רד"ך קכו

משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין ופליגי בה אמוראי בגמרא טובא ומוקי לה רב אשי דאפילו בשתי שדות ושני בני אדם כגון שאמר תנתן שדה פלוני לפלוני וירש פלוני שדה פלוני שקנה אפילו אותו שאמר עליו לשון ירושה ואע"ג דהיכא דלא אמר אלא ירש פלוני שדה פלוני לא קנה אפ"ה כיון שאמר תחלה לחבירו בלשון נתינה קנה גם זה שאמר עליו בלשון ירושה ה"נ כיון שאמר תחלה שהוא רוצה שכל אחד מהאפוטרופסים יהיה לו ממעותי עשרה דוקטי דפשיטא שזה הלשון לשון נתינה היא דשיהיו לו קאמר וכן נמי קאמר בכלל דבריו אחרי כן אני רוצה שתתנו דלשון מתנה היא אע"ג דלדעתי לשון הנחה לב"ד לאו לשון נתינה הוא בנידון דידן לשון מתנה היא כיון שתחלת דבריו וסוף דבריו בנתינה כי היכי דאמרינן בלשון ירושה דאע"ג דהיכא שאמר לשון ירושה לבד לא קנה אפ"ה היכא שאמר בתחילה או בסוף לשון נתינה קנה וה"נ לא שנא: ואין להקשות על זה ממאי דמהני התם דדוקא היכא שאמר לשון ירושה תוך כדי דיבור שאמר לשון נתינה או לשון נתינה תוך כדי דיבוד שאמר ירושה הוא דאמרינן דלשון ירושה נמי לשון נתינה הוא אבל היכא שיש כמה דברים בין לשון זה ללשון זה כבנידון דידן יעויין בצוואה לא דכיון דבבת אחת צוה כל זה כשקרא העדים בהיותו ש"מ מצוה מחמת מיתה שיעידו בדבר ושיחתמו בצוואה ואמר שיקראו אותו לפניו באותה עת ואם ירצה לו לחדש בה דבר יחדש ואם יראה לו להניחה כאשר היתה יניחנה וא"כ באותה שעה הוא מצוה הצוואה הזאת ודבריו הראשונים לאו כלום הם א"כ בבית אחת צוה כל זה תוך כדי דיבור חשבינן כל מה שצוה בצוואה זו וראיה לדבר מדאמרינן התם בעי רבא בבריא האיך כי קאמר ר' יוחנן בן ברוקא בש"מ דבר אירותי הוא אבל בבריא לא או דילמא אפילו בבריא נמי אמר ליה רב משרשיא לרבא ת"ש דא"ל רב נתן לרבי שניתה משנתיך כר' יוחנן בן ברוקא דתנן לא כתב לה בנין דיכרין די יהוויין לך מנאי יירתון כסף כתובתיך יותר על חולקהון דעם אחיהון חייב שתנאי ב"ד הוא ושקיל וטרי התם עד דקאמר התם הדר אמר אביי לאו מילתא הוא דקא אמרינן דתנן לא כתב לה בנין נוקבן די יהויין לכי מנאי תהא יתבן בביתי ומתזנן מנכסי עד דתלקחן לגוברין חייב שהוא תנאי ב"ד הוה ליה לזה במתנה ולזה בירושה ולזה במתנה ולזה בירושה אפילו רבנן מודו א"ל רב נחומי ואית דאמר רב חנניא בר מניומי לאביי ממאי דבחד ב"ד אתקין דילמא בתרי בי דינא אתקין ופי' רשב"ם ז"ל וז"ל אפילו רבנן מודו כדתנן במתניתין כתב לשון מתנה בין בתחילה בין באמצע בין בסוף דבריו קיימין ואוקומנא אפילו בשני בני אדם ושתי שדות ובלבד שיהא תוך כדי דבור והכא שתי תקנות הללו כיון דבבת אחת תקנו הוה כמו תוך כדי דיבור והיינו דקתני לשון יירתן לאשמועינן ממתניתן דרבנן מודו אפילו בשני בני אדם ובשתי שדות ממאי דבחד בי דינא אתקון דלהוי בתוך כדי דיבור דילמא בתרי בי דינא אתקון ולא קאי האי אהאי כלל ולא מהני לשון תנאי דזה אזה עכ"ל הרי לך בהדיא דכל היכא דאתקין בב"ד חד אפילו לא היו התקנות זה אחר זה בבת אחת חשבינן ליה והוה תוך כדי דיבור ודוקא היכא דאתקון בשני בתי דינן הוא דאמרינן לא חשיב תוך כדי דיבור אבל כל היכא דאתקון בב"ד חד אע"ג שלא היו תיכף זה אחר זה חשבינן ליה תוך כדי דיבור ואין לומר דתרי ב"ד דקאמר התם קרי להו תרי ב"ד אע"ג דב"ד חד הוא דכל היכא שלא תקנו הדברים בזימנא חדא דאי הכי בין חד זימנא לתרי זימנא הוה ליה למפלג ולא בין בי דינא חדא לתרי ב"ד אלא ודאי כל היכא דאתקון בבי דינא חדא אע"ג שלא היו התקנות בזמנא חדא כבבת אחת חשבינן ליה וכן משמע נמי ממאי דקאמר התם בתר הכי לא ס"ד דקתני רישא מדרש זה דרש ר' אלעזר לפני חכמים ביבנה וכו' עד אי אמרת בשלמא בחד בי דינא אתקין היינו דילפינן תקנה מתקנה אלא אי אמרת בתרי בי דינא אתקון היכא ילפינן תקנה מתקנ' ופירש רשב"ם דילפינן תקנתא מתקנתא דכיון דבחד ב"ד תיקון להו ולא מפרש בתקנות חלוק בין זה לזו מסתמא בחד ענין תקניהו אבל אי בתרי ב"ד אתקון דלמא חד ב"ד קאי אמחיים וחד אלאחר מיתה והיכא נלמוד האי מהאי הרי לך דחד ב"ד דקאמר התם ב"ד אחד ממש קאמר ואע"ג שלא היו התקנות תיכף זה אחר זה בתוך כדי דיבור חשבינן ליה כ"ש בנידון דידן שבעת אחת צוה הכל וכדפי' דבתוך כדי דיבור חשבינן ליה וא"כ לשון הנחה בנידון דידן לשון מתנה היא: ובר מן דין אמינא כיון ששכיב מרע זה המצוה נתגדל בין הלועזים ומה שצוה צוה וכתב בלעז ובלשון לעז ומנהג הלועזים הוא שבכל צוואה שאדם כותב כותב אותו בלשון הנחה ולשון הנחה הוא היותר מעולה בש"מ פשיטא שיש לנו לומר דאני מניח לפלוני ליתן קאמר שיש לנו ללכת אחרי לשון בני אדם ודרשינן לשון הדיוט כדאמרינן בפ' המקבל ר' מאיר היה דורש לשון הדיוט ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט וכו' כדאיתא התם ופרש"י ז"ל היה דורש לשון הדיוט שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו והתוספות ז"ל פירשו וז"ל היה דורש לשון הדיוט לשונות שלא תקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכתוב היה דורש ואפילו לא נכתב כאילו נכתב דמי דאי דוקא כשנכתב מה היה דורש פשיטא שיש לן לקיים כמו שהתנה דהא לאו אסמכתא היא עכ"ל: וא"כ בנידון דידן שהשכיב מרע המצוה מנהגו ולשונו כלשון הלועזים פשיטא שקנה מי שצוה להניח לו אפילו למאן דסבר דלשון הנחה לאו לשון מתנה היא והיינו טעמא כדכתיבנא: ונראה שיש להביא ראיה עוד מההיא דאיזהו נשך דאמרינן התם האי סטוותא קניא ואמרינן התם למאי הלכתא ומסיק לקבולי עליה מי שפרע ובאתרא דנהיגי למיקני ממש קני ופרש"י ז"ל וז"ל האי סטוותא חותם שרושמים החנונים על החניות של יין שלוקחין אותם הרבה ביחד ומניחין אותם באוצר הבעלים ומביאין אותם אחד אחד למכור בחנות ורושמין אותם לדעת שכל הרשומות נמכרות ובאתרא דנהיגי למקני שרגילים לרשום על מנת שבדבר זה תהא קנויה לו כאילו משך קני עכ"ל וא"כ בנידון דידן נמי אפילו נאמר שמן הדין לא קנה המקבל המתנה בלשון זה הואיל והעולם רגילין בכך ר"ל שמנהג הלועזים הוא שש"מ הרוצה לתת אומר בלשון הנחה קני מי שהניח לו וכדכתיבנא: ומה שכתב כ"ת וז"ל ועוד אפילו שהיה אומר תנו או יטול יזכה וכו' אם לא אמר מנכסי בפירוש לא מהני ומזה הטעם נמי רצית לומר שאין בצוואה שום ממשות לא נהירא לי כלל דלא ידענא מנא לך הא דאפילו הגאון מהררי"ק דקאמר לה לא קאמר לה אלא היכא דלא אמר שום לשון של זכות ואזיל לשיטתו דסבר דאין בלשון הנחה ממשות לענין מתנת ש"מ ומש"ה סבר דהיכא שאמר אני מניח ולא אמר מנכסי לאו כלום הוא אבל היכא שאמר תנו או שום לשון אחר של זכות דבר פשוט הוא שאין צריך לומר מנכסי אלא אליבא דרב דקאמר בפ"א דגיטין דחיישינן למנה קבור אבל לדידן די"ל דלא חיישינן למנה קבור כדאיתא התם כיון דאמר תנו אע"ג דלא אמר מנכסי דבריו קיימים דמסתמא מנכסיו קאמר והכי דייק לישנא דמתניתין דתנן התם תנו מנה לפלוני ולא קאמר תנו מנה לפלוני מנסכי: וה"נ משמע בפ' המקבל בעובדא דגניבא דהוה נפיק בקולר וקאמר הבו ארבע מאה זוזי לר' אבינא מחמרא דנהר פניא שקנה ר' אבינא ואע"ג דלא אמר מחמראי דמשמע מיין שלי דמה שאמר מיין שבנהר פניא לא משמע מיין שלו ואי נימא דש"מ אף על גב שאמר תנו בעי למימר מנכסי לא היה קונה ר' אבינא במה שאמר גניבא והאי מלתא דפשיטא לענ"ד ואין להאריך ואפילו לרב דפ"א דגיטין לגרסת התוספות ז"ל דגרסי ש"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי נותנים נראה לומר דאם אמר תנו לא בעי לומר מנכסי דמסתמא תנו דקאמר מנכסי קאמר וכדדיק לישנא דמתניתין כדכתיבנא ומאי דנקט בלישניה מנכסי לרבותא נקטיה דאפילו אמר מנכסי אם אמר מנה סתם אין נותנים וגם לפירוש של ר"י יש לדקדק ואין לי להאריך מ"מ בהא סליקנא ובהא נחיתנא דכל היכא שאמר שום לשון של זכות לא בעי למימר מנכסי וכן ש"מ שאמר מנה לפלוני מנכסי לא בעי למימר תנו כדמשמע פרק מי שמת שאם אמר נכסי לך דבריו קיימים: ובר מן דין אמינא דבנידון דידן פשיטא דמנכסי קאמר דהא בעזבון נכסיו היה מצוה ובו היה עסיק ותניא בפ"ק דקידושין היה מדבר עמה על עיסקי גטה וקדושיה ונתן לה גט או קידושין ר' יוסי אומר דיו וח"א צריך לפרש וקי"ל כר' יוסי ואם בערוה החמורה כן ק"ו בממון הקל וממה שכתבת דאפילו הרא"ש מודה בהא דזו נראת מתנת בריא שצוה לאחר מיתה לא היא דכיון שבהיותו ש"מ אמר בפני העדים הכתובים שם להביא לפניו מה שכבר כתב ולהוסיף ולגרוע כפי אשר יראה בעיניו באותו זמן שהיה ש"מ מצוה מחמת מיתה וקראו לפניו מה שכבר כתב ואמר שרצונו בכך פשיטה שמתנת ש"מ מ"מ מתנה היא ומה שכתבת ורצית לדמות מי שצוה להלוות לעניים לידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה דלא אמר כלום הא נמי ליתא דהא הוא מזכה לעניים גוף המעות כדי ליהנות מהם ודמי לאומר תנו לפלוני בית פלוני לדור בו ודקל לפירותיו דבכה"ג אפילו בבריא מודה וגם כי יש להאריך קצת ולהביא ראיה לזה לא אאריך דדברים פשוטים הם ובמה שכתבת כ"ת וז"ל ועוד אפילו היה מזכה בגוף הממון לא היו קונין לפי שלא זכה לעניים מיוחדים אלא לכלל העניים וקודם שיגיע לידם פשיטא דלאו כלום הוא ובחלוק זה מאריך בראיות הרב הנזכר עכ"ל: ד אני אומר דאע"ג דפשיטה לך לא כן אנכי עמדי מכמה טעמים חדא דבמה שחלק הרב איכא לספוקי טובא לענ"ד דמדתנן מותר עניים לעניים ולא תנן מותר העניים לעניים בה"א משמע אע"פ שהעניים אינם ידועים בכיוצא בנידון דידן או שגבו לצורך עניים שיזדמנו עד שנה אחת וכן לשבויים וכן למתים קתני במתניתין דהמותר הוא למי שנגבה בעדו והראיה שהביא הרב הנזכר ממה שתלה הרא"ש טעמו לומר דבני העיר יכולים לשנות משום שלכשיצטרכו מעות לעניים יגבו פעם אחרת כדמשמע הא אם לא היו גובים פעם אחרת לא היו יכולים לשנות וכתב הרב ז"ל א"כ היכא אמרינן דישראל שהתנדב נר או מנורה לב"ה דיכולים לשנותה לדבר מצוה אפילו לא נשתקע שם בעלים ממנה ואם נשתקע אפילו לדבר הרשות מותר והלא פשיטא שאין חוזרין ופורעין נר אחר וכו' לא הבינותיה דלענד"נ דמילתא דפשיטא היא שמה שכתב הרא"ש ז"ל ולכשיצטרכו מעות לעניים יגבו פעם אחרת הוא לומר דמהאי טעמא הוא שמותר לשנות דאמדינן דעתייהו ואמרינן שעל דעתם עשאום דבלא האי טעמא יש לנו לומר שזכו עניים שעל דעת עניים עשאום הואיל ועשאום לפרנסתם ואין להם מעות אחרים להתפרנס ואין כח לציבור לשנותם שאם ישנו אותם גוזלים העניים אבל כיון שיש לנו לומר שלכשיצטרכו העניים יגבו פעם אחרת יש לנו לומר שלדעתם עשאוהו ויכולים לשנותם וא"כ לא קשיא ולא מידי מההיא דישראל שהתנדב נר או מנורה בבה"כ דהתם אע"ג דאין חוזרין ופורעין נר אחר מ"מ אמדינן דעתו של המתנדב דודאי על דעת הציבור התנדב ויכולים לשנות: ואפשר שהרב ז"ל סמך על הראיות האחרות אשר כתב ובכלל' כתב גם זו על דרך מה שאמר בפ"ה שור שנגח ד' וה' משל לצייד השולה דגים משכח זוטרי שקיל משכח רברבי שקיל ומן הטעם אשר כתבת נראה דמדברי הרא"ש ז"ל יש להביא ראיה שכל המתנדבים לעניי ירושלים אין הגזברים ולא הציבור יכולים לשנותם דטעמא מאי קאמר הרא"ש ז"ל דבקופה יכולים לשנותה משום דאומדנא דדעתא הוא לכשיצטרכו עניי העיר יגבו פעם אחרת ובמתנדב לעניי ירושלים כבנידון דידן דלית לן האי טעמא פשיטא שעל