רד"ך קכז

דעת העניים נתנדבו וזכו עניים הן עניים ידועים הן עניים סתם ועוד שאם אומר דאפילו לדעתו של הגאון כמהרי"ק ז"ל דוקא היכא שלא פי' המתנדב לומר שלא יהא רשות לגזברים או לצבור לשנותן אבל היכא שפירש בהדיא ואמר שלא יהא לגזברי' רשות לשנותן כבנידון דידן פשיטא שזכו עניים ואין כח לגזברים לשנותן והמשנה גוזל עניים הוא ואע"פ שהדבר פשוט ואיני צריך לראיה מ"מ לרווחא דמילתא אמינא דנראה דיש להביא ראיה מההיא דפ"ק דערכין דעכומ"ז שהתנדב נר או מנורה לב"ה וכו' דעובדי כוכבים ומזלות אסור לשנותו אפילו לדבר מצוה משום דמפעה פעי אבל בישראל דלא פעי מותר דנראה שיש להחמיר טפי כשישראל מתנה שלא יוכלו הגזברים או הציבור לשנותם מנדבת עובדי כוכבים ומזלות דאמרינן שאין יכולים לשנותם ואע"ג שלא התנה באותו זמן שהתנדב משום דמפעה פעי ואפילו היכא שעובדי כוכבים ומזלות לא שכיח במתא דליפעי שהוא אסור ומחזר בעירות אמר שם בעובדא דשעזרק אליבא דאיכא דאמר דאסור משום דמיקרי ואתי כ"ש בנידון דידן שהתנה הישראל בעת שנתנדב בהדיא וק"ו דהוי ש"מ דפשיטא דאסור לשנותם אלא שיש לדחוק ולומר שאין כאן תנאי שכיון שהמצוה מחמת מיתה אמר שבקנס חרם ונדוי לא ישתמשו הקהל במעות אלו ופשיטא דאין בדברים הללו ממשות שחרמו ונידויו לאו כלום הוא א"כ אין כאן תנאי ואע"פ שיש להאריך בזה לא אאריך כיון שאין אנו דנין בזה אם הגזברים או הקהל יכולים לשנותם או לא אלא אם זכו היורשים או לא ואמינא דנרלענ"ד לומר דאפילו לדעתו של כמהררי"ק ממה נפשך סלק המצוה הזה מחמת מיתה את היורשים מממון זה שזכה בו אחרים שאם לא יצטרכו הקהל או הגזברים לשנותו לדבר מצוה אחרת הרי זכו בו העניים ואם יצטרכו לשנותו לדבר מצוה אחרת הרי זכו בו הגזברים בממון זה לענין לחלקו לעניים לפי ראות עיניהם או לענין לשנותו לדבר מצוה אחרת וא"כ ממה נפשך לאחרים זכה בממון זה וממילא נסתלקו היורשים ממנו ולא מבעיא לרשב"א שפקפק על רגמ"ה וכתב שאם אמר לאפוטרופס עשייתך כעשייתי ופיך כפי שכל מה שעשו האפוטרופסים עשוי כדלעיל אלא אפילו לרגמ"ה דפליג עליה כדלעיל דוקא היכא שאמר לאפוטרופס פיך כפי ועשייתך כעשייתי דכה"ג לא זכה בחייו לשום אדם דבר אלא האפוטרופס יתן הממון לכל מי שירצ' אבל בנידון דידן שהש"מ עצמו בחייו זכה הממון הזה לאחרים שיטלוהו אחרים אלא שאמר שהגזברים ילווהו לפי ראות עיניהם לאשר נכון לו ולא מבעיא כה"ג שלא הרשה אותם לתת לאשר ייטב בעיניהם מעניי ירושלים אלא שהם יהיו ב"ד לתת לכל עניי ירושלים כפי צרכו של כל אחד דודאי קנו העניים או הגזברים כדפירשתי אלא אפילו אם היה המזכה אותם לתת הזה לעניים מעניי ירושלים אשר ייטב בעיניהם פשיטא דמודה הוא דקנו העניים או הגזברים ונסתלקו היורשים הואיל ובחייו זכה אותם כדפירשתי: ואין לומר שהעניים לא קנו ולא הנזברים שלא זכה בהם בשום לשון של זכות אלא אמר שרצוני שישלחו בירושלים וכו' והא פשיטא לענ"ד דהא לא גרע הא לישנא מלשון יחזיק דאמר בגמרא דקנה וכן נראה דהאי שישלחו בירושלים דקאמר הוי כאומר שיתנו לפלוני דלשון נתינה באותו מקום הדר בו ולשון שליחות למקום אחר שוים דבמקום שהיה רוצה לומר שיתנו אם היה המקבל באותו מקום אומר שישלחו כשהוא במקום אחר ועוד אני אומר דאפילו אין בלשון זה לשון זכייה מ"מ כיון שקודם זה אמר לשון נתינה שכתב ועוד אני מניח לאחי וכו' עד שינתנו לו אלף לבנים ותכף כתב ועוד רצוני וכו' עד ויבקשו באופן היותר טוב שיוכלו לשלח וכו' שלשון זה נמי לשון זכייה הוא כלשון נתינה שאחריו: ה ומה שכתבת כ"ת וז"ל ועוד שאחר שחלק מתנותיו אמר שכל מה שנשאר לו היה רוצה שיהיה כדי להלוות לעניים א"כ לא שייר כלום מנכסיו וכו' עד א"כ הוא מתנת ש"מ שחזר בה במקצת וקי"ל שאם חזר במקצת חזר בכולה בהא וודאי שפיר קאמרת כדאיתא בפ' מי שמת שאם אמר כולן לראשון ומקצתן לשני דראשון לא קנה וקי"ל התם הלכתא דש"מ שחזר במקצת חזר בכולה וה"נ שחזר ממה שאמר שמה שנשאר ינתן לעניים שאחרי כן אמר שינתן לנכדו ברונדו עד תשלום מאה דוק' וחזר במקצת חזר בכולה ולפ"ז נכדו ברונדו קנה ואע"פ שלא קנו מידו דהא קי"ל דמצוה מחמת מיתה במקצת לא בעי קנין והעניים לא קנו דלא מבעיא לפי מה שכתב הרי"ף ז"ל בשם הגאונים בפרק ד' וה' עלה דההיא עובדא דההוא גברא דתקע ליה לחבריה וקאמר ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא לא בעינא ניתבוה לעניי הדר אמר ניתבוה ניהלי א"ל רב יוסף כבר זכו בו העניים אע"ג דליכא עניין אנן יד עניי אנן וכתב הרי"ף וז"ל איכא מאן דפשוט מהא דמאן דיהיב מידי לעניי באמירה ובעי למיהדר ביה מצי מהדר ביה מדאמר רב יוסף אע"ג דליכא עניי הכא דליזכו אנן יד עניי אנן שמעינן מינה דדינא דעניי כדינא דהדיוט אי אמר ליה חד לחבריה מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ואי לא לא קנה והם ה"נ דינא דעניי ומש"ה אמר רב יוסף אע"ג דליכא הכא עניי דליזכי במעמד שלשתן אנן יד עניי אנן דודאי בנידון דידן לא זכו עניים אלא אפילו להרי"ף שכתב וז"ל ואנן אמרינן ליכא למשמע מינה הכי דבהדיא אמרינן בפיך זו צדקה אלמא בדיבור מחייב והא דאצטריך הכא רב יוסף למימר אע"ג דליכא עניי הכא דליזכו ביה אנן יד עניי אנן דאלמא אי לאו הכי הוה מצי למיהדר ביה לאו משום דדין עניים כדין הדיוט אלא משום דההוא פלגא דזוזא לאו התם הוה קאי וכו' עד אבל ודאי אי הוה בעי לשנויי ההיא דיהיב לעניי עד דלא אמטייה ליד גבאי במידי אחרינא דכוותיה מצי לשנויי עכ"ל דמשמע במידי דכוותיה יכול לשנותו אבל לא לדבר הרשות: והתוספות כתבו עלה דההיא דד' וה' אנן יד עניי אנן וז"ל וא"ת בלא יד עניי נמי מחויב צדקה באמירה כדדרשינן בפ"ק דר"ה בפיך זה צדקה וי"ל דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הכי נמי אין אדם נותן צדקה דבר שלא בא לעולם וכו' עד ונהי שאם היה אומר חוב זה לכשיבוא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דומה שמתחייב מטעם נדר ע"כ והיינו לומר דאינו יכול לחזור גבי צדקה וכן יראה נמי ממה שכתבו התוספות שם בשם ר"ח דצדקה והקדש לאו בר מיהדר הוא אפ"ה נראה בש"מ שנתן מממונו לצדקה אחרי מותו כבנידון דידן בר מיהדר הוא דהא הנדר לא חל כלל דהא מממונו הוא שנדר אחרי מותו ואחרי שמת אין לו ממון דתכף בא בחזקת היורשים ורשותו בטל הא למה זה דומה לאומר לכשיברח עבדי ממני אין לי עסק בו והרי אני נותנו לצדקה: ותדע לך דמת בטל רשותו מממונו ומה שקדם בהיותו קיים שממונו ברשותו כשלא הגיע שעת הקיום עד אחרי מותו שבטל רשותו דהא בפ' הגוזל קמא אמרינן דר' אבא הוה מסיק ביה זוזי בדרב יוסף בר חמא א' ליה לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כי אזל א' ליה רבא בריה מי כתב התקבלתי א' ליה לא אי הכי זיל ברישא ויכתוב לך התקבלתי לסוף א' ליה אי כתב לך התקבלתי נמי לאו כלום הוא דילמא אדאתי שכיב ר' אבא ונפלו זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא והרי לך דכשמת כבר בטל אותו מממונו ומה שקיים בהיות ממונו ברשותו כשלא הגיע שעת הקיום עד אחרי מותו מבטל רשותו מממונו ונכנס לרשות היורש וקיומו לאו כלום הוא וא"כ ה"נ בש"מ הנותן מממונו אחרי מותו או לצדקה או לדבר הרשות שאין דבריו קיימים שבשעת חיילות הנדר בטל רשותו מממונו ונכנס לרשות היורשים אלא שרז"ל תקנו שיהיו דברי ש"מ ככתובים וכמסורים ואפילו בלא קנין כדי שלא תטרוף דעתו ומאחר שהטעם הוא משום טירוף דעתו ולאו מדינא אין הפרש בזה בין הדיוט להקדש דכל היכא דשייכא טירוף הדעת הוו דבריו ככתובים וכמסורים בין בהקדש בין בהדיוט וכל היכא דלא שייך לא: ואפילו ריב"ה שכתב בשם הרמב"ם וכתב הוא ג"כ שדעתו נוטה בכך שאם צוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בו העניים ואף על גב דלגבי הדיוט לא קנה עד שיאמר ינתן אילן זה לפירותיו לפלוני היכא שחזר בו הש"מ ממתנתו לעניים מודה הוא דלא קנו עניים וחזרתו חזרה כמו בהדיוט דהיינו טעמיה דהרמב"ם וריב"ה שאמרו שזכו עניים כל זמן שלא חזר בו ואף על גב דבהדיוט לא קנה משום דכל כך הוא לי לגבי עניים כשיאמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים כמו שיאמר ינתן אילן זה לפירותיו לפלוני דכי היכי דהתם קנה משום טירוף דעתו כיון דבבריא מועיל בקנין ה"נ זכו עניים כשיאמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים כיון דבבריא חייב לקיים משום כל היוצא מפיו יעשה משום טירף דעתו דבעניים שייך בכה"ג למיחש לטירוף הואיל ובבריא חייב לקיים דבריו וכדפירשתי אבל לענין לחזור ממה שצוה לתת לעניים פשיטא דיכול לחזור כמו בהדיוט דצדקה והקדש נמי בכה"ג בר מיהדר הוא: ותדע לך שכן הוא דבהקדש נמי יכול לחזור בו כמו בהדיוט דהא במאי דאבעי לן בפ' מי שמת בש"מ שהקדיש או שהפקיר כל נכסיו לעניים אם חוזר כשעמד או לא פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט דהלכות זכיה ומתנה דחוזר הרי לך דבהקדש נמי יכול לחזור בו הש"מ כמו שחוזר בהדיוט ואפילו להרא"ש ז"ל שכתב עלה דההיא בעיא וז"ל וכיון דסלקא בתיקו ומספקא לן אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין ההקדש וההפקר שאין מעשיו מבוטלים אלא היכא דבריר לן אומדנא וא"כ אם עמד אינו חוזר לאו משום דסבר דבהקדש וצדקה לעניים לאו בר מיהדר הוא אלא ה"ט כדיהיב טעמא בגמרא התם בההיא בעיא דמספקא לו אם חוזר כשעמד או לא משום דאית לן למימר דכל לגבי הקדש גמר ומקני ופירש הרשב"ם דנימא דגמר והקדיש הכל בלב שלם בין יחיה בין ימות ומש"ה כתב הוא ז"ל שאינו חוזר שאין מבטלין מעשיו אלא היכא דבריר לן אומדנא וגבי הקדש וצדקה לעניים דלא בריר לן אומדנא אין המעשה שהקדיש ושהפקיר מבוטל אלא אמרינן דגמר ומקנה בין יחיה בין ימות אבל בנידון דידן שפירש בתחלת צוואתו וכתב וז"ל ואני מחלה פני השם יתברך שאוכל לחיות ולעשות צוואות אחרות וכו' עד וראשונה אני מסדר וכן רצוני שאם אמות שאחרי מות וכו' ועל היתד התקועה הזאת נמשכו כל דבריו בצואה הזו והיה כותב לעולם ועוד אני וכו' פשיטא שלא גמר להקנותה לעניים אלא אחרי מותו ואליבא דכ"ע אם עמד חוזר שאין כאן ספק אומדנא לומר דלא גמר ומקני כיון שפירש בדבריו בהדיא דלאחר מותו הוא שנותן להם וכיון שחזר במקצתו קודם שמת חזר בכולו: ואחרי כתבי מצאתי סעד לדברי במרדכי שכתב בשם הר"ם וז"ל נשאל להר"ם באלמנה שלא היו לה בנים והיתה מוטלת על ערש דוי ואמרה לקהל אחרי מותי בואו לחדרי וקחו כך וכך לצדקה ויהי ביום השני קראה אל אחיה בפני עדים ואמרה לו כל אשר בחדרי תקח לך ולאחיותיך וכו' עד והשיב נראה בעיני כיון שלא נתנה להקדש אלא לאחר מותה שאמרה בפירוש לאחר מותה לא הויא מעולם מתנה על הצדקה דהא הדרי בה מקמי דתמות וכו' עד וגרוע זה הלשון מהא דאמר פ' ארבעה וחמשה ניתביה לעניים והדר אמר ניתבוה ניהלי' ופירש ר"י דאין בלשון זה לשון נדר כיון שלא אמר סלע זה לכשיגיע לידי אתננה לצדקה לעניים וע"ש ויש לדקדק מאי גרעון איכא בהאי לישנא מההיא דד' וה' שאמר יתן אותו לעניים ונראה דהיינו משום דהתם פירש ר"י דהתם הוא נותן לצדקה דשב"לע וקאמר הר"ם ז"ל דגרע הכא משום שבעת חיילות הנדר אין ממונו ברשותו כדפירשתי והתם בד' וה' ההיא פלגא ברשותיה שיכול להוציאו בדיינים אלא שנותן לצדקה דבר שבא לעולם כדפירש ר"י וקאמר הר"ם דהכא שנותן מממונו לצדקה לאחר מיתה שבעת חיילות הנדר אין ממונו ברשותו גרע מההיא דד' וה' דנותן לצדקה דשבל"ע ולא חשיב נדר מהאי טעמא ולהכי קאמר ע"ש שמבואר דעתו של ר"י ז"ל שמטעם דאין אדם נותן לצדקה דשבל"ע קאמר דאין נדרו נדר וא"כ היכא קאמר הר"ם דגרע ההיא עובדא שנשאל עליו אלא ודאי כדפירישית והאריך