רד"ך יז

ואינו עושה שום מעשה בגוף האות אבל אם גרד חלק מהרגל השמאלי או מצד התחתון באופן שנראה הרגל או הצד התחתון שאינו נגמר דיו: וע"ד שמסופק הירושלמי ברגל הכ"ף הפשוטה שנדבקה לאות אחרת ואע"פ שהחכמים הנזכרים כתבו שצריך לגורדה עד שלא תשאר בה צורת מ"ם מ"מ אמינא דבכה"ג אפי' באמוראים הוה להו לפרש כ"ש בפוסקים דה"ל לפרש ולומר אלא גורדה עד שלא תשאר צורת מ"ם דהשתא איכא לספוקי בה טובא כדכתיבנא דבשלמא לדידן הואיל ופי' בדבריהם לומר שאין בה תקנה בגרידת הסתימה דהוי חק תוכות ופסולה היא וכאלו אינו מפורש הוא דצריך לגרוד את כולה ולחזור ולכותבה ככל אות הנכתבה בפסולת כגון בס"ת שנכתב שלא לשם קדושת ס"ת ובגט שלא לשמה שצריך הוא לגרוד את כולה ולא הוצרכו לפרש לנו בזה דמלתא דפשיטא היא דכבר הפסול כולה בעי לתקנו ולא מקצתו וא"כ הכא הואיל ופי' לנו לומר שאין לו תקנה בגרידה דפסולה היא כולה בעינן לתקנו ולא מקצתה ולא נתנו דבריהם לשיעורין אלא לדבריהם שנתנו דבריה' לשיעורין הוה להו להפוסקים לפרש לנו התקון: יג ולרווחא דמלתא אומר דהא מלתא דמיא קצת למה שאמרו דבכל מקום שדברה תורה בלשון רבים הוו שנים שמיעוט רבים שנים והיינו משום שאם תאמר שלשה אני אומר ארבע' ואין לדבר סוף ומשום הכי יש לנו לתפוס שיעור מוגבל שהוא היותר מועט מכל השיעורים דהשתא אין לפנות אנה ואנ' וא"כ ה"נ אם אתה אומר לגרוד הרגל השמאלי כולו אני אומר רובו או מקצתו או מיעוטו או רוב האות או הצד התחתון שהמ"ם יושב עליו וכדפירשתי לעיל וא"כ למה לא פירשו לנו הפוסקים את דבריהם וכ"ש הריב"ש שדרכו לפרש יותר ויותר: ולכן נלע"ד שהדברים כפשטן כדרך הפוסקים לדבר וכולא בעינא הואיל ופי' לנו דפסולה דמלתא דפשיטא היא דדבר הפסול כולו בעי תיקון ואינו די בתיקון מקצתו וכדפירשתי וכ"ש שהרא"ש ז"ל השיב לשואלו ימחוק את כולה והוצרך אחר כך להוסיף להודיעו למה אין די בגרידת התיקון שב' דרכים יש למ"ם פתוחה שנסתמה לחזור ולכותבה או לגרוד הסתימה לבדה אבל לגרוד חלק ממנה אין לנו שאם גרד חלק ממנה וחזר וכתבה תקן מקצתה ולא כולה וזו כולה נפסלה. על ידי הסתימה או נפילת הדיו והשואל נמי חכם גדול היה והיה ידוע אצלו כל זה דגרידת חלק מהאות לאו כלום הוא אם נאמר דפסולה היא ואין די בגרידת הסתימה ורצה לעמוד על דעתו של הרא"ש ז"ל בדין זה אי סובר דנפסלה האות וצריך לגרוד את כולה או סובר שלא נפסלה ודי לו בגרידת הסתימה והרא"ש ז"ל השיבו שנפסלה כולה ונתן טעם לדבריו ולכן הוצרך להאריך בדבריו ואפשר נמי שהשואל היה סובר דהא והא כשר שאין כאן חק תוכות והיה שואל לכתחלה איזה תיקון טוב יותר למחוק את כולה כדי להתרחק לכתחלה מאסור חק תוכות אע"ג שלדעתי כשרה היא או יותר טוב הוא לכתחלה לגרוד את הסתימה הואיל וכשרה היא כדי שלא תתפשט הדיו ויהיה הס"ת כמנומר: והרא"ש ז"ל השיבו שאין דעתו מסכמת לדעתו שהוא סובר שאם גרד ולאו כלום הוא שאין הגרידה. עושה אותה אות ונתן טעם לדבריו וזהו יותר נכון שהרי השואל שאל אם טוב יותר והרא"ש ז"ל לא השיב לומר שיותר טוב למחוק את כולה אלא השיב שבאופן זה כשר ובאופן זה פסול: כך נראה לפי עניות דעתי דברי בעל התרומות ובעל הסמ"ג ודברי הרא"ש ז"ל ובדרך זה דרך כ"ת ומה מתקו מדבש אמריך כי צרופה אמרתך: יד ואחזיר לומר דא"א בשום פנים לפרש דברי בעל התרומות ובעל הסמ"ג שבמ"ם פתוחה שנסתמה די בגרידת הסתימה עם הרגל השמאלי דהא כללו במ"ם פתוחה שנסתמה בהדי דין רי"ש שנעשה דל"ת וברי"ש שנעשית דל"ד בעת הכתיבה כ"ע מודו דגורד את כולה דאפילו לסמ"ק שמקיל בנדבקה האות לחברתה אחרי גמירתה וכן בנפלה טפת דיו אחרי גמירתה משום דכבר נכתבה כדין בנדבקה או נפלה טפה קודם גמירתה כולה בעי לגרדה וכן להרשב"א אם לא כתב צד מסויים מהאות ונפסלה על ידי דבוק או טפת דיו כולה בעי לגורדה הואיל ולא נכתב בה שום צד מסויים כדין כדמשמע בתשובתו וכשאפרש בע"ה: ואף על גב שהר"ן כתב בפ' הבונה משמו של הרשב"א ז"ל דברי"ש שנעשית דל"ת אינו מוחק אלא בליטת הדל"ת נלע"ד דמודה הוא היכא שהיה רצה לכתוב בס"ת תפילין ומזוזות וגיטין רי"ש וכתב דל"ת שאינו די בגרידת הבליטה דדווקא בנעשית אחר שנכתבה קאמר כאשר אפרש בעזרת האל: ואם כן כ"ע מודו דהיכא. שרצה לכתוב רי"ש וכתב דל"ת דכולה בעי לגרוד וחזינן שהסמ"ג ז"ל לא חלק כלל בין רי"ש שעשאה דל"ת כשהיה כותבה ובין נעשית אחר גמירתה על ידי נפילת טפת דיו ואם כן דין א' להם דכי היכי דכשעשאה כשהיה כותבה כולה בעי לגרוד ה"נ כשנעשית אחר גמירתה ע"י טפת דיו שנפלה סובר הסמ"ג שכולה צריך לגרוד ומדחזינן שכלל מ"ם פתוחה שנסתמה בהדי רי"ש שנעשי' דל"ת וכתב בהם דלא יועיל לגרוד ולתקן אם כן כדין זה כן דין זה דכי היכי דברי"ש שנעשית דל"ת כולה בעי גרידה ה"נ מ"ם פתוחה שנסתמה והנה בעל התרומות נקט בלשונו או מרי"ש עשה דל"ת דמשמע טפי דבע' הכתיבה נמי קא מיירי וכן כתב בהדיא בלשון אחר וז"ל או טעה וכתב דל"ת במקום רי"ש וכלל עמה דין מ"ם פתוחה שנסתמה שכתב וכן אם המ"ם ירך שמאל נגע בשל תחתון ונעשית סתומה או מרי"ש עשה דל"ת לא יועיל תקון לגרוד וכו' אם כן דין אחד להם וכדין זה כן דין זה ובין נפסלה קודם שכתב בין אחר שכתב הכל שוים דכולא בעיא גרידה ולא יועיל תקון לגרוד בסכין דקאמרי לאו למידק מינה כמו שדייקו החכמים הנזכרים קאמרי לה אלא שאין תקון אחר אלא או לגרוד הטפה לבדה ותשאר האות כאשר היתה או לגרוד את כולה ולחזור ולכותבה והם סוברים דתקון גרידת הטפה לאו כלום הוא ואם כן צריך לגרוד את כולה וכדפירשתי דאין לחלק ולומר דדווקא לענין שאינו מועיל תקון הגרידה לבדה הוא שדין מ"ם פתוחה שנסתמה שוה לדין רי"ש שנעשית דל"ת אבל לענין תקונם אינם שוים אלא האי כדיניה והאי כדיניה דלא שנא הא מהא ותן דאי הכי הוה ליה לסמ"ג לפרש לחלק בהדיא דמ"ם פתוחה שנסתמה אינו גורד את כולה ולא הוה ליה לכתוב דין אחד לשניהם מבלי שיפרש לחלק בתקנתם: ותו דכל דיוקיו של החכם השלם כמוהר"ר יעקב שכתב שהסמ"ג סובר במ"ם פתוחה שנסתמה שגורד מקצתה הוא ממה שכתב שלא יועיל לגרוד ולתקן ודקדק ואמר שמזה הלשון משמע דגרידת לבדה אינה מועילה הא תקון גרידת מקצת האות מועיל וזה הדיוק לא יצדק על רי"ש שנעשית דל"ת אלא גורד את כולה אם כן ליכא לדיוקי מינה הכי ואם כן במ"ם שנעשית סתומה כולה בעי לגרוד ואם כן מלתא דפשיטא לע"ד שגם דברי הרא"ש ז"ל יפורשו כדרך זה שכמותם סובר: טו ומעתה אומר שאחר המחיל' מכ"ת הרמ' והנשא' תמהתי על מה שרצ' כ"ת לדקדק בפסקך הראשון ממה שכתב הרא"ש ז"ל בתשובתו כיוון שאינו עוש' מעש' בגוף האות שנשארת ודקדק' מזה שאם גרד חלק מהאות הואיל ולא עשה מעש' בגוף האות הנשאר לאו כתב הוא: והחכם כמוהר"ר לוי ז"ל הקשה על כ"ת הנלע"ד ממה שכתב הרא"ש אלא גורד הסתימה וכו' אלא שכ"ת של כמוהר"ר לוי יישב מלת שנשארה שכתב הרא"ש ז"ל שלא מן הצורך ושלא מן המכוון ולא כן כתב הרא"ש למעלה באותה התשובה בפרשו לשון הגמרא דקאמר הא דחק תוכות ובהיות שלעד"נ שכל זה נוגע בפשט הלשון ראיתי לפרש הלשון הזה לע"ד גם כי לענין הדין דעתי הקצר' מסכמ' לדע' כ"ת ואומר שדעת הרא"ש ז"ל היתה כן כי מ"ם פתוחה שנדבקה מ"ם סתומה היא ואיך יאמר הרא"ש שלא עשה מעשה בגוף האות סתם דהא עשה מעשה במ"ם סתומה דהויא אות ועשאה פתוחה ולא דמי לההיא דחק תוכות דגמרא דהתם לא עשה מעשה בגוף שום אות משום הכי הוצרך הרא"ש לפרש ולומר שנשארה פי' דאף שעשה מעשה בגוף אות מ"ם סתומה שעשאה פתוחה לאו מידי הוא הואיל ולא עשה מעשה בגוף האות שנשארה דהיינו במ"ם פתוחה שנשארה הוי כההיא דחק תוכות דגמרא: טז ונחזור למה שהיינו בו אלי דאחר המחילה מכ"ת של כמוהר"ר יעקב וכמוהר"ר לוי בנו תמיה אני במה שכתבו דמהאי דקאמר הרא"ש בראש דבריו ימחוק כולה לא דקדק בדבריו אלא שהשיב לפי שאלת השואל דאטו ידו של הרא"ש ז"ל כבדה על הנחתו לכתוב ימחוק את כולה או קצתה ולבאר הדין בשתי מלות קצרות כמו שרמז אחר כך לפי דעת כ"ת וכל שכן דנפקא מינה טובא לתפארת הספר תורה שאם יגרוד את כולה באולי יתפשט הדין באותיות הסמוכות לה ותהיה הכתיבה מנומרת וכדכתב החכם השלם כמוהר"ר יעקב ואם השואל היה עור בדבר זה ולא שם לבו גם לזאת התקנה למה לא האיר עיניו הרא"ש ז"ל להסיר המכשלה הזאת מתחת ידו לבלתי יתקן הספר תורה באופן איננו מהודר דהיינו במחיקת כל האות ועוד לדבריהם למה ליה להרא"ש ז"ל להזכיר בדבריו כלל ימחוק את כולה דרישא וסיפא כולה חדא מלתא קאמרי לשטתם והיינו להזהיר את השואל לבל יעשה החלוקה השנית והכי הוה ליה להרא"ש למימר תשובה גרידת הסתימה אינו עושה אותה אות והיה מזהיר השואל לבל יעשה החלוקה השנית והוה משמע שפיר כל הדין שכתבו החכמים הנזכרים ולמה כתב ימחוק את כולה להטעות השואל שאם באולי יעלה בדעתו לגרוד מקצת האות להסתפק בדבר שבאולי דעת הרא"ש לפסול בגרידת מקצתה מדקאמר ימחוק את כולה דראש דבריו שהם מפורשים דווקא וכל שכן אם השואל היה המוני כמו שכתב החכם השלם כמוהר"ר יעקב שלא יבין דיוק סוף דברי הרא"ש ויחשוב דראש דבריו דווקא דבשלמא לדידן כתב הרא"ש ז"ל ימחוק את כולה מה שהוא הדין ואח"כ הוכיח למה הדין כן ואינו די בגרידת הסתימ' ורצה להשיב לשואלו כל הדין באר היטב לבל יחשוב מחשבות ואף אם מסוף דבריו יובנו ראש דבריו דרך הפוסקים על הרוב וכן המשיבין לבאר דבריהם בהדיא אלא לדידהו ראש דבריו של הרא"ש לאו מידי קאמרי דהא לדעתם ימחוק את כולה דקאמר לא קאמר לה אלא להזהיר השואל לבל יעשה החלוקה השנית וזה דבר מודיעו בסוף דבריו ורישא וסיפא כולה מלתא חדא קאמרי: ועוד תמיה אני על דבריהם על דרך שתמה כ"ת דמנא להו להקל ולומר דסוף דבריו של הרא"ש דווקא וראש דבריו הוו דרך אגב או דרך השלוח כדכתב החכם השלם כמוהר"ר יעקב ז"ל דאנא אמינא לפי דרך כ"ת דאדרבא איפכא מסתברא דהואיל ולא פי' אם ראש דבריו דווקא או סוף דבריו דווקא מספק ראש דבריו דווקא הואיל ובראש דבריו פירש הדין בהדיא והויא חומרא וסוף דבריו אינם אלא כדי להביא ראיה נגד החלוקה השנית שכתב השואל ולפי זה ראש דבריו וסוף דבריו צריכי או סוף דבריו הוו דרך השלוח וקורא גרידת הסתימה אפילו אם יגרוד חלק מהאות הואיל ואינו גורד את כולה אלא הצד הסתום ועוד בשלמא בתשובת הרא"ש מחשבים אותו בדחק דלפי שאלת השואל קאמר אלא בלשון חזה התנופה שפסק את הדין כדי להורות לנו את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה מאי איכא למימר דדרך השלוח קאמר כדכתב החכם השלם כמוהר"ר יעקב ז"ל דדבר קשה הוא זה לומר שהפוסק יאמר דבריו ע"ד השלוח ולא יפרש דבריו בהדיא דאפילו באמוראים אמרינן הוה להו לפרש כ"ש לפוסקים וכל שכן בבתראי כהרא"ש ז"ל ובעל חזה התנופה ז"ל וכן תמיהני על מה שכתב החכם השלם כמוהר"ר יעקב כי תשובת הרא"ש ז"ל נכתבה כדרך אגרת שלומים וכו' עד שאם היה יודע ספר הנה תשובת שאלתו ימצא בסמ"ג דהשואל אף שידע מה שכתוב בסמ"ג רצה לעמוד על דעתו של הרא"ש ז"ל אם דעתו כדעת הסמ"ג או כדעת הסמ"ק ולעד"נ דדבר דחוק הוא לומר שהשואל לא ידע למצוא או להבין דין זה בסמ"ג ואין לי להאריך בזה מכל הא דלעיל