רד"ך קכה

אפילו ע"י קנין אינו מועיל בש"מ ומהאי טעמא קאמר דלשון הנחה לא מהני בש"מ משום דלא מהני בבריא וכיון דקאמר דטעמא דלשון הנחה לא מהני בש"מ משום דלא מהני בבריא משמע שפיר דמאן דסבר דאיכא לישני דמהני בש"מ ולא מהני בבריא דלשון הנחה נמי מהני בש"מ דהא מאן דסבר דלשון הנחה לא מהני בש"מ לא יהיב טעמא אחרינא אלא משום דלא מהני בבריא וא"כ למאן דסבר דאיכא לישני דמהני בש"מ ולא מהני בבריא לשון הנחה מהני בש"מ ודוק כדברי ממה שסיי' ר"י הגאון בדבריו וז"ל הלכך אין להוסיף על מה שאמרו חכמי' ואם כפירוש של מהרי"ק ז"ל שמה שהביא ראיה ממאי דאמ' מלתא דליתא בבריא וכו' הוא לומר דלא אזלינן בתר אומד דעתו של הש"מ כשלא יאמר לשון השייך בו לשון מתנה כלל מאי הלכך דקאמר דלמא לעולם יש להוסיף על הלשונות שאמרו חכמים כשיאמר לשון דשייך בו קצת מתנה ואע"ג דגרוע הוא דמה שהזכירו חכמים בלשונם לאו דוקא אלא ודאי כדכתי' דמאי דקא מייתי ראיה ממה דקאמר מלתא דליתא בבריא וכו' היינו לומר שאינו מועיל בש"מ אלא לשון המועיל בבריא ולכך אין להוסיף על מה שאמרו חכמים ולא אאריך בזה הואיל ומהרי"ק עצמו מודה דמדברי הרמ"ה אין להוכיח אם הוא סובר דבש"מ מועיל לשון הנחה או לא כדפירשתי ולרוחא דמלתא אני אומר דמדבריו של בעל טור חלק ה' נראה כדברי שהרי הוא הביא בסימן רנ"ג דבריו של הרמ"ה שכתב דלשונות הנזכרים בגמרא שמועילות בש"מ אינם מועילות בבריא וכתב שהרא"ש חולק עליו ואח"כ הביא דבריו של הר"ש ז"ל שכתב דלשון הנחה מועלת בש"מ בלי שום חולק ומדלא כתב דמדבריו של הרמ"ה משמע שחולק עליו נראה שהוא סובר דמדבריו של הרמ"ה אין לדקדק מה סברתו בלשון הנחה וכן נמי נראה שגם הוא מסכים לדבריו הואיל ולא הביא שום חולק על דבריו של הרא"ש ז"ל: מכל הא דלעיל עלה בידינו שמדבריו של ר"ג שהביא המרדכי בשלהי יש נוחלין אין לנו להוכיח מה סברתו בלשון הנחה וא"כ גם מדבריו של רבינו משולם שסובר כר"ג לפי מה שהיה כתוב במרדכי שלפני הגאון מהרי"ק אין להוכיח מה סברתו בזה וגם לא מדברי המרדכי ולא מדברי הרמ"ה וחזינן ביה בהרא"ש שכתב בהדיא בתשובה דלשון הנחה בש"מ לישנא מעליא הוא ולא מצאנו חולק עליו בזה וא"כ פשיטא שיש לנו לפסוק כמותו ולומר דלשון הנחה לישנא מעליא הוא שאין לומר הרי ר"י הגאון שהביא כמהרי"ק חולק דנלענ"ד שאין לסמוך על הכותב ההוא שכתב אותה תשובה בשם ר"י הגאון מדלא אשתמיט אחד מן הגדולים הראשונים אשר ידענו בהם רבינו סמכא נינהו להביא בספרו ולומר שר"י הגאון סובר דהנחה לאו כלום הוא בש"מ שמזה יראה שא' מן התלמידים דלאו בר סמכא הוא כתב אותה תשובה ורצה להתלות באילנות גדולות ולכך נראה דאין לחוש לדברים אלו: ובר מן דין אמינא דאפילו אם נאמר דפלוגתא דרבוותא נלע"ד שדבריו של הרא"ש שכתב דלשון הנחה לשון מועיל הוא מחוורים חדא דהא נראה מלתא דפשיטא דעדיף ש"מ שאמר אני מניח לפלוני כך מש"מ שאמר יחלוק פלוני מנכסי דאמרינן בפ' מי שמת שאם אמר יחלוק פלוני בנכסי שזכה פלוני בחצי נכסיו ואע"ג דלא פירש לומר להיותם לו ק"ו בלשון הנחה דריהטא דעלמא הכי אזליה דמתנת ש"מ בלשון הנחה היא עם היות שהוא מת ומניח ועוזב נכסיו לאחרים וכדתנן בהגיזל בתרא הגוזל ומאכיל לבניו והניח לפניהם ונקט במתניתן לשון הנחה משום שהוא מת ומניח הגזילה שבידו לפני בניו: ותו אמינא שמשם יש להוכיח דאני מניח לפלוני לשון מתנה הוא דמתני' התם בברייתא הניח לפניהם גזילה קיימת חייבים כו' עד הניח להם אביהם אחריות נכסים ע"כ ונקט בגזילה הניח לפניהם ובאחריות נכסים נקט הניח להם משמע בהדיא לענ"ד דלשון אני מניח לפלוני לשון מתנה הוא ולכך בגזילה דאינה שלו להורישה אי לתתה לבניו נקט לשון לפניהם אבל גבי אחריות נכסים שהם שלו נקט לשון הניח להם ואין לומר דלשון הנחה בש"מ דלשון ירושה היא ולא לשון מתנה דמילתא דפשיטא היא דלשון הנחה שייכא בין בירושה בין במתנה א"כ יש לנו לפרש לשון הנחה בכל מקום יפוי כוחו של המקבל המתנה: ג ובנידון דידן אני מניח שאמר למתנה קאמר דהא בפ' מי שמת אמרינן אמר רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסיו במדינה אחרת ומוקי לה התם מתניתן דתנן לא שייר קרקע כל דהו אין מתנתו קיימת במוחזק לן דלית ליה הרי לך בהדיא דהיכא דלא מוחזק לן דלית ליה יש לנו להחמיר וזכה מי שכתב לו הנכסים ואע"ג דקאמר התם רב נחמן ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים רואים אם כנמלך מת קנו כולם ועמד אינו חוזר אלא באחרון ופרכינן התם ודלמא עיוני קא מעיין והדר יהיב ומשני סתמה דש"מ מידק דייק דמהא משמע שיש לנו לדין להקל על הש"מ וה"ה נמי ליורשיו הא כתבו התוספות ז"ל התם דה"ט דתלמודא דפריך הכי משום דמסתברא לומר עיוני עיין הואיל וכבר חלק נכסיו ואין לומר דלשון הנחה גרע מכל הנהו לישני דאמרינן בגמרא דכל הנהו לישני שייכי בחיים נמי וכשנותן הש"מ נותן הוא מחיים אלא שאין רצונו שתהא המתנה קיימת ולא יוכל לחזור בה אלא לאחר מיתה ובכה"ג הוא שיפוי כוחו אבל לשון הנחה דלא שייך אלא לאחר מיתה שהוא מת ועוזב ומניח נכסיו לא מהני דהא טעמא מאי יפוי כוחו טפי מבריא משום שלא תטרף דעתו אם ידע שלא יתקיימו דבריו לאחר מיתתו א"כ מה לי אם יצוה בלשון הנחה ומה לי אם יצוה בלישנא דאתמר בגמרא הואיל וסוף סוף אין לחוש לטרוף דעתו אלא אם לא יתקיימו דבריו לאחר מיתתו ועוד דמילתא דפשיטא היא דמתנת ש"מ בכל לשון שיתן המתנה לא קניא אלא לאחר מיתה דהא בפ' יש נוחלין דפליגי אביי ורבא אם נקנית עם גמר מיתה או לאחר גמר מיתה ורבא שהלכה כמותו הוא סובר דלאחר גמר מיתה נקנית ואביי נמי הדר ביה כדאיתא התם וטעמ' כדפירש שם רשב"ם דסתם אדם הנותן ממונו לאחר מיתה אין רוצה להוציאו מכוחו עד שתגמר מיתתו וא"כ גם כי לשון הנחה לא שייך אלא לאחר מיתה מהאי טעמא לא גרע משאר לשני דמהני בש"מ ותדע לך שכן הוא דהא יחסין וירת פשיטא דלאחר מיתה הוא שנותן המתנה ומהני וכ"ש דלשון הנחה אפשר דשייך נמי מחיים שהוא מניח ועוזב לאחר במתיאש ממנו וזכר לדבר וינח בגדו אצלה ובדברי רז"ל בפ' המפקיד יהא מונח עד שיבוא אליהו שפי' יהא מונח במקום אחד ולא יהא בו זכות לא לזה ולא לזה עד שיבוא וכו' ואם כן כשיאמר נמי אני מניח לפלוני ולא אמר עד זמן פלוני דמשמע לעולם הרי הוא כאומר פלוני יחזיק דנראה דיחזיק דאמר בגמרא דמהני לא בקרקע דוקא דנקנית בחזקה קאמר אלא אפילו במטלטלי דלא מהני בהו חזקה קאמר דמהניא האי לישנא: ועוד נלענ"ד דבנידון דידן אפילו מהררי"ק ז"ל מודה דלשון הנחה לשון זכיה היא דאע"ג דבאותה תשובה שהביא כמהררי"ק בשם ר"י הלוי כתוב וז"ל הסכמנו ונתישבנו בדבר שאין לשון הנחה לשון מתנה שאלו אמר נכסי לפלוני זה לשון מתנה אבל לפי שהוסיף על דבריו אני מניח אין כאן לשון מתנה כלל וזהו שאחז"ל כל המוסיף גורע עכ"ל מ"מ נראה בנידון דידן מודה דהויא לשון מתנה דהא פשיטא ש"מ שאמר תנו לפלוני מנכסי כך וכך דבריו קיימים וקנה פלוני כדאיתא בפ' מי שמת ובפ"ק דקידושין אבעיא לן בכמה לישני אי הוו לשון קידושין או לא ומקשינן התם במאי עסקינן אילימא בשאין מדבר וכו' עד ואלא במדבר על עסקי גטה וקדושיה אע"ג דלא אמר לה נמי ומתרצינן אי דיהיב לה ושתיק הכי נמי הב"ע דיהיב לה ואמר לה בהנך לישני והכי קא מבעיא לן הני לישני לקידושין קאמר לה או דילמא למלאכה קאמר לה הרי לך שמקשים התוספות לשון אינו גורע ואפילו לדעתו של המתרץ דסבר דגרע ה"ט משום שיש לנו לפרש הלשון היתר לגריעותא קאמר לה דשייך בהנהו לישני דאבעיא לן לומר דלמלאכה קאמר לה: וכן נמי בהנהו לישני דאיבעיא לן בפ' מי שמת אם מועילים או לא מפרשים התם בלישנא דיהנה דה"ט דאיבעיא לן ביה אם מועיל או לאו משו' דאית לן למימר דליתהני מנייהו קאמ' והתם פשיטא לענ"ד דמיבעיא לן באומר נכסי לפלוני שיהנה בהם דמשום דלישנא דיהנה בהם משמע דלגרע כח לשון נכסי לפלוני שאמר בתחלת דבריו קאמר לה וקאמר דדוקא ליהנות מהם קאמר ולא להיותם שלו דקא מבעיא לן וכן בכל שאר לישני דאי בלא אמר נכסי לפלוני אבעיא לן התם ומבעיא משום דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם או משום שאין ממשות באותן הדברים אמאי סלקא בתיקו ליפשוט מהא דאמר רב נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה יאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום אלא ודאי כדכתיבנא דטעמא דמבעיא לן התם הוא משום דמשמעו' הלשון היתר שאמר הוא לגריעות הלשון האחר ולגרע הלשון האחר קאמר לה אבל כל היכא דלא שייך לפרש הלשון היתר לגריעותא אין הלשון היתר גרוע וא"כ הכא דסב' ר"י הלוי לפי מה שכתוב באות' תשוב' שהביא כמהררי"ק ז"ל משמו דלשון היתר גורע היינו משום דסבר דאפשר לפרש ולומר אני מניח לו לפלוני להיות אפוטרופס קאמר דנכסים בחזקת יורשים קיימי וכדאמרינן בפ' יש נוחלין גבי הכותב נכסיו לאשתו שלא עשאה אלא אפוטרופא וכן נמי פירש רשב"ם משום דאיכא למימר דהקנה הני נכסי להיותן בחזקתו כדין אפוטרופוס שגם כשעשאו אפוטרופס נתקיימה מתנתו שיש נותן מתנה גמורה ויש נותן מתנת אפוטרופס ואומד הדעת היא שאין אדם מניח את בניו ונותן הכל לאשתו ומש"ה אמרינן שלא נתכוין זה אלא לעשותה אפוטרופא כדי שיחלקו לה בניו כבוד משום דאוקי אבוהון נכסיו ברשותה לפרנסה מהם כפי אומד דעתה ויהיו כפופים לה וסובר ר"י דאע"ג דהיכא דאמר יתנו לפלוני בין כל נכסים בין מקצתן אמרינן הכי דאין כאן מאומד הדעת לומר דשמא דלהוי אפוטרופס קאמר וכדי שיחלקו לו בניו כבוד קאמר דמה לו לחלוק כבוד היינו משום דלשון תנו הויא לישנא מעליא על נתינת הדבר אבל לשון הנחה דלא הוי כולי האי לישנא מעליא אע"ג דאין כאן אומד הדעת כבאשתו ובנו מ"מ הואיל ולאו לישנא מעליא ומבוררת היא יש לנו לומר דלא נתכוון זה אלא אפוטרופא אפילו במקצת נכסיו ואף על גב דלעניות דעתי נראה לא היא דהא כבר הוכחתי לעיל דיש לנו לפרש הלשון ליפוי כוחו של המקבל המתנה אלא א"כ איכא אומד הדעת שלא כיון לכך כההיא דש"מ שכתב כו' דאמרינן שאם עמד אינו חוזר אלא באחרון דסתמיה דש"מ מידק דייק וכן בההיא דכתב כל נכסיו לאשתו ולבנו וכדכתיבנא מ"מ סברתו של ר"י הלוי לפי מה שכתב מהררי"ק שמצא באותה תשובה משמו נראה שכן הוא כדכתיבנא דהיכא דאמר לשון הנחה לא נתכוין זה אלא לאפוטרופס וכיוצא בזה שמגרע כח המתנה אבל בנידון דידן דלשון הנחה דקאמר אני מניח לא לשום אדם הניח אלא לב"ה דלא שייך הכא לומר שנתכווין זה שיהא פלוני אפוטרופס גם לא נתכווין לומר אני מניח לירש וגם לא בלשון אחר כיוצא בו שמגרע כח המתנה שהרי לב"ה הניח פשיטא לע"ד דכולא עלמא מודה דלמתנה קאמר שאין לנו לפרש ולומר דלדבר אחר נתכווין לגריעותא כי ההיא דקדושין אלא מה שאמר שמניח לב"ה שיהיה לב"ה קאמר וכן ג"כ המטלטלין שהניח לנכדתו שאמר בלשון הנחה גם זה למתנה קאמר דהא בסוף דבריו כתב בענין זה ולכן אם קודם נסיעתה משילוניקי יודע לה מתיתו לא יהיה לה מקום לעזבון הנ"ל אלא שתתנו לה כ"ה דוקטי ומאחר שאמר אלא שינתנו לה וכו' אמר דלשון אני מניח לה המטלטלים שאמר קודם לכן למתנה קאמר וזה פשוט: ובר מן דן אמינא דנראה שאפילו ר"י הלוי לפי מה שכתוב באותה תשובה משמו כמהרחי"ק מודה בנידון דידן דאף על גב דלדידהו לשון הנחה לא לשון מתנה הוא מ"מ בנידון דידן לשון מתנה היא וראיה לדבר מהא דתנן פרק יש נוחלין המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד וכו' עד ואם אמר