רד"ך קלא

אגר ביתא מטי ליה לרבא אמר ליה האי דלא אמטי ליה למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שמא אי בעי עובד כו"מז לסלוקי לא הוה מסלק ליה השתא לישקול מר אגר ביתא אמר ליה אי הוה ידענא דהוא ממושכן לך לא הוה מזבנא ליה השתא בדיניהם עבידנא לך כל אימת דלא מסלקי בזוזי לא שקיל אגר ביתא אנא נמי לא שקילנא אגר ביתא עד דמסלקנא לך בזוזי: ודאי אי הוה נדון דידן בישראל הוה מעלה אגר ביתא לרבא שהיה הקונה דודאי באתרא דמסלקי הוה דהוה רבית אצל ישראל דאי הוה באתרא דלא מסלקי לא הוה מרי בר רחל בא לאמטי אגר ביתא לרבא דהשתא לישראל מותר כל שכן בעובדי כוכבים ומזלות וליכא למימר דרבא לפנים מן השורה עבד הראיה דאמטי ליה אגר ביתא ואי הוה מותר היאך היה טועה בדבר פשוט כזה חדא דלא הוה ליה לרבא לעבור אלפני עור לא תתן מכשול ואלא תשיך דאין זה דבר מועט כשמותר תלמיד חכם ללות זה את זה ברבית ועוד דלמא תלי טעמא השתא בדיניהם עבידנא לך שנראה דלא מצי למעבד באופן אחר וכן פירשו התוספות דאמרי מרי בר רחל חשב שהיה צריך להעלות לו שכר דהא אם היה בא רבא להחזיק בבית היה מונעו רב מרי עד שיפרע לו מעותיו אם כן חשוב כלוה וחשב שהיה אסור לדור בחנם ורבא השיב לו דלא עדיף מגברא דאתי מיניה עד כאן נתבאר מזה דבדבר דלגבי ישראל חשיב הלואה גבי עובדי כוכבים ומזלות חשיב מכר דהא בתוס' הקשה ולמה לא היה קונה אותה מרי בר רחל מטעמא דמצרנות ואי גבי ישראל חשיב הלואה בודאי לא מצרן: וכן כתב הרשב"א והרמב"ן ז"ל דמשכנתא דעובדי כוכבים ומזלות כל כמה דלא מסלק ליה מכורה הוי ודאי אין אנו צריכים לכל זה דכל סתם משכנתא בתלמוד כמכר חשיב לענין דינא ולפעמים טפי משכירות דהא כולי עצמא מודו דמצרנות איכא במשכנתא ובשכירות איכא מאן דפליג וסבר דלית גביה דין מצרנות והוא לדעת הרמב"ם ז"ל שכנים פרק י"ב עוד כתב וז"ל גם כי האמת האי דינא לא תליא בהא מילתא אה יש בה דין שכירות למשכונתא או לא הא ודאי קושטא דאף על גב דלא הוי למשכנתא דין שכירות מכל מקום מטעם אומדנא די לנו להשוותו לשכירות כדבעינן למימר: עוד כתב וז"ל ואפילו אי הוה מיקריא משכנתא שכירות כלישנא דהכא או כלישנא דגמרא כיון דבלשון בני אדם משכנתא לא מיקריא שכירות יש לנו לילך אחר לשון בני אדם וכמו שכתבו התוספות בפ' הערל דבקום שלשון בני אדם חלוק מלישנא דקרא דנדרים הלך אחר לשון בני אדם כדמפרש בפרק האומר משקלה עלי עד כאן: ג נראה לעניות דעתי דהיינו דוקא במקום דליכא אומדנא מ"מ היכא דאיכא אומדנא לא אזלינן בתר לשון בני אדם כהדין זה דאיכא אומדנא דמוכח דודאי מתקני התקנה לטובת ישראל נתכונו: וראיה לזה דבפרק הנודר תנן אמר קונם צמר עולה עלי כו' רבי יהודא אומר הכל לפי הנודר טען והזיע והיה ריחו קשה אמר צמר ופשתים עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו: הרי לך שרבי יהודה הולך אחר כונת הנודר במקום דאיכא אומדנא שהרי מצד הטעינה נדר אף על גב דבלשון בני אדם בין טועינה בין לבישה משמע וכן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות וזה לשונו דרבי יהודה אינו הולך אחר פשט הלשון אבל מביא ראיה מן הענין שנופל עליו הנדר ומאי זו סבה היה והלכה כרבי יהודה עד כאן ואם זאת היא דחויה לדעתו כדא' לקמן אביא לו ראיה אחרת שלא יוכל לדחותה במרדכי ז"ל דמציעא פרק המקבל וזה לשונו מעשה שגזרו הקהל שלא לקנות בית עובדי כוכבים ומזלות ושאל לה"ר מאיר ז"ל אם להחליף בית לבית עם עובדי כוכבים ומזלות אי מקרי זביני או לא והשיב דבר ברור הוא דחלוף בית מקרי נמי זביני ועל זה הרבה בראיות אין כאן מקומם יעוין שם הא לך ראייה ברורה דאף ע"ג דבלשון בני אדם הלשון חלוק שהרי למה שאנו קוראים מכירה אין אנו קוראים חלוף או תמורה אף על פי כן כיון דבלישנא דתלמודא חדא הוי ואיכא נמי אומדנא ואם לא פירש אותו סמך על המבין דמטעמא דגזרו על המכירה גזרו נמי על החלוף כהאי גונא לא אזלינן בתר לשון בני אדם הכא נמי בנדון שלנו כיון דמדין תלמודא משכנתא שכירות אקרי דכמכר חשיב אף על גב דבלשון בני אדם משכנתא לא מיקריא שכירות לא אזלינן בתר לשון בני אדם: עוד קם נגד המערערים ושקל אותם באבני טעות באמרו וקצת רצו לערער ולומר דאזלינן בתר דעת המתקני' ההסכמות ובתר כונת' ודעת' וכונת' היא שכל מי שידור בבית או בחנות באיזה אופן שיהיה יזכה ולא יהיה רשאי שום יהודי אחר ליכנס בו והביאו ראיה מכמה תשובות שמצאו דאזלינן בתר כונת הנודר ועקר דבריהם על מתני' בפ' הנודר מן הירק אומר קונם צמר עולה ועלי כו' אלמא דאזלינן בתר כונת הנודר ולפי דעתי זה טעות מבואר כי וודאי היכא דלשון הנודר כולל ומשמע הכי והכי אזלינן בתר הכונה והאומדנא אמנם כשהלשון קצר ופרטי אין להכניס בנדר שום דבר שאינו נכלל בלשון הנדר משום אומדנא וכונה דמה לנו ולכונה אחר שלא הוציא מפיו דהא בעינא פיו ולבו ואי אזלינן בתר אומדנא בדברים שאינם במשמעות הנדר לבו איכא פיו ליכא עד כאן: ולפי דעתי הטעות אינו כל כך מבואר ואדרבה איפכא מסתברא לעניות דעתי דמשום הוכחה שיש להכניס בנדר אפילו דבר שאינו נכלל בלשון כמו שנוכיח בע"ה דהא גרסינן בפרק שבועות שתים בתרא אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו כו' ואע"ג דמהכא משמע דדברים שבלב אינם דברים מ"מ מסיק התם דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא כו' משמע דדברים שבלב הם דברים שהרי כונתו היתה בפת חטים לבד וזה לא הוציא בשפתיו מה שבמחשבתו אפילו הכי דיינינין ליה כמי שהוציאה בפיו אחר שהדבר אשר מפיו יצא אינו מכחיש כונתו ולפיכך דברים שבלב דברים וכן נמי פרש"י דדברים שבלב אינן דברים היכא שסותרת מה שמוציא מפיו ובנדון זה ג"כ השכירות שהוציאו מפיהם אינו סותר לכונת לבם דלכל טובת ישראל נתכונו וה"ל כמו שהוציאו בפיהם כמו משכנתא אחר שלמשכנתא יש לה דין שכירות שהיא מכירה שכירות מקרי: כמו שנראה מתשובת רבינו מאיר שהבאתי למעלה מראיה א' שהביא שהחלוף מקרי זביני וז"ל דבר ברור הוא שהחלוף זביני מקרי כדאמרינן בסוף פרק השולח הגרי' שלקחו לקוחות הן ומחזירין זה את זה ביובל משום דקאמר אין ברירה לומר זה נטל חלק הראוי לזה אלא הוי כמי שהחליפו וה"ל מקח וממכר דאמר רחמנא דתחזור ביובל ע"כ הרי לך דכיון דמדינא חלוף הוי כמקח וממכר חשיב מכר וזביני מקרי אע"ג דמצד ראיות אחרות שהביא מוכח שפיר דחלוף מכר איקרי ממש השתא מיהא הך ראיה לחודה לא מוכח דמכר מיקרי אלא מצד דינא כ"ש דאע"ג דמודינא ליה דלאו שכירות מיקרי א"ה מתוך האומדנא הרי הוא כנכתב וכדמפורש ומתני' דפרק הנודר מן הירק דמיירי במילי דלשון כולל משמע הכי ומשמע הכי לאו דווקא דהה"נ דאזלי בתר אומדנא אפי' כשהלשון פרטי וקצר להכניס בנדר שום דבר שאיננו בכלל בלשון הנדר דאי לא תימא הכי אדאשמועינן תנא במילי דאיכא אומדנא לישמעינן לרבותא אפילו במילי דליכא אומדנא דתיפיק ליה דאזלינן בתר כונת הנודר אפי' במילי דליכא אומדנא במקום שמה שמוציא מפיו אינו סותר למה שנתכוון כמו גמר בלבו להוצא פת חיטין והוציא פת סתם אלא בודאי לאו דוקא דבתר אומדנא אזלינן לא שנא להוציא ממשמעות פיו לא שנא להכניס בנדר מה שלא פירש: ובנדון זה כשמתקני התקנה גזרו חרם על התקנות כל כונתם בודאי לא היה אלא להועיל לישראל ואם מאומד הדעת שייר איזה דבר שמן הדין היה להם לכוללם בתוך הנדר אז בודאי נוסף ונכניס אותה בתקנה והא לך עוד ראיה ברור ממקום שבא הרב בעצמו שהביא אותה מהרא"ש והבו דלא לוסיף עלה כו' דברי סופרים מדברי סופרים לא ילפינן אפי' בק"ו וכו' ואדדייק לה מסיפא תידוק ליה מרישא: ולבאר זה נראה לדקדק ראשונה ולומר למה ליה להרא"ש לטרוח להביא ראיה ממשנת דברי סופרים מדברי סופרים כו' ואיך נעלם ממנו הראיה הברורה והפשיטא זיל קרי בי רב הוא דבנדרים פיו ולבו שוים בעינן ובהאי תקנתא דר"ת אם נאמר שנוסיף ג"כ נכסי מלוג לבו איכא ופיו ליכא שהרי לא פירש אלא נדוניא לבד עוד ילמדנו רבינו טעמא דמתני' דדברי סופרים מדברי סופרים לא ילפינין אפילו בק"ו דאם הוא לענין התקנות דלא ילפינין האי תקנתא מהאי תקנתא לומר שכמו שתקנו בזה לא נאמר שתקנו גם בזה תיפיק ליה מטעמא דהרי הוא כנדרים כמו שפי' הרב בעצמו עוד קשה למה הוצרך לתת טעם דלא דמי לתקנת ר"ת דדוקא בנדוניא תקן משום עגמת נפש כו' והלא אין צריך עוד אלא לומר דאין לנכסי מלוג בכלל התקנה שהרי לא הזכירה וגם לא גזר עליה והבו דלא לוסיף וכו' אלא בודאי הגמור נראה מדבריו במה שאמר דלא דמי לתקנת ר"ת כו' לו' שאם היה דומ' מאומד הדעת היה נכלל בתוך התקנה אפילו שלא נזכר ולא גזר עליה בפי' אבל אדרבה היא האומד בהאי תקנה לקיים מה שכתוב דוקא בתקנה הוא כמו שפיר' דדוק' בנדוניא תקן משום עגמת נפש ואסמכוה אקרא ותם לריק וכו' ומה שהביא ראיה מהמשנה דדברי סופרים מדברי סופרים לא ילפינן הוא לפי שעדיין היינו יכולין לומר דאע"ג דנכסי מלוג אינו בכלל התקנה מטעמא דאומד הדעת מ"מ מקל וחומר הוי בכללא כמו שפיר' השתא מה שיש בידו וכו' לזה הוצרך להביא ראיה מהמשנה וטעמא דמתניתין הוי משום דדי לנו מה שתקנו רז"ל ועקרו הדבר מן התורה כמו בהאי תקנתא דר"ת ז"ל דירושת אשתו של הבעל מן התורה ובאו ועקרו אותה בנדוניא ואם הם עקרוה בנדוניא להם לבדם נתנה הרשות לעקור דבר תורה שהיה לבם כפתחו של אולם אנו לא נעקור ג"כ נכסי מלוג ונכסי מלוג נוקמה אדאורייתא דהבעל יורש את אשתו אם כן לפי זה צריכים אנו לשני הטעמים דהא בלא הא לא סגי דאף על גב דדברי סופרים מדברי סופרים לא ילפינן מכל מקום אם היה לשם אומד הדעת היינו למדים ואע"ג דלית שם אומד הדעת מכל מקום היית' טועה מצד הקל וחומר לזה הביא המשנה דדברי סופרים אם כן אפילו שנודה לרב בהאי תקנתא דר"ת לא היה מועיל האומד כלל מטעמא דמתניתין מכל מקום אודו ליה מיהא בהסכמות הקהלות לענין חזקה דלאו דברי תורה הוא שיועיל האומד דהכא לא שייך טעמא דמתניתין דברי סופרים כו' דדוקא בנדון שהוא עוקר דברי תורה לא ילפינן אבל במילי דרבנן דלאו עוקר מידי הוא ואדרבה מקיים התורה פשיטא דיועיל האומדנא: ד עוד ראיה אחרת דאשכחן תקנת הגאונים בכתובת אשה שתהיה נגבית ממטלטלי ואף על גב דלא היתה התקנה אלא בכתובה לבד הכי נמי במזונות וכתובות ב"ד מכ"ש הא לך ראיה דאע"ג דהתקנה לא היתה אלא בענין אחר נכניס ונוסיף מאומד הדעת ענין אחר ואם ידחה זאת הראייה דאינו אלא מטעמא דתנאי כתובה ככתובה אביא לו ראיה אחרת ברורה דאשכחן דוכתא בנודר אפי' שפירש בפיו ענין מייחד וידע לא מיבעי דיכול להכניס ולהוסיף בתוך הנדר עצמו דבר שלא פירש אלא אפי' לשנות הענין ככל מכל שרי כשהוא דבר מצוה ולא מיקרי עובר על הנדר במה שאינו מקיים מה שלא פירש בפיו וזה במרדכי ז"ל בהגהותיו וז"ל במסכת כתובות ראובן נדר בעת צרה מעות ובגדים לעניים וכאשר נתרפא חלק המעות מיד ועל הבגדים שאל איזו יתקיים או יחלק הבגדים ולא יספיקו כי אם למעט או יש למכור הבגדים ויספיקו לרוב עניי' דמיהם והשיב דיכול לשנות הוא מהבגדים למעות והרבה בראיות והוכיח דגדולה מצות פרנסת עניים יותר מהלבישם שהרי