רד"ך לח

ואם לחשך אדם לומר שהתוספות והרא"ש ז"ל סוברים סברת מהר"ם ז"ל ואע"פ שכופין אותו לתת כתובה שייך שפיר למתני כמתניתין לשון מוסיפין מה שאין האמת כן לע"ד למודה על האמת נשיבהו ונאמר דלא היא דאפילו הכי אף אנו נאמר שגם אם נפרש יוציא ויתן כתובה דכופין להוציא קאמרינן אכתי קשה דמאי קא פריך התם מאיני זן ואיני מפרנס דילמא כשלא כפו אותו להוציא מיירי כגון דליתיה קמן לכופו דהאי חזיא במקום שכופין להוציא דרז"ל קונסין אותו עוד קנס אחר. כדי שתצא ממנו דהא בפרק יש מותרות תניא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט יש להן כתובה וכו' עד שניות מדברי סופרים אין להן כתובה וכו' וכופין אותו להוציא אמר רבי שמעון בן אלעזר מפני מה אלמנה לכהן גדול וכו' עד ומפני מה אמרו שניות מדברי סופרים אין להם כתובה מפני שהוא כשר והיא כשרה כל מקום שהוא כשר והיא כשרה קנסו אותה כתובה ופירש"י ז"ל וזה לשונו והאי דקנסו רבנן לשני' כתובה כדי שלא תתעכב אצלו הוא דכיון דלא הויא לה כתובה מניה שבקא ליה ונפקא עד כאן לשונו הרי לך דאף על גב דכופין אותו להוציא מתקנין גם כן תקנה אחרת שאפשר להם לתקן כדי שתצא ממנו ונראה דהיינו משו' דשמא יתילד אחר זמן עכוב ולא נוכל אנו לכופו מיד מתקני' כל תקנו' אחרו' שנראה להם שאפשר לתקן ואם כן הכא נמי נימא דאף על גב דכופין אותו להוציא רז"ל תקנו עוד תקנה אחרת כדי שישתדל הוא עצמו למהר להוציאה שלא יתילד אחר זמן עכוב ולא נוכל לכופו מיד להוציא כגון שילך לו מלפנינו ואם כן מאי קא פריך התם אפילו לפירש התוספות והרא"ש ז"ל אלא נראה דהיינו טעמייהו דתוספות ז"ל והרא"ש ז"ל דכיון שכופין אותו להוציא ולתת כתובה מילתא דפשיטא היא דאי ליתיה קמן או שיתילד אחר זמן תולדה אחרת ולא נוכל לכופו והאשה תובעת גיטה וכתובתה שבית דין יורדין לנכסיו מיד אחרי תביעתה ומגבין לה כתובתה הואיל וחכמים חייבוהו לכופו בשוטין להוציא ולתת כתובה אם לא יכלנו לכופו להוציא יש לנו לכופו בכתובתה הואיל וכבר הגיע זמן שחייבונו חכמנו ז"ל לכופו לתת כתובה ומטעם זה גם הוא יהא זריז לקיים מצות חכמים לגרש: ולרווחא דמילתא אומר שיש לנו לומר לענין גביית הכתובה דאשה זו הואיל ולגירושין קיימא כגרושה דמיא וגבייא כתובה גם כי לא נתגרשה דדמי למה שאמרו פרק המקבל יתומים אמרו אנו השבחנו ובעל חוב אומר אביכם השביח על מי להביא ראיה סבר רבי חנינא למימר ארעתא בחזקת יתומים קיימא ועל בעל חוב להביא ראיה אמר להו ההוא סבא הכי אמר רבי יוחנן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמי ועל היתומים להביא ראיה אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קודם ספק זה קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דלמיקץ קיימא אמרינן ליה אייתי ראיה ושקיל הכא נמי האי ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ועל היתומים להביא ראיה עכ"ל הגמרא הרי לך דאף על גב דארעא בחזקת יתומים אמרינן כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ולא דמי לשטר העומד ליגבות דלאו כגבוי דמי לב"ה דהכא מיירי בדשוייה ניהליה אפותיקי כדמסיק התם אבל התם לא ברר לו מא"ז מקום יפרע והוי מחוסר גוביינא הכא נמי אית לן למימר האי אתתא מבוררת היא דלגירושין קיימא וכיון דלגירושין קיימא כגרושה דמיא לענין גביית כתובה וכופין אותו לתת כתובה גם כי לא גרש ועוד אפרש לפנים בעזרת האל ואם כן לא שייך למתני במתניתין לשון מוסיפין וכדכתיבנא אם במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה ואין כופין להוציא הם סוברים דגם בכתובה נמי אין כופין דבחדא מחתא מחתינהו כדפירשתי אתי שפיר כנלע"ד ועוד נראה להביא ראיה שהתוספות סוברים שכל מקום שאין כופין להוציא אף על גב דמצות חכמים היא להוציא אם לא יוציא אינו נותן כתובה ממה שכתבו פרק אף על פי תבע לחלוץ אין נזקקין לו פירוש בתוספות והיא אינו רוצה אלא להתייבם וכן תבע לייבם פי' והיא אינה רוצה אלא לחלוץ ותי' דמאי קא פריך לייבם נמי כיון דאגידא ביה לא יהבו ליה אחריתא ויחלוץ לה ויש לומר שאינו רוצה לחלוץ שאינו רוצה לתת כתובה עכ"ל: ואמ"ד דכל היכא דחייב לחלוץ ממצות חכמים גם כי אין כופין אותו להוציא כופין אותו לתת כתובה אם כן מה תרצו התוספות דהא כבר כתבנו דהנהו דסברי דמצות חליצה קודמת במשנה אחרונה דמצות חכמים עליו לחלוץ ומילתא דר' יוחנן במשנה אחרונה כדפירש"י ז"ל גם כי לא יחלוץ חייב הוא ליתן כתובה וא"כ לעולם הדרא קושיא לדוכתיה דמאי קא פריך בגמרא כיון דאגיד ו"ס ויחלוץ לה דהא בין יחלוץ בין לא יחלוץ חייב הוא לתת כתובה אלא ודאי נראה שהתוספות ז"ל סוברים דכל היכא דאין כופין אותו לחלוץ גם כי מצות חכמים עליו לחלוץ שאינו נותן כתובה עד שיחלוץ לה ואף על גב שהתוספות כתבו בשם רבינו תם ז"ל דמעיקרא סלקא דעתין מילתא דר' יוחנן לפי משנה ראשונה ה"ה דהוה מצי לתרץ כאן לחלוץ לה כאן לייבם ואידי ואידי לפי משנה אחרונה היינו טעמייהו כדפירשו שם התוספות שהיה יכול לתרץ ולומר דלייבם לא נוכל לכוף אותו לפי משנה אחרונה ולחלוץ אין לנו לכוף דהא הוא אינו תובע לחלוץ ולא שייך לכופה לדבר שאינו תובע הוא אבל לא מחמת דוחק קושיא דויחלוץ לה כתב כן שזה הקושיא כבר תרצוה שאנו חולץ כדי שלא יצטרך ליתן כתובה ואין צריכין למה שכתבו אחר כך והיינו כדפרישית וזה פשוט ואין להקשות ולומר דלפי מאי דכתיב לעיל דלהנהו דסברי מצות חליצה קודמת היכא דבריר לן שאינו מכוין לשם מצוה דכופין אותו לחלוץ וגם הוכחנו ועוד נוכיח לפנים דכל היכא דכופין לחלוץ כופין אותו לתת כתובה גם כי לא יחלוץ וכו' ויאמר האומר דסוף סוף מה תקנת בדברי התוספות דאכתי קשה דהואיל ואינו חולץ לה שלא יתן כתובה הרי היא תבוע לייבם לשם ממון וכופין אותו לחלוץ ואם לא יחלוץ כופין אותו לתת כתובה ואם כן משום כתובה אינו נמנע לחלוץ דנראה דהכא אין דבר מוכיח שהיא מייבם לשם ממון שאינו אומר שרוצה לייבם כדי שלא יתן כתובה אלא שהיא תובע לייבם ואפשר שהוא מכוין לשם מצוה ולכשנאמר לו זיל ונסיב אתתא אחריתא וחלוץ לה וכי היכי דליהבו לך אחריתי היא ישוב ויאמר למה תעשו לי שתי רעות שלא די שאתם מבטלים ממני מצות ייבום אלא שתרצו שאחלוץ להוציא ממני ממון וכן לא יעשה ודמיא קצת למה שאמרו פרק האשה שלום באתה לבית דין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא מתירין אותה להנשא ונותני' לה כתוב' ומהאי טעמא נמי לא יקשה לתוספות ז"ל גם כן מה שהקשו על רש"י ז"ל ולומר שאם מילתיה דרבי יוחנן בברור לנו דמייבם לשם ממון כופין אותו לחלוץ ואם כן מאי האי דקאמר רבי יוחנן דאין נזקקין לו עדיפא מניה הוה ליה למימר דכופין אותו לחלוץ דמילתיה דרבי יוחנן קא מיירי באינו ברור לנו שתובע לייבם לשם ממון כדפי'. ואף על גב דסוף סוף תשובה זו אינה מספקת הואיל ולא שבקינן לייבם וצריכין אנו לתשובה שכתבי' לעיל וכן לרבינו תם דסבר דהיכא דאין ידוע שמכוין לשם מצוה והיא תובעת חליצה כופין אותו לחלוץ תשובה זו אינה כלום מכל מקום כתב וזה לשופרא דמילתא וכמשל הצייד דפרק שור שנגח וק"ל ונחזור למה שהיינו בו דלתוספות ז"ל לית להו סברת מהר"ם ז"ל ומהאי טעמא יש לחוש לעשות מעשה ועוד דאפשר לדחות ולומר דאפילו מהר"ם ז"ל לא קאמר אלא היכא שאמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה כהנהו דפ' המדיר וכן האומר איני זן ואיני מפרנס שאמרו. בהדיא יוציא ויתן כתובה שבזה הודיעונו שחייבוהו לתת כתובה וכן הפירוש מבקשין להוציא וכופין לתת כתובה כדפירש הר"ן ז"ל אבל היכא שלא פירוש בהדיא לומר יוציא או יחלוץ ויתן כתובה לית לן למימר הכי ח ולרווחא דמילתא אני אומר שראיה לדבר שתלוי בלשון חכמים ואין לדמות גזרות חכמים זו לזו דהא תניא בסוף פרק אלמנה ניזונית נשים שאמרו אין להם כתובה אבל תוספת יש להם נשים שאמרו יוצאות שלא בכתובה אין להם תוספת ופירש"י ז"ל נשים שאמרו בהם יוצאות שלא בכתובה כל תורת גיבוי הפקיעו מהן עד כאן לשונו הרי לך שתלוי בלשון חכמנו ז"ל ואין לדמות גזירות חכמי' זו לזו שדעתם רחבה מדעתנו ואם כן הכי נמי יש לנו לומר שבמקום שאמרו יוציא ויתן כתובה חייבוהו חכמנו ז"ל לתת כתובה גם כי לא יוציא אבל במקום שלא אמרו כן גם כי חייב הוא להוציא ולתת כתובה כיון דאין כופין להוציא אין כופין לתת כתובה דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו כדפירשתי ואפשר דטעמא דמילתא בהנהו דהמדיר דקנסוהו לתת כתוב' אף על פי שלא יוציא משום שהוא הפושע וכן בההוא דאיני זן ואיני מפרנס וכן בנשא אשה ושהה עמה ולא ילדה משום דאמרינן שהוא לא זכה ליבנות הימנה וממנו הסיבה שלא ילדה וכן בנושא אשה על אשתו דקאמר רבי אמי יוציא ויתן כתובה הוא הפושע כבנדון דידן שהטעם שמחייבין אותו לחלוץ הוא משום דחזקה היא שאינו מכוין לשם מצוה אין בידו לעשות דאנוס הוא דיצרו תוקפו והרי הוא כרובא דעלמא ואף על גב דבנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה גם כן אין בידו לעשות שאני התם שרוב העולם אינם כן ואפשר דמשום הכי קנסוהו אבל כאן שרוב העולם כן ואפשר גם כן שזה המעוט מנ"ל דקנסוהו וחייבוהו לתת כתובה קודם שיחלוץ וכל שכן לדעת רש"י ז"ל שפירוש שאם היה רוצה לייבם שמניחין אותו לייב' ואינו חייב לחלוץ ולתת כתובה אלא היכא שהיא תובעת חליצה ואם כן היא הגורמת לחלוץ לה שיש לנו לומר שלא קנסוהו לתת כתובה אלא אם כן יחלוץ לה והיא הגורמת בחליצה ואף על גב דמהר"ם ז"ל לא תלה טעמו בשביל שאמר בהדיא יוציא ויתן כתובה אלא תלה טעמו כיון שחייבוהו חכמים בשני דברים אלו להוציא ולתת כתובה נהי דלהוציא אין לנו רשות לכופו מכל מקום לתת כתובה יש לנו לכופו ואם כן יראה מזה שכל מקום שהוא חייב בשני דברים אלו להוציא ממון דאפשר לפרש דבריו בדוחק ולומר שהוא ז"ל מפרש טעמא של חכמנו ז"ל בכל מקום שאמרו כן ולעולם אית לן למימר דדוקא במקום שאמרו יוציא ויתן כתובה הוא שיש לנו לומר כן אבל במקום שלא אמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה אין לנו לומר כן ופירש של הר"ן מסייעני בזה ולכן אין נראה לי לסמוך בזה להוציא ממון וכל שכן שרוב הגדולים סוברים שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה כופין להוציא קאמר ואם כן לדבריהם אין לנו מקום בגמרא לסמוך עליו ולומר דאשכחן כיוצא בזה דאף על גב דאין כופין להוציא כופין לתת כתובה וכל שכן שלפי מה שפין נראה שהתוספות ז"ל אין להם סברת מהר"ם ז"ל וחזינן נמי רוב הפוסקים שלא פירשם לומר כן שמצד הדין היה להם לפרש דבר. זה ולומר דהיכא שחייב להוציא ממצות חכמים ולתת כתובה גם כי אין כופין אותו להוציא כופין אותו לתת כתובה שהסברא נותנת שמה שאמרו יתן כתובה דומיא דלהוציא אמרו וכשם שאין כופין להוציא אין כופין נמי לתת כתובה ומהני טעמי לא מלאני לבי לסמוך על זה לעשות מעשה להוציא מהאי טעמא דכתיבנא אלא שאני אומר דהואיל והגברת הזאת תפשה שאין להוציא מידה לדעתו של מהר"ם ז"ל דהואיל ואנו מסופקין בדבריו אם הוא ז"ל בכל מקום שהוא חייב להוציא וליתן כתובה סבר כן או דווקא במקום שאמרו בהדיא יוציא ויתן כתובה אין לנו להוציא מידה מספק אליביה דהרמב"ם ז"ל דסבר דכל תיקו שבתלמוד אפילו היכא שהנתבע מוחזק אם תפס התובע אין מוציאין מידו ואפילו היכא שהספק הוא מצד הדין בעצמו ולא מצי נתבע לטעון בהא שהרי בהנהו בעיי דרבי ירמיה דפרק מרובה סוף מתניתין דמכרו חוץ לא' ממאה שבו פסק הוא ז"ל בפרק שני דהלכות גניבה שאם תפס הניזק תשלומין ארבעה וחמשה שאין מוציאין מידו ואפילו להראב"ד ז"ל שהשיג על דבריו מודה הוא בכנדון דידן שאין מוציאין מיד התופס דעד כאן לא פליג אלא מטעמא דהוי קנס אבל היכא דלאו קנס הוא כבנדון דידן מודה הוא שאין מוציאין מיד התובע שתפש וכדכתב הרב במ"מ משמו וכן בההוא דפרקא