רד"ך לו

שכופין אותו במילי ומטעין ליה וחליץ הואיל ומצות חליצה קודמת דהלכתא כאבא שאול ואע"ג דהיכא דניחא לתרוייהו לייבומי שבקינן להו לייבומי היינו משום דלא אלימא האי חזקה היכא דלא חזינן חד מנייהו דלא ניחא ליה בייבום אבל היכא דחזינן חד מינייהו דלא ניחא ליה בייבום יש לנו לסייע בטהרה ולכוף אותו על הפחות במילי או להטעותו לחלוץ הואיל והחזקה מסייעתה וטעמא הוי משום דלמא פגע בערוה ואם לא יקדימנה יקרא פושע וע"ד שאמרו בפרק תפלת השחר בענין קדימת זמן התפלות וכן בפרקא קמא דחגיגה תניא ואין נראין דכתיב כל זכורך ואמרינן בגמרא סבר רב יוסף למימר מאן דאית ליה עשרה בנין לא ליסקו האידנא חמשה ולמחר חמשה אמר ליה אביי פשיטא הי מנייהו משוית להו פושעין כלומר ולמה לי קרא דכל זכורך אלא וכו' ומדפריך אביי למה לי קרא דכל זכורך מסברא נפקא שלא יקראו פושעים אם כן נראה שיש כל כך איסור גדול למי שאינו מקדים המצוות בתחלת זמנן כאלו נכתב בתורה שאם תאמר חייב להקדים מצוה פלונית ואם לא הקדמת אתה עובר איסור תורה ונראה דהוא הדין נמי או כל שכן יש לנו במצוה הקודמת כזו שהטעם הוא משום דלמא פגע בערוה שמי שאינו מקדימה יקרא פושע ואע"ג דהיכא דמצות יבום קודמת לא אמרינן שאם חלץ יקרא פושע וכן בשאר המצות הקודמות כגון מצות יעידה וכיוצא בזה שאני התם שהתורה תלתה אותו ברשותו אבל בנידון דידן דמצות חליצה קודמת משום דלמא פגע בערוה פשיטא שיש לנו לכפותו לכל הפחות במילי שלש יכנס בספק פוגע בערוה אלא דלא אלימא לן האי חזקה כולי האי לכפותו בשוטין ומה שלא פירש הוא ז"ל דאין כופין דהתם מיירי אפילו היכא שאינה חפצה בייבום ואין כופין היינו בשוטי דסתם כפייה בשוטי הוא אבל במילי כופין היינו משם דהתם משמע דאפילו לכתחלה מייבם וה"ק אין כופין אלא מייבם לכתחלה מקדאמרינן התם בתר אמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב וכו' ואף ר"י סבר אין כופין מדאתקי' ר"י וכו' ומש"ה הוצרך הרב לפרש שבשניהם רוצים לייבם קא מיירי והיינו שחזר וכפל דבריו וכתב וכל הני אין כופין דהכא וכו' דמשום כל הני דאמרן דמשמע דמייבם לכתחלה וא"כ מזה יש להוכיח דאין כופין דקאמ' דלא קא מיירי היכא שהיא תובעת חליצ': ולא אמרינן דברי' נכרין דהיכא שהיא תובעת חליצ' מילתא דפשיטא היא שיש לנו לנטו' לעזר' ולסייעה במילי שתתקיים מצות חליצה וכדכתיבנא: וא"ת ואמאי נקט רב בלישניה אין כופין סתם דמשמע בשוטי הוה ליה לפרש ולומר אין כופין אפילו במילי דסתם כפייה בשוטי י"ל דנקט הכי לדיוקי מינה אבל יש אחר שכופין דהיינו היכא שהיא תובעות חליצה בדברים נכרין ואי הוה נקט בלישניה אין כופין אפילו במילי לא הוה ידעינן שיש אחר שכופין בשוטין ולא חייש רב דילמא נטעה לדקדק שכופין בשוטי אפילו היכא שתובעת חליצה ואינה נותנת אמתלא לדבריה בדברים נכרין דמילתא דפשיטא היא דאין לומר כן דהואיל והיכא דניחא לתרווייהו ליבומי מייבין לכתחילה ואף שאין ידוע לנו שמכוונין לשם מצוה חיישינן שמא אינם מכוונין לשם מצוה ופוגע בערוה אין סברא לכופו לחלוץ בשוטי היכא שתובעת חליצה ואינה אומרת דברים נכרין אלא להטעותו או לכופו במילי לחלוץ וכדכתיבנא ואין לתמוה ולומר דאמאי לא אשמועינן רב דהיכא שהיא תובעת חליצה בלי דברים נכרין שכופין במילי והוה שמעינן תרוייהו דהיכא דניחא לתרווייהו לייבומי דמייבמי לכתחילה והיכא שנותנת אמתלא לדבריה בדברים נכרין שכופין דמאי חזינן לומר כן הואיל וסוף סוף אין לטעות והשתא השמיענו כחדא דהתירא דמייבמי לכתחילה ועוד דלא הוה מצית למידק תרווייהו אלא חדא מנייהו דהוה אמינא הוא הדין וק"ל ואפשר שהטעם שרש"י ז"ל פסק כאן וכתב ומי היכא דהוה צבי' יבומי וכו' גם כי אין דרכו לפסוק בכל מקום כדי לתרץ אמאי נקט רב בלישניה כופין סתם וכדכתיבנא והיה אפשר לפרש בדוחק ולומר דלעולם אין כופין היכא שהיא תובעת חליצה ולא אמר דברים נכרין קא מיירי ומאי דמייתי ראיה אליבא דרב יהודה מדאתקני' וכו' הכי קאמר מדאתקני' רב יהודה וכו' משמע דהיכא דשניהם רוצים לייבם דמייבמין לכתחילה ואם כן לא אלימא לן האי חזקה דעכשיו אין מתכוונין לשם מצוה עד שנכוף אותו לחלוץ היכא שהיא תובעת חליצה ולא אמר דברים נכרין דאי הוה אלימא לן האי חזקה כולי האי אם כן לא הוה שבקינן להו לייבומי לכתחילה היכא דתרווייהו ניחא להו בייבום אלא שהרב ז"ל בחר דרכו מדרך זה דבהכי אתיא לישנא דגמרא שפי' כופין וכו' דמדקאמרינן התם בתריה דההיא דאמר רב אין כופין כי אתו לקמיה דרב אמר להו אי בעית וכו' משמע לפי פשטא דמילתא דהכי קאמר כי אתו לקמיה דרב הנהו דקאמר רב אין כופין אמר להו וכו' אלמא דאין כופין דקאמר רב קאי אהנהו דניחא להו לייבומי וקאמר רב אין כופין אלא מייבמין לכתחילה והשתא אתי שפיר כי אתו וכו' דקאמר בתרי: וכבר פירשתי לעיל אמאי נקט בלישניה לשון כפייה סתם ואפשר ששאר המפרשים מפרשים סוגית הגמרא על דרך זה ולא אאריך בזה כי ללא צורך הוא בנידון שלפנינו ומה שכתב עד הנה לפרש דברי רש"י ז"ל לעניות דעתי הוא כדי להודיע דאפילו לרשי' ז"ל אם תובעת חליצה ולא אמר דברים נכרין שכופין אותו במילי לחלוץ שהוא סובר בזה כהנהו דסברי מצות חליצה קודמת וכופין במילי לחלוץ ונותן לה כתובתה דאף על גב שהטעם שכופין במילי או בשוטי לחלוץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוא מטעם חזקה הבא מכח הרוב ואנו קיימא לן כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ומטעם זה לא היה לו לתת כתובתה מכל מקום הואיל וכתובתה על נכסי בעלה ומבעלה יש לה כתובה יש. לה ליטול כתובתה כאילו אינה זקוקה שהבעל הוא העיקר לענין כתובה ואע"ג דהיכא דאין לה כתובה מבעלה כותב לה הוא כתובה דהא בפרק יש מותרין מבעיא לן שנייה לבעל ולא שנייה ליבם יש לה כתובה ליבם או לא כיון דאמר מר כתובתה על נכסי בעלה הראשון לית לה או דילמא כיון דאלו לית לה מראשון תקינו לה משני אית לה ופשטינן התם תניתוה כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואם היתה שנייה לבעל אפילו מייבם אין לה הרי שהבעל הוא העיקר לענין הכתובה והואיל ומבעלה לא היתה נוטלת כתובתה משום שהיתה אסורה ליה אף על גב דליבם מותרת ואי לית לה מבעלה הראשון תקינו לה רבנן מיבם אפילו הכי הואיל והיתה אסורה לבעלה לית לה כתובה מיבם ואף שיבמה וחשבינן ליבם כאילו אינו לענין כתובה ואינה נוטלת כתובה דבתריה דבעל גרירה לענין הכתובה שהוא קם תחת הבעל ומכוחו בא וא"כ הוא הדין נמי אם יש לה מבעלה כתובה אע"ג דליבם אסורה מאי זה טעם שיהיה שנוטלת כתובתה שהבעל הוא העיקר: ונראה דמהאי טעמא לא אבעיא לן נמי היכא שהיא שנייה ליבם ולא לבעל אם קנסו אותה כתובה כי היכא דקנסוה לגבי בעל שכל הטעמים שאמרו שם לגבי בעל שייכי נמי לגבי יבם או דילמא לא קנסו דהואיל ואית לה מבעלה בתריה גרירא ואית לה והיינו משום דמחדא שמעינן חברתה דהואיל וכשהוא שנייה לבעל ולא ליבם פשטינן התם דלית לה כתובה ואף על גב דאי לית לה כתובה מראשון תקינו לה רבנן משני אם כן נראה שהבעל העיקר לענין כתובה ובתריה גרירא וליבם חשבינן כאילו אינו הכא נמי היכא שהיא שנייה ליבם ולא לבעל יש לה כתובה ולא שייך לקונסה בכתובה כי הבעל הוא העיקר ובתריה גרירא לענין כתובה והיבם כאילו אינו ואם כן הוא הדין נמי אם יש לה כתובה מהבעל אף על גב דליבם אסורה מאיזה טעם שיהיה שנוטלת כתובה שהבעל עיקר לענין כתובה וכדכתיבנא: ואל יקשה בעיניך לומר דלכל הני רברבי דסתרי דברי רש"י ז"ל ממאי דקאמר שמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם וקשיא להו דאי כופין לחלוץ מאי אשמועינן שמואל לדידהו נמי דסברי דלא שבקינן להו לייבם כדפירשתי מי ניחא דמאחר דלא שבקינן להו לייבם פשיטא דאין כותבין עליה אגרת מרד ואין לומר דבידוע שמכוין לשם מצוה. אם תאמר לאשמועינן דהא לרבינו תם וכן לרבינו יעקב אפילו היכא דידוע שמכוין לשם מצוה מטעין ליה וכופין במילי וחליץ כדפירשתי דנראה דלדידהו אתא שמואל לאשמועינן דאפילו היכא שהיא אינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם והוה סלקא דעתין למימר דאית לן למיכתב עלה אגרת מרד הואיל ומרצונה לא יתנו לו אשה אחרת משום דאגודא ביה להכי אתא לאשמועינן דאפילו הכי אין כותבין אלא יכפוהו לחלוץ וכן נמי אפילו היכא דאתו קמן לחלוץ דוודאי אינהו לא מכווני לא לשם נוי ולא לשם אישות אם רצה אחר כך הבעל לייבם והיא חזרה בה ואינה רוצה לא לחלוץ ולא לייבם דאין כותבין עליה אגרת מרד הואיל ומצות חליצה קודמות אלא יכפוהו לחלוץ וכן יש לפרש גם כן מילתא דרבי יוחנן דקאמר תבע לייבם אין נזקקין לו וכמו שפירשו התוספות ז"ל במילתא דרבי יוחנן אבל לרש"י ז"ל דפירש תבע לחלוץ והיא אינה רוצה אלא לייבם וכן נמי יש לפרש תבע לייבם והיא אינה רוצה. אלא לחלוץ לפירוש מה. שכתבו התוספות דמאי אשמועינן רבי יוחנן. בהא וכבר הקשו עליו התוספות כמבואר בדבריהם ואליביה אין לחלק חילוק זה וגם אין לחלק שום חילוק אחר דהא הוא ז"ל מביא ראיה מההיא דשמואל דכופין לחלוץ וק"ל ומעתה אחזור בדברי רבינו תם ואני אומר כדי שלא יקשה למעיין לפי מה שפירשתי דעתו של רבינו תם ז"ל אשר הוא הדרך הישרה לעניות דעתי מה שכתב מוהר"ר לוי וז"ל ונראה לעניות דעתי שהוכרחו לפרש כן לדעת רבינו תם שלא יקשה גם עליו הקושיא שהקשו על רש"י ז"ל שסובר שכופין על החליצה והקשו עליו מהנהו עובדי דפרק מצות חליצה דלמה היו טורחין להטעות יכפוהו על החליצה ואם נאמר שגם לדעת רבינו תם כופין על החליצה קשה זאת הקושיא עצמה עכ"ל: אני צריך לבאר ולומר במחילה מכבוד תורתו דבריו תמוהין בזה שדבר תימה הוא שהתוספות לא יזכירו זאת הקושיא כלל בפרק אף על פי אלא בפרק החולץ ויתרצוה בפרק אף על פי שמן הראוי היה להם לתרצ' בפרק החולץ אשר שם הקשו הקושיא ולעניות דעתי נראה שזאת הקושיא אינה קושיא חזקה דרש"י ז"ל ור"ת ז"ל מודים דמטעין ליה אם אנו יכולין, להטעותו ואם אין יכולין להטעותו כופין ומשום הכי כתב אותו בפרק מצות חליצה אלא שהתוספות. נראה להם דוחק על שהיו טורחין לעשות דלא כרבי יוחנן ולא כופין לחלוץ אם כופין על החליצה ולרש"י ולר"ת ז"ל לא קשיא ולא מידי דהנהו הוה סברי דלא כרבי יוחנן או לא שמיע להו ההיא דרבי יוחנן ומשו' הכי מטעין אותה ואם לא היו יכולין להטעות היו כופין אותה וגם כי הקושיא היא חלושה התוספות עשו כמנהגם על דרך שאמרו פרק שור שנגח משל לצייד וכו' ולא אאריך בזה וכו' אפרש עוד דברי רבינו תם ואומר שאף אם הוא ז"ל סובר שאין לכוף להוציא אלא אם כן פירשו הם ז"ל בהדיא שכופין נראה דלדעתו ז"ל ענין זה מפורש ועומד הוא שכופין הואיל והטעם דמצות חליצה קודמת הפך מה שכתב' תורתנו הקדושה הוא משום שיש לנו לחוש שמא יפגע בערוה ומשום הכי לא הוצרכו חכמנו ז"ל לפרש בהדיא שכופין שמובן ועומד הוה ואפשר שהוא ז"ל סובר דמדהוצרך רב לומר דאין כופין לייבם אליבא דמפרש דמאי דאמר רב אין כופין דארישא דמתניתין דתנן מצות ייבום קודמת קאי י"ל דדוקא היכא דמצות ייבום קודמת דלא קא עביד איסורא אם יחליץ הוא דאין כופין אבל לדידן דמצות חליצה קודמת משום שאם ייבם יש לנו לחוש שמא יפגע בערוה כופין אלא דר"י ז"ל והנגררין לית להו האי סברא אלא וודאי סברי דאין לנו לכוף אלא אם כן פי' בהדיא וכדכתבו התוספות בריש פרק המדיר ואין להאריך בזה ונראה דלר"י עצמו והנגררין אחריו דוקא היכא שאין ידוע לנו שמכוין לש"מ הוא דסבר דאין כופין בשוטין דהא ה"ק אבל היכא דלא בריר לן וכו' אבל היכא שידוע לנו שאין מכוין לשם מצוה דמאי פוגע ערוה אליבי' דהלכתא כאבא שאול פשיטא דכופין וכן נראה מסברת הרא"ש ז"ל לפי מה שכתב