רד"ך לז

בתשובותיו דהא באותו תשובה שהשיב על היבמה שנפלה לפני נער ובער וכו' הביא דברי רבינו תם ז"ל שפירש אפילו בלא אמתלא כופין הואיל והלכתא דמצות חליצה קודמת וכתב וזה לשונו אמנם בפסק זו רבו החולקים והיינו לומר שהוא ז"ל אינו מכריע בזה אלא מאחר שמחלוקת הגדולים הוא ורבו החולקים אין לסמוך לעשות מעשה כרבינו תם וכתב הוא ז"ל ובנדון זה כופין לחלוץ והיינו משום שבריר לנו שאינו מכוין לשם מצוה כדכתב הטעם בראש דבריו ומה שכתב בסוף דבריו דמצות לאו ליהנות ניתנו רצה לתת טעם לדבריו דילמא יכופו אותו לחלוץ בחנם נקי שלא יתנו לו ליבם מה שהוא מבקש מכל מקום יתנו לו שכרו וכדאמרינן בפרק מצות חליצה ובכמה דוכתי' דאין לו אלא שכרו לכן נתן טעם לדבריו ואמר דמצות לאו ליהנות ניתנו ו ואל יקשה לך לומר ממה שכתב בעל הטורים כשהביא דברי רבינו תם וכתב וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל שהוא ז"ל מסכים במה שכתב רבינו תם ז"ל שביודע שמכוין לשם מצוה מטעין אותו ואין כופין אף אם תתן אמתלא לדבריה אבל להיכא שאין ידוע כתב הוא ז"ל אם כופין אם לא כמבואר בתשובה אשר הזכרתי לפי' יתיישב היטב מה שכתב עוד וז"ל וכתב עוד בתשובה על יבמה וכו' ומעתה אומר דלכאורה יראה לכל הני רברבי דסברי דלא שבקינן להו לייבם אם לא רצה לחלוץ שנותנן לה כתובה דנהי דאין בידינו לכופו בשוטי לחלוץ הואיל ולא פירש לנו בהדיא לכופו בשוטי וחיישינן שמא תהא חליצה מעושה דפסולה מכל מקום יש להוציא ממנו כתובה ואף על פי שלא חלץ כיון שחייבוהו חכמים לתת לה כתובה וראיה לדבר דאפילו לגבי בעל כתב המרדכי בשם מהר"ם וז"ל כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מכל מקום מפקינן מיניה ממונא דכיון דחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה אם לא הורשינו לכוף להוציא ואם היינו כופין ק"ל מעושה שלא כדין מכל מקום כתובה מ"ט לא נפיק מינה כיון דחייבוהו חכמים לממון זה לתת לה הילכך מפקינן מניה ויהבינן לה עכ"ל הרי לך דאפילו אשה היוצאות מבעלה במצות חכמים גם כי בעלה לא הוציא אותה כופין אותו לתת לה כתובה ואף על גב דלא נתנה כתובה לגבות אלא אחר מיתה או גירושין דאמרינן דאף על גב דאין כופין אותו להוציא מכל מקום הואיל וחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה גם כי לא יוציא אלא היא יושבת תחתיו כשאר כל הנשים היושבת תחת בעליהן כופין אותו לתת כתובה ק"ו לגבי יבמה שיד היבם גרועה מידו דבעל והעיקר לענין הכתובה הוא הבעל שכבר מת דאע"פ שהיא זקוקה לו בתריה דבעל גרירינן כדהוכחנו לעיל מההוא דיש מותרות שיש לנו לומר דהואיל וחכמי' חייבוהו לחלוץ ולתת כתובה נהי דאין כופין אותו לחלוץ מכל מקום כתובה יש לנו להוציא ממנו ולתת לה וכ"ש אליבא דהנהו דסברי שאף אם רוצי' לייבם דלא שבקינן להו לייבם דלכאורה נראה שאם לא יחלוץ לה תתעגן כל ימיה וכאשר אפרש בעזרת האל דבשלמא אי הוה שבקינן ליה לייבם ולא היתה עליו מצות חכמים לחלוץ הוה לן למימר דאין גובין כתובה עד שנראה שתחלוץ שמטעם זה כתבו התוספות ז"ל בכמ' מקומו' בשם רבינו תם ז"ל שאין ליבמ' כתוב' עד אחד חליצ' כדכת' הסמ"ג ז"ל בהדיא בשמו וז"ל הואיל וכשמת בעלה לא היתה עומדת לגבות כתובתה עד שתחלוץ דשמא היה היבם מיבמה הרי הם בחזקת יורשי הבעל עכ"ל וכן מצאתי הגירסא בספרים הישינים דשמא היה היבם וכו' בדל"ת ולא ושמא בוא"ו ויושב הלשון יותר טוב ולא אאריך בזה וכן פירש רש"י ז"ל בפרק החולץ בההוא מתניתין דשומרת יבם שמת וקאמר נכסי בחזקתה וז"ל שומרת יבם ממתנת ומצפה ליבם ועלה קאי רבינו תם וקאמר דאין ליבמה כתובה עד שתחלוץ וכן בכתובות פרק האשה פירש"י לא נתנה כתובה ליגבות מחיים כל זמן שהבעל חי ואני במקומו עומד שהייתי מצפה לכונסה עכ"ל הרי לך דבעומדת להתייבם הוא דקאמר דאין לה כתובה עד שתחלוץ והיכא דשבקינן ליבם לייבם ואין עליו מצות חכמים לחלוץ לא דמי לאשה היוצאות מבעל במצות חכמים כלל אבל השתא דלא שבקינן ליה לייבם שחייב הוא לחלוץ אלא שאין, כופין אותו בשוטי כיון שלא פירש בהדיא שכופין פשיטא דעדיף טפי מאשה היוצאת מבעלה ממצות חכמים בכפיית מילי ולא בשוטי כגון היכא שאמרו יוציא ויתן כתובה ולא פירש לומר כופין ויש לנו לגבות כתובתה גם אם לא תחלוץ כדפירשתי כיון דאין זיקת ובמה זו אליבייהו אלא להצריכה חליצה וזיקה קלישה היא וכדכתב ה"ר אביגדור הכהן בתשובה ששאלוהו על בחור ששדך בת י' שנים וקודם שכנסה נפלה לו יבמה אם יכול לכנוס המשודכת קודם שיחלוץ ליבמתו כי אביה רוצה לעכב על ידו ולכופו שיחלוץ לה וז"ל בתשובתו ויבמה זו לדידן דסבירא לן כאבא שאול כאשת אח שיש לה בנים היא עכשיו שאין מכוונין לשם מצוה דהא לא אכשור דרי ואין לו עליה זיקה אלא להצריכה חליצה וזיקה קלישה היא ולאו ככנוסה דמיא ואף לא כארוסה: ז ועוד כתב באותה תשובה דהכא למיפק קיימא לאבא שאול הילכך כמו שאינה זקוקה דמיא לגבי אסור קל כי הא דהכא קיימא לן שלא ייבם ובדברים אלו הרבה לומר באותה תשובה ואם. כן יש לנו לגבות כתובתה וכדפירשתי ולאו דוקא כתובה אלא תוספת נמי יש לה לגבות דלא מבעיא לרבינו תם ז"ל דמפ' תוספת כתובה ככתובה לכל מילי וכדכתב המרדכי ז"ל משמו בסוף הבא על יבמתו ובריש פרק המדיר וכן נראה דעת ר"י ז"ל לפי מה שכתב המרדכי ז"ל משמו פרק הבא על יבמתו דפשיטא דגובה תוספת אלא אפילו לרבינו חננאל ז"ל דסבר דלאו לכל מילי אמרו תוספת כתובה ככתובה אלא למאי דמפרש התם בריש פרק אף על פי וראייתו הואיל והתם קאמרינן נ"מ למורדת וכו' ולא קאמר נמי לשאר מילי נראה דבנדון דידן מודה דגובה תוספת דבשלמא כשהיא יוצאה מתחת בעלה איכא למימר דאף על גב דמשום חובת חופה כתב לה כדאיתא התם מכל מקום אדעתא שתמכור או שתמחול או שתמרוד בו או שתבא מחמת טענה ותפוק מניה לא כתב לה וכדפירשו התוספות ז"ל בהדיא בפרק הבא על יבמתו בדבור כי הא וודאי כדפי' וכן המרדכי שם אבל ביבמה התובעת חליצה דלא שבקינן ליה לייבם והבעל הוא העיקר לענין התוספת דאפילו לענין הכתובה הוכחנו לעיל שהבעל הוא העיקר ואף על גב דאי לית לה מבעל תקינו לה מיבם קל וחומר לענין התוספת שהבעל הוא העיקר דהא מחמת חבת חופה הוא שכתב לה והקנה לה כדאיתא בפ' אף על פי ואי לית לה מבעל לא תקינו לה מיבם דפשיטא שיש ליבמה החולצת לגבות התוספת דאין לומר בהא דאדעתא למיפק מניה לא כתב דהא לא מתפקא מניה אלא מייבם ולאומר שיאמר דנימא דאדעתא דתתבע חליצה אם תפול קמי יבם לא כתב לה עליו להביא ראיה דהא הוכחנו שהבעל הוא העיקר לענין התוספת וגם משמעות השטר מסייעה ואפילו בבא מחמת טענ' דלר"ח ז"ל אין ליה תוספ' דאדעתא למיפק וכו' אי לאו שיש לו ראי' לסמוך עליה מדלא קאמר בריש אף על פי נ"מ לבאה מחמת טענה לא היה אומר כן אלא היה מודה שיש לה תוספת דהואיל ולפי משמעות השטר יש לה תוספת דהא לא התנה עמו שום תנאי יד האשה על העליונה והבעל נקרא בעל השטר שהוא הרוצה להוציא מהאשה חזקת השטר שלה הואיל והוא מבקש לקחת לה מה שזכה בה לפי משמעות השטר דדווקא באומר לבניו שטר בין שטרותיו פרוע ונמצאו לאחד שנים גדול וקטן תנן בפרק גט פשוט שהגדול הוא הפרוע וכן אמר רבא התם האומר שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע ועל המלוה להביא ראיה שהקטן פרוע והיינו טעמא שהלוה פרע והואיל שהמלוה מודה שפרע לו שטר אחד ידו על התחתונה אבל באומר שטר לך בידי מחול שמחלתיו לך אין לומר כן אלא הקטן מחול ויד הלוה על התחתונה שהקונה או המבקש או המקבל מתנה ידו על התחתונה שהוא המוציא או המקבל שכל כך הוא האומר שטרי מחול לך או מכור לך הואיל והוא מוחזק בשטרו כאומר שדי מכור לך דאמרינן התם שהקטנה מכורה שיד הקונה על התחתונה כן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה כל שכן וקל וחומר בנדון דידן שיד הבעל על התחתונה הואיל ומשמעות השטר הוא שיש לה תוספת והיא מוחזקת בשטרא ולא מחלה לו או מכר לו כלום והבעל מבקש לקחת ממנה חזקת השטר דפשיטא שיש לנו לומר שיד הבעל על התחתונה ובבאה מחמת טענה אי לאו שמצא ר"ח ראיה מן הגמרא שאין לה תוספת היה מודה שיש לה תוספת כדכתיבנא אבל השתא שיש לו ראיה מן הגמרא שאין לה תוספת הוא סובר שחכמנו ז"ל אמרו דעת הנותן דאדעתא דהכי לא כתב לה והרי הוא כאלו התנה בהדיא בשטר ואם כן גבי יבמה שאין לנו ראיה לסמוך עליה לומר שאין לה תוספת ואדרבה נראה להביא ראיה שיש לה תוספת כאשר אכתוב לפנים בע"ה דמאי דלא קאמר התם בפרק אע"פ נ"מ ליבמה התובעת חליצה היינו משום דלא קא מיירי אלא באשה גבי בעלה ולא ביבמה ותו דביבמה פשיטא ליה לבעל הגמרא שהבעל בעת שכתב לה תוספת לא היה מקפיד אלא לעצמו ולא על היבם והבעל הוא העיקר בזה ולכך מילתא דפשיטא היא שיש לה תוספת ולא הוצרך לומר נ"מ לתובעת חליצה וראיה לדבר שכן הוא שהרי כתבו התוספת בפרק הגוזל עצים עלה דההוא דאמרינן התם אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלי חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה וז"ל ואם תאמר אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה ויש לומר דהתם לא בלוקח לחודיה תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקני ליה אדעתא דהכי אבל הכא דקדושין בדידה קיימא והוא אינו חושש היאך דעתה להתקדש עכ"ל וכן כתב המרדכי פרק אף על פי וכן התוספות פרק נערה שנתפתתה הרי לך שהבעל אינו מקפיד אחרי מותו בעד היבם הן אם תרצה אשתו שתחלוץ או שתתייבם וממאי דחזינן בנדון דידן בצוואת היבם שהוא מקפיד על היבום אין לחוש דבעת שכתב לה הוא דקאמרינן ואנו סהדי דבעת שכתב לה לא היתה דעתו בכך כדמשמע מלשון התוספות שהזכרתי ועוד אני אומר דאומדנא דמוכח הוא שאלו ידע היבם שיש פוסקים במשנה אחרונה שיש לחוש שמא לא יכוין לשם מצוה והרי הוא פוגע בערוה לא היה מצוה מה שצוה אלא היה מצוה בהיפך שהרי מצוואתו שצוה שאחיו ייבם ויורשנו ואם לא ייבם לא יירש נראה שהוא מחזיקו שאינו חסיד לייבם לשם מצוה ומקרקש ליה בזוזי כי היכי שייבם לשם הממון ונראה שהוא היה סובר שכל המייבם הוא עושה מצוה ולכן אני אומר דאומדנא דמוכח הוא שאלו ידע שהוא מחלוקת בין הגדולים ולדברי המחמירין היבם שמייבם לשם ממון פוגע בערוה הוה מצוה בהפך ולא היה מכניס ראשו לצוות על ספק זה. ואחזור למה שכתבנו דלכל הני רברבי דסברי דמצות חכמים עליו לחלוץ דיראה לכאורה שאם לא רצה לחלוץ שנותן לה כתובה ואומר דלכי מעיינת ביה שפיר יש לחוש לעשות מעשה להוציא חדא דלעניות דעתי נראה שמדברי התוספות יראה שאין להם סברת מהר"ם ז"ל שכתבו בריש המדיר כדי להוכיח שכ"מ שאמרו חכמים יוציא ויתן כתובה שכופין אותו להוציא וז"ל ועוד מדפריך לעיל למאן דאמר מודר ממלאכה והקאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה ומאי קושיא דילמא מתניתין דמוסיפין על כתובתה כשלא רצה להוציא אבל אם כופין בשוטין אתי שפיר עכ"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בתשובה ואמרתי בתשובה עם היות שספרו אינו נמצא בידי כאשר כבר כתבתי ובאולי בספרו כתב כן ואנא אמינא דאי ס"ד שהתוספות ז"ל והרא"ש ז"ל אית להו סברת מהר"ם ז"ל דאף על גב דאין כופין להוציא כופין אותו לתת כתובה מיד מאי קושיא להו מההוא פירכא דפריך בגמרא דהא אית לן למימר דפריך שפיר דכיון שכופין אותו לתת כתובה מיד לא שייך למיתני כמתניתין לשון מוסיפין על כתובתה אלא כותבין לה על כתובתה דלשון מוסיפין משמע שהתוספת בכתובה וכשגובה כתובתה גובה נמי התוספת וכל זו שאינה גובה התוספת אינה גובה נמי כתובתה וע"ד שדייקו בית דין שאף על פי שאמרו שם רצה לכתוב לה לא קתני אלא רצה להוסיף לה וכו' אלא ודאי לית להו סברת מהר"ם אלא סוברין דכל היכא דתני יוציא ויתן כתובה אם אין כופין אותו להוציא אין כופין אותו לתת כתובה דיתן כתובה דומיא דיוציא קתני דתרווייהו בחדא מחתא מחתינהו: