רד"ך קכ

לאשה בלא בעלה למה לי מברחת לי שיירה בפירוש שלא יהא לבעלה רשות בהן דיש לומר דע"כ לא קאמרי רבנן דיש קנין לאשה בלא בעלה אלא דוקא היכא דדעת אחרת מתנה ובידו ולהתנות הואיל והוא המקנה לה קנין אבל כל היכא שאין דעת אחרת מתנה מודים הם דאין בידה אלא זכה בהן כדין נכסי מלוג כדכתיבנא והזמן קצר והמלאכה מרובה ולא באתי להרחיב ולהאריך ולפ"ז מטעמא דהוה מתנה ע"מ להחזיר לזמן פלוני אמרינן שהתנאי קיים וכן נמי אם התנו במשמעות לשון השטר שאינו עוקר הירושה שבעל יורש אלא שהתנאי בניהם שהבעל יחזור ויתן חצי הנדוניא ליורשים דהשתא לא שייך כפילת תנאי אלא א"כ התנה עמו שאם לא יחזיר חצי הנדוניא אם תמות דלהוי בעילותיו בעילות זנות למפרע וכאלו לא נשאת לו מעולם ומסתמא תנאי כזה לא נעשה ביניהם מעולם שהדבר צ"ע אם יכולים הם להתנות תנאי כזה מההיא דמברחת וכדכתיבנא או לא וכעת איני מכניס עצמי לבאר זה ודבר רחוק הוא שיתנו תנאי כזה וראיה מההיא דמברחת וכדכתיבנא פשיטא דהתנאי בטל כיון שאינו כדתנאי בנ"ג ובנ"ר אלא א"כ התנו ע"י סילוק שהבעל סלק את עצמו ואמר דין ודברים אין לי בהם לרבנן דרשב"ג כדכתיבנא ואחזור למה שהייתי בו דהיכא שהתנאי הוא מאביה או מקרוביה אם אין התנאי כתנאי בנ"ג ובנ"ר אין כאן תנאי ואומר דאע"ג דהרי"ף ז"ל וכן הרמב"ם ז"ל פסקו לענין ממון כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וא"כ כל התנאי שבו כאומר מהיום הוי ופסקו באומר מעכשיו דלא בעינן תנאי ר"ת ור"י ז"ל חלקו עליהם ואמרו דאפילו באומר מעכשיו אם אין התנאי כפול התנאי בטל וכן סבר גם הסמ"ג ז"ל שכתב במצות לולב על ההיא דרבא דקאמר הי לך אתרוג זה במתנה ע"מ שתחזירהו לי נטלו ויצא בו והחזירו לו יצא לא החזירו לו לא יצא דבעינן שיתנה הנותן תנאי כפול והביא ראיה לזה מההיא דמי שאחזו דקאמר התם אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי וכו' וכבר הוכיחו התוספות ז"ל בפ' מי שאחזו בדיבור אלא אמר רבא משום דמעשה קודם לתנאי דרבא סבר דאומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי וכן הלכה ע"ש וכ"כ בעל הסמ"ג ז"ל עצמו בהדיא בסימן מ"ח בהביאו ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל שכתב שם דרב אשי ורבא סוברים שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ולפנים אכתוב לשונו בע"ה ואפ"ה כתוב הוא ז"ל דבעינן ביה תנאי כפול וכן הוא ז"ל בהדיא בסימן נ' דאפילו באומר מעכשיו בעינן תנאי כפול שכתב וז"ל לפיכך שכיב מרע הנותן גט לאשתו ע"מ צריך לכפול תנאו ולומר הרי זה גיטך אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט מעכשיו וכו' הרי לך בהדיא שכתב באומר מעכשיו שצריך לכפול תנאו ואע"ג דבסימן מ"ח הביא ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל ולא סתרם שכתב וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל שכל האומר מעכשיו אינו צריך לכפול תנאו וכו' עד וכן האומר ע"מ הרי הוא כאומר מעכשיו ואינו צריך לכפול תנאו וכו' ונראה לי דעתו בזה שאע"פ שבפרק מי שאחזו מוכיח דאפילו בעל מנת מצריך ר"מ כפילות אין הלכה כמותו דרב אשי ורבא סוברים דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ושם באותו ענין באומר מעכשיו אינו מצריך כפילות עכ"ל הרי לך בפירוש ראיתו של הרמב"ם ז"ל ולא סתרם כמו שעשה בלאו דחמץ בפסח שהביא ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל וכתב ונראה לי שדעת הרמב"ם יהיה וכו' ואח"כ סתר ראיתו וכתב ואעפ"כ לא היה לו למנותו בלאוין וכו' ע"ש ובכאן לא חזר לסתור ראיתו לאו משום דהכא סבר כמותו דהא בהדיא חולק כדכתיבנא אלא שבכאן לא הביא סתירה על דבריו שבמה שכתב במצות לולב מסתמא דבריו ברורים שכתב שם ז"ל דקיימא לן כמותו פרק מי שאחזו כדמוכח התם בתר הכי דקאמר התם אתקין שמואל בגט שר"ל וכו': ואל יתעקש המתעקש לחלוק על זה ממה שנמצא כתוב בפ"ו מהלכות אישות דהרמב"ם זכרו לברכה בהגהות המיימונית בדפוס הראשון אשר נדפס על מה שכתב הרמב"ם ז"ל כל האומר מעכשיו לא יצטרך לכפול תנאו וכתב בספר המצות שכן נראה לי אע"פ שבפרק מי שאחזו מוכיח וכו' ויאמר המתעקש שמההגה זו משמע שס"ה מסכים לדעתו של הרמב"ם ז"ל דבאומר מעכשיו או ע"מ אינו צריך לכפול תנאו דודאי לשון אותה הגהה אינו מבעל ההגהה שהיה בנו של מהר"ם זכרו לברכה אלא איזה תלמיד או איזה סופר טועה הטעה הספר שבנו של מהר"ם זכרו לברכה הביא לשון הסמ"ג זכרו לברכה כאשר כתוב בסמ"ג: וכן בהגהה שבספר המצות כתב שנראה לי דעתו בזה שאף על פי שבפ' מי שאחזו וכו' והתלמיד או הסופר חשב בדעתו שדעתו של הסמ"ג זכרו לברכה כדעתו של הרמב"ם זכרו לברכה כי לא ראה מה שכתוב הסמ"ג במצות לולב ובמצו' גירושין שכבר כתבתיו למעל' ולא נכשר בעיניו לפי דעתו לשון הכתוב בסמ"ג ובהגהה וז"ל ונראה לי דעתו בזה וכו' והגהה על ההגהה וכתב שבספר המצות כתב שכך נראה לו ולא ידע דאי הכי היה לסמ"ג ז"ל להביא דבריו של הרמב"ם ז"ל בפסקיו בלי חולק ותו לא כמנהגו לכתוב בכל מקום שהוא פוסק כדבריו או כדברי איזה פוסק שיהיה שמזה נראה שהוא ז"ל פוסק כמותו אלא שרוצה להודיע שמדבריו של הרמב"ם זכרו לברכה או איזה פוסק שיהיה למד דבר זה ואומר דבר בשם אומרו: ואם יאמר האומר שהסמ"ג זכרו לברכה רצה להביא ראיה למה שכתב הרמב"ם הוה ליה למימר ונראה לי ראיה בזה כדכתי' במצות קל"ג וזה לשונו כתב ר"ם שהתרומה וכו' עד וראיתו נראה מדאמרינן בפסחים וכו' אבל בכאן שכתב ונראה לי דעתו בזה הודיענו שדעתו של הרמב"ם זכרו לברכה בזה היתה כן גם כי לדעתו של הסמ"ג אין דבריו נכונים כמו שכבר כתב' שחולק עליו וראיתו של הרמב"ם זכרו לברכה אינה ראיה והוא ז"ל סתר ראיתו במצות לולב ומכל מקום רצה הוא ז"ל להודיענו מה היתה דעת של הרמב"ם זכרו לברכה וחוץ מזה שכתבי ההגהה ההיא משובשת יעויין שם בה ואחר כתבי הובא לידי הדפוס השני ומצאתי ההגהה כתובה כדברי וז"ל וכתב בספר המצות שנ"ל דעתו בזה וכו' ושמחתי שמחה גדולה בזה לפי שראיתי שכמוה"ר אליה מזרחי בפרשו הסמ"ג במצו' לולב רצה לישבה ולא עלתה לידו לע"ד וכתב בעצמו אחרי ראיתי בפירוש אותה ההגה דבריו תמוהין כפ' ודוק: א מכל הא שכתבתי בזה עלתה בידינו שהסמ"ג זכרו לברכה פוסק דאפילו באומר מעכשיו בעינן תנאי כפול כר"ת וכר"י ז"ל וכן הסכים גם כן הרא"ש וכן המרדכי וראיותיהם ברורות והרמב"ן והרשב"א הניח הדבר בצ"ע לפי מה שכתב במ"מ משמע ואם כן בנדון דידן אם אין התנאי ביניהם כתנאי בני גד ובני ראובן אין להוציא מיד הבעל כיון שהרא"ש והמרדכי ז"ל דהוו בתראי וראו כל דברי הראשוני' והכריעו כרבינו תם ור"י דודאי אית לן למיזל בתרייהו ולעשות מעשה כמותם דאפילו היכא דלית לן האי טעמא דהלכת' כבתראי אין להוציא מיד הבעל היכא דפלוגתא דרבבתא היא וכבר הארכתי בכיוצא בזה בתשובה אשר השבתי להחכם דון שמואל ן' בנשתי על ענין היבמה אשר נשאלתי עליה יעויין שם ונלאתי להעתיק מה שכבר כתבתי ומקצר אני ועולה בכל האפשר לי לאפס פנאי כמו שכבר כתבתי וכן נמי יש לומר דאף על גב דרשב"ם זכרו לברכה פירש דלא בעינן תנאי כפול בממון וכן פירש גם רבינו שמשון דלא בעינן תנאי כפול אלא בעריות וגיטין וקדושין את הכל דחה רבינו תם וכתב דאף בממון בעינן וכן הסכימו רוב הגדולים קמאי ובתראי הילכך בנדון זה דידן אין התנאי כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אין להוציא מיד הבעל אלא הבעל יורש כל הנדוניא: וכן נמי אם כתוב בו שתנאי השטר יהיו כחומר כל התנאים העשוין כתקון חכמים אין להוציא מיד הבעל דאף על גב דר"י זכרו לברכם היה מסופק אם מועיל או לא שהרי כתב שיכול להיות שיועיל בלא כפילות כמו שהבאתי דבריו למעלה מכל מקום מספק אין להוציא הבעל ומוקמינן ממונא בחזקת מריה וכל זה אני אומר אם התנאי אינו מצד תקנה או מנהג הקהל שהם דרים בו שאם הוא תקנ' או מנהג על דרך שתקן ר"ת זכרו לברכה כדאמרינן בפרק נערה פשיטא דאין צריך לכתוב בשטר שום תנאי ואפילו גלוי דעת בעלמא דאנן סהדי שכל אנשי הקהל ההוא הנושאי' אשה בקהל ההו' על דרך כן נושאין אותה: וכן מצאנו כמה דברים דאפילו גלוי דעת אינם צריכים וכבר כתבו התוספת זכרם לברכה בקדושין בפרק האומר ובפרק מי שאחזו וכן הרא"ש והמרדכי זכרם לברכה וכן נמי כתב הרשב"ם בסוף יש נוחלים גבי אחים שקנו אתרוג וכו' ומה שנהגו לברך כל הקהל באתרוג אחד דעתנו מסכמת ואף על פי שלא פירש כמו שפי' דמי עד כאן לשונו: ואף על גב דבעי' משלכם והרוצה לצאת באתרוג הוא צריך שיתננו לו חברו על מנת להחזיר כדקאמר רבא ואפילו הכי מנהג הקהל כמו שפי' דמי וכן במציעא פרק המקבל דקאמר התם ואמר רבי יהודה וכו' ואמר רבי יהושע בן קרחה ואמר רבי יוסי שכל אחד מהם היה דורש לשון הדיוט וכתבו בעלי התוספות זכרם לברכה וזה לשונם היה דורש לשון הדיוט לשונות שלא הרגילו חכמים לכתוב רק הדיוטות הורגלו לכתוב היה דורש ואפילו לא נכתב כאלו נכתב דאי דוקא בשכתב מה היה דורש פשיטא שיש לו לקיים התנאי דהא לאו אסמכתא היא: והשתא יש להתישב בזה קצת דמנא להו לתוספות זכרם לברכה דאפילו בלא כתוב מיירי דילמא לעולם בכתב התנאי ומאי דקשיא דפשיט' שיש לו לקיים התנאי לא קשיא דהיכא דלא נכתב התנאי בד' התנאי' כגון התנאי כפול וכיוצא בו קאמר דמועיל ולעולם בנכתב התנאי קמיירי אלא ודאי נראה דכל היכא שלא נכתב התנאי כפול וכל שאר התנאים הצריכים בו אף על פי שנכתב בשטר הרי הוא כאלו לא נכתב ונכתב בלא תנאיו ולא נכתב כלל שוין הם וזה וזה לא נכתב קרי ליה התוספות זכרם לברכה ומה שכתב שלא תקנו חכמים לכתוב אלא הדיוטות הורגלו לכתבן וכן רש"י זכרו לברכה וזה לשונו דורש לשון הדיוטות שהרגילו לכתוב שלא תתקנת חכמים היה דורש לפסוק הדין אחריו לאו לחומרא כבנדון דידן דכתב התנאי ולא כתבו בתנאים הצריכים לתנאי דבכה"ג לאו מלתא דפשיטא היא שצריך לקיים התנאי שהתנאי הכתוב בו היה כלא היה אלא אשמעינן דהיכא דהדיוטות הורגלו לכתוב בשטרותיהם תנאים שלא כתקון חכמי' ולא הצריכום בהם וכהנהו דמייתי התם והתנאים הכתובים בשטרותיהם כתנאי בני גד ובני ראובן דהיינו שיש להם כפילות ושאר דברים דבלאו הכי והיו כלא כלא היו אם אירע לאחד מהם ולא כתב התנאי ההוא כלל וכל שכן אם כתבו בשטר ולא כתבו כדינו דהיינו הכפילה ושאר תנאיו פוסקי' הדין אחרי הלשון שכבר הורגלו בו דמסתמא על דרך הרגלם עושה השטר ההוא ולפי מה שפי' אייתי שפיר טפי מה שבארו התוספות זכרם לברכה בכותב לשונות שלא תקנו חכמים אלא הדיוטות הורגלו לכותבן יותר מרש"י ז"ל שכתב שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים כי בעלי התוספות זכרם לברכה הוסיפו באור על דברי רש"י זכרו לברכה כדי שלא נטעה ונפרש לשונו של רש"י ז"ל באומרו שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא כתקנת חכמים דהיינו שכותבים התנאים בלא כפילה ושאר תנאיו ומשום הכי הוסיפו וכתבו לשונות שלא תקנו חכמים וכו' וק"ל: מכל הא דלעיל עלה בידינו שאם אין התנאי הכתוב בשטר באחד מהדברי' אשר כתבתי אין מוציאין מיד הבעל ואין מקום לשאלת כ"ת אבל אם התנאי שבשטר באחד מהדרכים אשר כתבתי יש מקום לשאלת כ"ת: ואני אומר שבמה שנסתפק כבוד תורתך אם יהיה זה ממש כ"ש הרא"ש זכרו לברכה בשאלת תשובה מסבתא ותרתין בנתיין וכו' כבר בימים קדומים דעתי היתה נוטה בכמה שכתבתי בשאלה אחת אשר נכתב אלי מארטה וז"ל שם והממירין דת יהודת לדת עובדי הבעל אשר במלכות פוליא שנעשו לאונסם ולא ראינום אוכלים דברים שאינם ראויים לאכילה עד שנאמר להכעיס הם אוכלים וכההיא דפרקא בתרא דהוריות דתניא אכל חלב הרי זה ממיר דת יהודית ואיזהו ממיר דת יהודית זה האוכל נבילות וטרפות ושקצים ורמשים