רד"ך לג

וכתב מה שכתב וזה שיש לתמוה בההיא דהקומץ דקא פריך גבי קוצו של יו"ד פשיטא ואליבא דרבינו תם זכרו לברכה בקוצו של יו"ד השמאלי קאמר התם ואפילו הכי פריך פשיטא ואם כן כל שכן בהני שהזכירה הברייתא דפשיטא שהספר נפסל בכך ואפילו לפירוש רש"י זכרו לברכה נמי שפירש קוצו הימני אף על גב דקוצו הימני הוי מגוף האות מכל מקום הואיל ופשיטא לי' לתלמודא בקוצו של יו"ד דפסול הוא הדין בהני דאורייתא יש לנו להקשות ולומר פשיטא דפסולות אף על גב דנשתנית צורתה לצורת אות שהיתה בלוחות מכל מקום הואיל ונשתנית לאות שאין שמה כשם האות המבוקשת ועל ידה משתנית כוונת התיבה נראה דפשיטא שהספר נפסל בכך כמו היכא דחסר קוצו של יו"ד ועוד יש לתמוה ולומר דאי הכי דברייתא לא פשיטא לן דפסולין אמאי קא תריץ בהקומץ דהני דברייתא קא משמע לן ההיא מתניתין דהקומץ וקא משמע לן שיש לדרוש מוכתבתם כתיבה תמה דהיינו שלא יעשה אלפי"ן עייני"ן וכו' והוה אתי שפיר טפי לישנא דאפילו כתב אחד דנקט תנא דמתניתין כדהוה אתי שפיר לפי מאי דהוה סלקא דעתין דלקוצו של יו"ד אצטריכא ליה לתנא דמתניתין לאשמוענין דהוה ניחא ליה לתלמודא טפי לאוקמא ליה למתניתין דלגופה של אות הוצרכה מלאקומי לה ליותר רבותא דהיינו לאינו מוקף גויל כדמתרץ בתר הכי והיינו טעמא דלישנא אפילו כתב אחד וכו' משמע לי' שפיר טפי שהפסול הוא מגופה של אות ולא מזולתה ואם כן יש לתמוה דאמאי לא קאמר דאצטריכא ליה לתנא דמתניתין לאשמוענין האי דרשא דדריש תנא דברייתא דהבונה מלשון כתיבה תמה דכתיב בקרא והיינו אפילו כתב אחד דקאמר תנא דמתניתין: ועוד יש לתמוה על כל המפרשים שסוברים שדבוק אות לאות קיל טפי מפסול האות מצד עצמה וכן הוא לעניות דעתי אפילו למפרשים הסוברים דדבוק אות לאות נמי הוי חק תוכות אף על גב דלדעתם כל כך הוא תיקון דבוק אות לאות כתיקון דבוק אות לעצמה היינו משום דסברי דדבוק אות לאות נמי חמור הוא וצריך את כולה ואף על גב דקיל מדבוק האות וי"ו לעצמה מכל מקום גם פסול הקל הזה אין לו תקנה אלא כפסול החמור ממנו ולעולם פסול דבוק אות לאות קיל טפי מדבוק האות לעצמה לכולי עלמא לעניות דעתי ואף על גב דבתקונם שוים הם לדעת קצת מפרשים וכדפירשתי אלא שאני אומר לדעת המפרשים כדי להקשות אפילו אם אהיה איזה חולק על סברא זו אליבא דאיזה מפרש ואני אומר דלמאן דסבר דמוכתבתם כתיבה תמה הוא דדריש רבי יהודה שיהא גויל מקיף את האות קשיא ליה לרבי יהודה מברייתא דהבונה דדריש כתיבה תמה שלא יעשה אלפי"ן עייני"ן וכו' דאי ס"ד כדרבי יהודה לאשמוענן תנא דברייתא רבותא אלא שיש לדחות ולומר דאי משום הא לא קשיא דמאי דקאמר תנא דברייתא פרשה פתוחה ולא יעשנה סתומה היא רבותא טפי ותנא דברייתא לא זו אלא אף זו קאמר וכן נמי יש לומר דתנא דברייתא נמי בפסול האות מצד עצמה ולא נקט שיהא גויל מקיף אותה שהפסול הוא מזולתה ואף על גב דהויא רבותא טפי משום פתוחין סתומין קאמר דהוי פסול האות מצד עצמה וקא משמע לן דאף על גב ששוין בשם פסול ולאפוקי מדרבי יהודה ולפי מה שפירש תנא דברייתא לא דריש הכי מלשון כתיבה תמה אלא מסתם כתיבה לא קשיא ולא מידי הני דקאמר תנא דברייתא בפסול האותיות מלתא דפשיטא היא דאינה כתיבה חוץ מפתוחין סתומין דקאמר ואגב שהוצרך ללמדנו בפתוחין סתומין קאמר נמי השאר ובפתוחין סתומין הוצרך ללמדנו משום דשוין בשם ולאפוקי מדרבי יהודה בן בתירא ואין לומר דמלשון כתיבה תמה קא דריש לכל פסול האותיות ואגב פתוחין סתומין קאמר להו תנא דברייתא וכדפירשתי דאי הכי אי אפשר לומר דמלתא דפשיטא היא דיש לומר דתנא דברייתא הא אתי לאשמוענין דלשנא דוכתבתם יש לדרוש כתיבה תמה ואם כן התם בהקומץ הוה ליה לומר דתנא דמתניתין הא אתי לאשמוענן שיש לדרוש מוכתבתם כתיבה תמה וכדפירשתי ואל תקשה לי לומר אכתי קשה דלמה לא תרץ בהקומץ דאפילו כתב אחד דתנן במתניתין מ"ם פתוחה שעשאה סתומה אצטריך ליה לתנא דמתניתין למימר הכי והיינו כתנא דברייתא ודלא כרבי יהודה דיש לומר דעדיפא ליה לתלמודא לתרוצי. לה למתניתין אליבא דכולי עלמא ואין לומר דנהי דמההיא דהקומץ מוכח שפיר דפסול האותיות דקאמר תנא דברייתא מסתם כתיבה קא דריש לה הואיל ופריך התם פשיטא וכדפירשתי אלא פתוחין סתומין מנא ליה למרדכי דמסתם כתיבה קא דריש להו תנא דברייתא דהא כבר הוכחתי בדעתו של המרדכי מההיא סוגיא דהבונה וכן משמע נמי מהברייתא וכדפירשתי ועוד אני מוסיף לומר שאין אנו צריכין ראיה לזה דעל האומר שמכתיבה תמה קא דריש תנא דברייתא שלא יעשה פתוחין סתומין להביא ראיה דמסתמא אין לנו לומר הואיל ונפקא מינה קולא במקום דכתיב כתיבה סתם כגון גבי גט ומה נפשך תנא דברייתא תרתי קאמר וכדפירשתי חדא מסתם כתיבה בציור האותיות וחדא מלשון כתיבה תמה וכדפירשתי ואנן לחומרא אית לן למיזל ולא לקולא וכל שכן דתנא דברייתא בחדא כללא כללינהו ובחדא מחתא מחתינהו וכדפירשתי: ואם כן עלה בידינו דמסתם כתיבה קא דריש תנא דברייתא לכתיבת סתם האותיות ואפילו לפתוח שעשאו סתום וכדפירשתי: ונראה דמשום הכי כתיב המרדכי ואמרינן בפרק הבונה וכתבתם שלא יעשה פתוחין סתומין ולא כתב ואמרינן בפרק הבונה וכתבתם כתיבה תמה שלא יעשה פתוחין סתומין והיינו דמסתם כתיבה קא דריש לה וכדפירשתי אבל ההיא דרבי יהודה דבעינין שיהא גויל מקיף את האות מלשון וכתבתם דמשמע כתיבה תמה קא דריש לה וכדפירשתי ואם כן עלו דברי המרדכי כהוגן לעניות דעתי: וכדי שיהיה נקל לכל מעיין לדעת הכלל העולה מחבורי זה אכתבנו בחתימה שבסוף דבר הכל נשמע בצלצלי שמע דכרתי עידי חתימה ואומר בנה בניתי בית זבול לאותיות מכון לכתב תמות ושלמות ואם נגוז"ו ועב"ר שהכלל העולה מחבורנו זה הוא שהלכה היא לעניות דעתי שכל אות שנדבקה לעצמה בין דבוק עב בין דבוק דק בין קודם שנגמרה האות בין אחר שנגמרה אין כאן אות והאות פסולה ואם בא לגרוד הדבק הוי חק תוכות אלא צריך לגרוד את כולה וכדפרישנא הנראה לעניות דעתי כתבתי ואל אלי התפללתי שיצילנו משגיאות כה אמר דוד הקטן בן לאדוני כמהר"ר חיים הכהן זכרו לברכה: בית השני חדר א מעיר ואם בישראל קול ענות גבורה שמעתי מנדיבי עמים רמים מפרקי הרים וסלעים קול אומר עורה משנתך וגמרא גמור ועם חבירך המנה על אודות הגברת היבמה הזקנה: ואני בעונותי בנדוד וטלטול צועה בתוך הגולה בעמק המבוכ' והבהלו' במגר"ש עיר קורפ"ו כאשר האל גזר עלינו וחרבו בתינו ונוינו ולא נותרה נשמה בי ייסורים קפצו עלי מהצרות אשר תכפונו וחשבתי ואמרתי יפה שתיקה: אכן סמכתי במה שכבר קדמונו רבנן ואמרו אפילו ששעת מיתה תורה אמרתי אוחזה בסנסיני הבינה ואעלה בתמ"ר דעתי הנקלה: שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן היה לו זרע מאשתו ראשונה שמתה אחר כך נשא אלמנה גם כן וכתב לה בשטר כתובתה כנהוג בכל שטרי כתובות שכתוב בהן לאתפרעא בחיי ובמותאי גם התנה עמה התנאי הנהוג שאם יפטר בחיי אשתו בין בזרע בין בלא זרע שתטול היא כל הכתוב בשטר כתובה ובהיותו עם אשתו הלך יחידי להתגורר במקום אחר והניח ביתו כאשר היה ביד אשתו עם כל נכסיו זולתי המעות שהוליך עמו ובין זה וזה נפטר הזרע שהיה לו מאשתו ראשונה וגם הוא נפטר במקום אשר הלך שם: וצוה לפני מותו וזה לשון הצוואה: עוד צוה שלאיזה מאחיו שירצה ליבם את אשתו היה מצוה לתת לו כל ספריו ומלבושיו והחובות שהיו חייבי' לו שם במקו' תחנותו והם כך וכך: עוד אמר שאם שום אחד מאחיו לא ירצה ליבם את אשתו מעכשיו היה עושה אותן קודש לפדיון שבויים: עוד אמר שאם שום אחד מאחיו לא ירצה ליבם שיתנו להם מאה לבנים כדי שלא לעקור תורת ירושה: עוד צוה שכל צמר שהיה לו שם במקום תחנותו תמסור לאשתו לכתובתה עד כאן: ושומעי הצוואה קיימו דבריו והביאו הצמר ונתנוהו ביד האלמנה והיא מכרה אותה לאשר ישרה בעיניה בלי רשות היבם: גם מכרה קצת מהנכסים שהניח בעלה בביתו כנשמע והיבם אומר שהוא רוצה ליבם וצועק לפני בית דין שיוציאו כל הנכסים מתחת יד היבמה הן נכסי הבעל הן נכסי נדונייתא כי בכולן הוא זוכה לדעתו קודם שהיא תמכור אותן ולא ימצא אחר כך זכותו ואם לא ירצו בית דין לתתם בידו שישימו אותן ביד שליש נאמן: ועוד רוצה לוותר עמה שהיא תאכל פירות כל הנכסים מיד השליש והיבמה אומרת שאינה רוצה להתייבם ותובעות לכוף היבם לחלוץ לה ולתת לה כתובתה דמצות חליצה קודמות ועוד טענות אחרות עד כאן לשון השאלה: התשובה קודם כל דבר אשיב במה שהיבם צועק ואומר לבית דין להוציא הנכסים מיד היבמה ולנותנם לידו ואם לא ירצו לנותנם בידו שיתנום ביד שליש שלא צדקו דבריו לפי הנראה לעניות דעתי דהא במילתא דעבידא לאגלויי לא מפקינין מידי התופס דאטרוחי בי דינא תרי זמנא לא מטרחינן דדילמא הדין עם היבמה ואם נוציא מידה עתידים אנו לחזור וליתן לידה לאחר זמן וכי הא לא עבדינין: דהא בפרק המקבל אמרינן ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנים סתמא מלוה אומר שלש לוה אומר שתים קדים מלוה ואכלינהו לפירי וכו' רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעליה קיומא רב כהנא אמר בחזקת אוכליה ופרכי' התם והא קיימא לן דהלכתא כוותיה דרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת ומשני התם לאו מלתא דעבידא לאגלויי היא הכא מלתא דעבידא לאגלויי ואטרוחי בי דינא תרי זמנא לא מטרחינן ופי' רש"י ז"ל בתר קרקע וודאי אית לן למיזל ומיהו הני מילי בספק שאינו עומד לעולם להתברר כי ההוא דמספקא לן בין אי תפוס לשון ראשון ואי תפוס לשון אחרון אבל הכא מילתא דעבידא לאגלויי בסוף שיבואו בסוף עידי שטר ויעידו ואטרוחי ביה דינא תרי זמנא שמא הדין עם המלוה ואם נוציא מידו עתידים אנו לחזור ולגבותו מיד הלוה לאחר זמן עד כאן לשונו הרי לך דמילתא דעבידא לאגלויי לא מפקינין ממאן דתפוס ואף על גב דאי לא תפוס החזקה מסייע לשכנגדו והא וודאי מלתא דעבידא לאגלויי היא על פי חכמי הדור הדין או מי או שמא תמות היא או שמא ימות היבם ואף על גב דאיכא יבם שני ואמרינן בריש פרק ארבעה אחין דלמיתא דתרי לא חיישינן נראה דהיינו דווקא לכל כך זמן כאותו הזמן האמור שם דאדמיבם חד מיתו להו תרי הוא דלא חיישינן שאין דרך לאחר אחר שיעברו הג' חדשים ממיתת הבעל מחליצה או מייבום אלא או חולץ היבם או מייבם שלכך לא תקנו מזונות ליבמה מהיבם כדכתבו התוספות בפרק אף על פי בדיבור ואפילו כולן בפני הבעל וכו' ולזמן כזה הוא דלא חיישינן למיתה דתרי ולא חשו חכמינו זכרם לברכה לתקן בשביל המיעוט שימצאו מאחרים ואע"ג דלזמן מרובה חיישינן למיתה דתרי שסוף אדם למות ובוודאי דלא חשו למיתה דתרי לענין לתקן לבטל המצוה אם ירצה היבם ליבם אבל לענין דלהוי מלתא דעבידא לאגלויי פשיטא דהוי מלתא דעבידא לאגלויי כן נראה לענ"ד: ואין לומר דנהי שאין לנו לתת הנכסים ליד היבם מכל מקום נתנם ליד שליש כמאמר היבם שלא יפסיד זכותו דנראה דכל כך הוא להוציא מידה