רד"ך קמה

שחטא ישראל הוא כדאמרינן בפרק נגמר הדין חטא ישראל אמר רבי אבא בר זבדא אף על פי שחטא ישראל הוא והיינו דקאמרי אינשי אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה והנה עכן עבר על חמשה חומשי תורה כדאיתא התם ואפילו הכי קרו ליה ישראל ואף שיש להאריך בזה לאפס הפנאי אבא בקצרה ואומר שבנו מזכה אותו דברא מזכי אבא כדאיתא בפרק חלק: ואף שהאב מומר לדת הבעל ואף על גב דהתם בפרק חלק קאמר רבי יוחנן דטעמיה דאמרינן גבי עיר הנדחת שאם היו קדשי המזבח ימותו ולא אמרינן שירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה היינו משום דזבח רשעים תועבה ואף על גב דאשתנו ואפילו יאמר האומר דאין לו לבן לזכות את אביו המומר לבעל ולומר עליו קדיש דזבח רשעים תועבה ולא מהני ליה מידי הא ליתא דהא תניא בתוספתא ומייתי לה בכמה מקומות בתלמוד דחזקיהו מלך יהודה גרר עצמות אביו והודו לו חכמים ואמרינן בפרק נגמר הדין דטעמא דחזקיהו שגרר עצמות אביו כי היכי דתהוי ליה כפרה אלמה מה שאפשר לבן לזכות אביו יש לו לזכותו ואף על פי שהאב מומר לבעל להכעיס דהא אחז מומר לבעל להכעיס הוה וכל הרעות אשר השם שנא עש' ואפילו הכי חזקיה בנו גרר עצמותיו כי היכי דרבוי ליה כפרה והודו לו חכמים ואם לא היה מועיל לו לא היה עושה כן ולא היו מודים לו חכמים: וכן בפרק אין דורשין אמרו כי נח נפשיה דאחר שמעינהו למלאכי השרת דהוו אמרין לא מידין נדייניה ולא לעלמא דאתי ליתי לא מידן נדייניה משום דעסק באורייתא ולא לעלמא דאתי ליתי משום דחייב כולי האי אמר ר' מאיר מתי אמות ואעלה עשן מקברו עד כאן לשון הגמרא ונראה דרבי מאיר לזכות את רבו קאמר כן שכששמע למלאכי השרת שאמרו לא לעלמא דאתי ליתי אמר ר' מאיר יותר טוב לו שיענש בגיהנם ויטול שכרו בעולם הבא ולפיכך אמר מתי אמות וכו' כלומר שאני רוצה לזכותו שיקבל דינו כדי שיהיה לו שכרו משלם לעולם הבא דאין סברא לומר שר' מאיר היה רוצה להענישו ולהכניסו לגיהנם וכן מצאתי בשם הרא"ש ז"ל הרי לך שר' מאיר היה משתדל לזכותו ואף על פי שכפר בעקר וחלל שבת בפרהסיא וכמה רעות עשה ויצתה בת קול ואמרה שובו בנים שובבים חוץ מאחר ואם כן בנידון דידן נמי יש לו לבן לזכות אביו המומר לבעל בכל האפשר לו ואף אם מומר להכעיס היה שהוא מין אליביה דרבי יוחנן ומאן דסבר כותיה או רב אחא או רבינא כדאיתא בפרק אין מעמידין וכל שכן שאלו המומרים שהומרו מומרים לתאבון הם כאשר אפרש בע"ה: ב ואם לחשך אדם לומר נהי שיש לבן לזכות האב בכל האפשר לו מכל מקום ענין קדיש נוחי נפשייהו משום שחייב הבן לכבד אביו ואמו במותם ובחייהם כדאמרינין בקודישין ואין לך כבוד גדול מזה שיזכה אותו ועדיף ממה שיאמר הריני כפרת משכבו ואם כן בנידון דידן יש לנו להקדים האבל שמת אביו יהודי לומר קדיש שהוא חייב מהאבל אחר שמת אביו מומר לבעל דלפום ריהטא יראה שאינו חייב בכבודו דהא בפרק הגוזל קמא ובפרק איזהו נשך משמע לכאורה שאין הבן חייב בכבוד אביו הרשע דתניא התם הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבים להחזיר מפני כבוד אביהם ומוקמינן לה בשעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת הרי לך שאין הבן חייב לכבד אביו הרשע ואם כן יאמר האומר דבנידון דידן קודם האבל שאביו נפטר יהודי שחייב בכבודו לומ' קדיש מהאחר הא ליתא דלא מבעיא הרמב"ם זכרו לברכה שכתב בפרק וא"ו דהלכות מומרים וזה לשונו הממזר חייב בכבוד אביו ומורא אף על פי שהוא פטור על מכתו וקללתו עד שיעשה תשובה אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות מכבדו ומתיירא ממנו עד כאן לשונו הרי לך שהוא זכרו לברכה סובר שחייב בן בכבוד אביו הרשע ואע"פ שבא על אשת איש ולא עשה תשובה וכן אם הוא בעל עבירות אחרות ואפשר דאפילו במומר לבעל להכעיס קאמר דסתם רשע ובעל עבירות קאמר ולא חלק ואע"פ שהוא ז"ל פסק בפרק ד' דהלכות רוצח ושמירת נפש כמאן דאמר בפרק אין מעמידין דמומר לבעל להכעיס מין הוא אפילו הכי אפשר שהוא זכרו לברכה סובר שחייב הבן בכבודו דמהי תיתי לן למעוטי אי משום דכתיב ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך אם כן אפילו בעל עבירות נמי ואף אם נאמר שהוא זכרו לברכה לא קאמר אלא בעובר עבירה לתאבון שמעלין אותו אבל בעובר עבירות להכעיס דמין הוא ומורידין אותו לא קאמר זכרו לברכה פשיטא שהבן חייב לכבדו ולומר עליו קדיש אלא אפילו לבעל הסמ"ג שלמד מההיא דהגוזל קמא ואיזהו נשך שהבן פטור ממורא האב ומכבודו כשעובר במזיד והוכיחו אותו ולא שב מרשעו וכן לריב"ה שפסק שאין הבן חייב בכבוד אביו הרשע מההיא דהגוזל קמא ואיזהו נשך שהזכרתי בנידון דידן שהמומר נהרג על ידי לסטים מודים הם שהבן חייב לכבדו ולומר עליו קדיש נוחי נפש שהריגתו כפרתו כדמוכח מההיא סוגיא דפרק נגמר הדין שהביא בפסקיו מהה"ר בנימין יצי' דהתם משמע כרבא שהלכה כמותו לגבי אביי יהרג מתוך רשעו כאנשי עיר הנידחת שאמרו אין להם חלק לעולם הבא דעלייהו קא מיירי ואין הודוי מועיל להם שיהא להם חלק לעולם הבא כשאר המומתין וכדכתב הרמב"ם והאיך דין עיר הנדחת בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת בית דין הגדול שהיה בזמן ההוא בירושלים בזמן הבית כשהיו ישראל שרוים על אדמתם שולחין וחוקרין ודורשין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחז' לעבודת הבעל אחר כך שולחין להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם בתשובה אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתם וכו' עד ודנים אותם כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד את הבעל אחר שהתרו אותו מפרישין אותו וכו' ומכין כל נפש אדם שבה לפי חרב וכו' עד כאן לשונו הרי לך שאחרי שכבר נתברר לנו שאין רצונם לחזור בתשובה הבית דין הגדול שהיו בזמן הבית וכו' היו מצוין להרוג אותם ואם כן אין הודוי מועיל להם כלום שהודוי לתשובה הוא בא ואם אינו שב הרי הוא כטובל ושרץ בידו כדאיתא בפרק סדר תעניות וכן נמי היו הורגין וכו': ואף אם במתודין קא מיירי מאן לימא לן שחוזרין בתשובה דהא בודוי דברים דווקא אין לנו ראיה גמורה לגמרי שחוזרין בתשובה דדווקא כשבא דבר עבירה בידו באותו מקום ובאותו פרק ובאותה שעה קאמר רב יהודה בפרקא בתרא דיומא דמוכח דהוי תשובה גמורה: ואפשר שמזה הטעם אמרו שם בפרק נגמר הדין שלא היו קוברים אותם בקברי אבותיהם שאין קוברים צדיק אצל רשע והיינו משום דאף על פי שהתוודו אפשר שדברים בעלמא הם אבל אינם חוזרים בתשובה שאם היינו יודעים בוודאי שחוזרים בתשובה מיתתן מכפרת עליהם והיו נקברים בקברי אבותיהם וגדולה תשובה כדאיתא בפרקא בתרא דיומא ומשום הכי אמרו בפרק נגמר הדין כשאין יורדין להתוודות אומרים תהא מיתתו כפרתו ודיו כאלו התודה ואל על פי שלא התודה והיינו משום דאפשר שיגמור בדעתו לחזור בתשובה ואפשר נמי שיעמוד ברשעו ולא יחזיר בכל לבו וימות מתוך רשעו ואפילו הכי סבר רבא התם דהריגתן בבית דין שהי' בזמן הבית וקבורתם אף על פי דבדין מקנו לו מכפרת עליהם כיון דלאו כאורחייהו מתים ומייתי ראי' מקרא דכתיב נתנו את נבלת עבדיך וכו' כדאית' התם דהתם כל הרעות אשר השם שנא עשו עבודת הבעל וגילוי עריות ושפיכת דמים ולא הי' שם וידוי כלל ואפילו הכי הריגתם מכפרת עליהם הכא נמי באנשי עיר הנידחת הריגתן מכפרת עליהם ואף על פי שהם מומרים לעבודת הבעל להכעיס ואפילו לאביי דסבר התם דהריגה בבית דין הגדול אינו מכפר הא דאמר בהדיא דדוקא הרוגי בית דין דבדין קטלו ליה דלא מכפר אבל הרוגי אחרים אע"פ שעשו כל תועבת אשר השם שנא ולא התודו כהנהו דכתיב בהן נתנו את נבלת עבדיך דעלייהו קאי אביי כיון דבלאו דין מקטלו הויא להו כפרה ואף על גב דאמרינן התם דמיתה וקבורה בעינן בהרוגי בית דין הגדול דהיינו סנהדרין בזמן הבית כשהיו ישראל שרוין על אדמתם דלהוי להו כפרה בהרוגי בית דין הוא דאמרינן הכי אבל בהרוגי אחרים לא בעי קבורה דהא מההיא קרא דמייתי רבא התם ראי' דכתיב נתנו את נבלת עבדיך דעלייהו קאי אביי וקאמר דהרוגי אחרים אית להו כפרה משמע הכי דהתם לא הוה קבורה כלל: ג וכן כתב הרמב"ם זכרו לברכה בפרק א' דהלכות אבל וזה לשונו כל הרוגי מלכות אף על פי שנהרגו בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להרגו הרי אלו מתאבלים עליהם ואין מונעים מהם כל דבר וממונם למלך ונקברים בקברי אבותיהם עד שיתאכל הבשר: ובפרק י"ד דהלכות סנהדרין כתב וז"ל כל הרוגי ב"ד אין קוברין אותם בקברי אבותיהם בכלל ישראל וכו' עד נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמו' וקוברים אותם בקברי אבותיהם עכ"ל הרי לך דהרוגי ב"ד אינם מתכפר' ואינם בכלל ישראל עד אחר אכול הבשר אבל הרוגי מלכות דלאו בב"ד מקטלו אע"ג שנהרגו בדין המלך עונותיהם מתכפרים והוו בכלל ישראל הכשרי' ונקברים בקברי אבותיהם והיינו כרבא וכדכתי' וכן כתב הר"ן ז"ל וא"כ כ"ש ק"ו בנדון דידן שנהרג בדרך ע"י ליסטים דלא נספד וניתן בשרו לחיות רעות ולעוף השמים וגשמים עברו על מטתו דפשיטא דאית ליה כפרה וישראל כשר מקרי ובנו חייב בכבודו וכדאמרינן נמי התם רבי נתן אומר סימן יפה למת שנפרעים ממנו לאחר מיתה לא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמי' מזלפים על מטתו זהו סימן יפה למת ואע"ג דקאי רבי נתן בחייב מיתת ב"ד ומת כאורחיה או נהרג בב"ד קא מיירי דבעינן מיתה ואכול בשר י"ל דמיירי כשנקבר אחרי שגררתו חיה או שהגשמים זלפו על מטתו ועל דרך שכתבו התוספות דלא נקבר לא נקבר לפי כבודו אבל נקבר אח"כ מ"מ בהרוגי ליסטים דלא בעינן קבורה כדהוכחתי יש להוכיח מכאן שכל אחד שארעו לו דברים אלו הויא כפרה טפי וכן נמי נראה קצת להוכיח ממה שאמר בפרק חלק על יהויקים שהיה ראש הרשעים והכעיס עצמו