרש ואף על פי דבשני' תניא דאין לה פירות היינו משום קנס דקנסוה כדאיתא התם ואפילו לפי מה שפירשו התוספות התם בפרק נערה דדין פירות קאמר ואם כן יש לבעל פירות וכן רש"י ז"ל בסוף דבריו כתב דלא דמיא לכשר' שמה שאכל אכל דמשום שמרגילה קנסוה וכן בתו' אמרו זכאי במצי' ובמעשה ידיה היינו משום שהיא אינה תובעת ממנו גט ונזדווגו יחד ברשות' וכל אחד מהם משעבד עצמו לחברו ככל בעל עם אשתו מן הסתם: אבל היכא שהיא תובעת גט נראה דמזמן שתובעת והלאה יש לו לתת כתובה ואין לו משלה כלום גם קודם שיגרש אליבא דכולי עלמא הואיל ואינה ראויה לעמוד תחתיו כנלע"ד וכל שכן אליבא דרשב"ם ז"ל דסבר דאפילו באשתו שמתה מתוך קטטה שהיה בדעתו לגרשה דאין בעלה יורשה כדכתב בפרק מי שמת בעובדא דתורתני וז"ל מהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה כדאמרינן במסכת גיטין כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות עד כאן לשונו דלדעתו היכא דהוי מאותן שכופין אותן להוציא אין בעלה יורש' אם מתה דאין לך מתה מחמת קטטה גדולה מזו וק"ל ועוד ראיה אחרת לזה ממאי דאמרינן בפרק השולח שלחו מתם איך פלונית בת פלונית קבילת גיטה מן ידא דאחא בר הדיא דמתקרי איה מרי ונדרה ואסרה פירות שבעולם עלה דלא קבילה כתובתה אלא גלופקריא אחת וכו' עד לכשתבא לידכם הגבוה את השאר ומוקי לה רב אשי התם דגט יבמית הוה ופירש"י ז"ל גט יבמית הוה יבמה היה זה שנתן לה גט לפוסלה על האחין והיא באה לגבות כתובתה מנכסי בעלה הא' שנתארמלה הימנו עכ"ל: הרי לך דהנהו דשלחו מתם לא חשו לו שחלצה אלא שנפסלה על האחין וגבו הן חלק הכתובה והן יגבו השאר והיינו טעמא כדפי' דכל שכופין אותו לחלוץ ולא ירצה לחלוץ גם כי לא נוכל לכופו לחלוץ שכופין אותו לתת כתובה דבכופין אותו לגרש או לחלוץ תליא מלתא והתוספות הקשו על פירש"י ז"ל דע"ג דבכופין אותו לחלוץ תליא מלתא מ"מ למי שרוצה לחלוץ אף שהוא מהכופין אותו לחלוץ תחלה חולץ לה ואחר כך גובה כתובתה דלא נתנה כתובה ליגבות קודם חליצה לפי דרך רוב העולם שאין דרך לאחר אלא מיד או חולצין אותו או מייבמים דמהאי טעמא לא תקנו לה מזונות מיבם כמו שתקנו בהגעת זמן דבעל כדכתבו התוספות פרק אע"פ דבור ואפילו כלן בפני הבעל ולמיעוטא לא חששו ומסתברא שאחא בר הדיא חלץ לה ואח"כ גבו לה כתובתה ואם כן לא היה להם להזכיר גט דאע"ג דבנתינת הגט תליא מילתא הואיל ועל ידי הגט כופין אותו לחלוץ ואם לא ירצה לחלוץ כופין אותו לתת כתובה מ"מ החליצה היא עיקר לענין גביית הכתובה לפי דרכם של רוב העולם והיה להם לכתוב העיקר שהיא החליצה ולא הטפל שהוא הגט הואיל ומסתמא חלץ לה ולחולק שיחלוק ויאמר שאין דעת התוספות ז"ל כדכתובנא דלעולם לא נתנה כתובה ליגבות קודם חליצה ואפילו למי שכופין אותו לחלוץ ומשום הכי מקשין התוספות על פירוש רש"י ז"ל נשיבהו ונאמר דאם כן יש לתמוה מה עלה בדעתו של רש"י ז"ל לפרש מה שפירש דמה ענין כתובה אצל גיטין מה ענין לכתובה שקבלה גט דהואיל וגט לאו כלום הוא לענין גביית הכתובה שגם אם קבלה גט ולא ירצה לחלוץ לה אינה יכולה לגבות כתובתה וקבלת הגט לענין גביית הכתובה הרי הוא כאילו אינו ולא היה להם להזכיר הגט כלל דהזכרת הגט לאו כלום הוא ואם סמכו על מה שכתבו להם שגבו לה מכתובתה והם יגבו השאר דמסתמא חלץ לה סוף סוף ענין הזכרת הגט לאו כלום הוא דבשלמא לפי מה שפירוש דעתם יש לתרץ דברי רש"י ז"ל שהזכירו הגט משום דהואיל ונפסלה על האחין גם אם לא ירצה היבם לחלוץ לה כופין אותו לתת כתובה ואם כן יש ענין לגט אצל כתובה אבל אם לא תפרש כן קשיא לי דמה עלה בדעתו של רש"י ז"ל וכי יעלה בדעתנו שרש"י ז"ל והתוספות חולקין על מי שכופין אותו לגרש או לחלוץ אם כופין לתת כתובה או לא וכ"ש דמילתא דפשיטא היא לעניות דעתי שלמי שכופין אותו לגרש או לחלוץ שאם לא נוכל לכופו לגרש או לחלוץ שיש לנו לכופו לתת כתובה וכדפירשתי ולמדקדק בארך דברי התוספות שכתבו וז"ל וקשה דלא היה להם להזכיר גט דלא נתנה כתובה לגבות עד שתחלוץ והיה להם לכתוב שם חליצה עכ"ל יבין לע"ד שכדברי כן הוא ולא אאריך בזה: יא ואחזיר לדברי הרי"ף ז"ל ואומר דנראה דאפשר דדוקא גבי בעל דידו עדיפא מידה הוא דלא מפקעא ירושה דבעל אלא בגרושין גמורין אבל גבי יבם דידו כידה וגריעה ידו מיד הבעל גם כי לא חלץ מפקעא ירושתו: והנה אפילו לגבי לכוף אותו להוציא כתב הר"ן זכרו לברכה בסוף פרק המדיר דהמדיר את אשתו מליהנות לה דאין כופין אותו להוציא ואלו בנודרת הנאה מיבמה כופין אותו לחלוץ והיינו טעמא לפי תירוצו הב' דבחליצה הקלו וכאשר אפרש עוד בעזרת האל ונראה שלכ"ז כיון הרמב"ן ז"ל כשבא להודיענו שכל יבמה שחולצת ולא מתייבמת מאיזה סבה שיהיה שהיא נוטלת כתובתה כתב בפרק שני דהלכות ייבום וז"ל כל יבמה שאמרנו שדינה שתחלוץ ולא תתייבם הרי זו נוטלת כתובתה אם יש לה כשאר האלמנות עד כאן לשונו ודקדק הרב בלשונו וכתב שדינה שתחלוץ ולא כתב וחלצה להודיענו דאפילו לא חלצה הרי זו נוטלת כתובתה שאם דעת הרב דדוקא