רד"ך קיז

רבי יוחנן כלום כי באולי לא סבירא ליה כרבי אלעזר אי נמי יתרץ הרישא כמו רב פפא ואין יכול הגמרא להקשות כל כמיניה כמו שמקשה בסיפא כי פשיטא שכל כמיניה של מלוה להבריח הלוה שלא יקח דיינים כרצונו אבל הסיפא דקתני זה פוסל דיינו של זה ענין אחר הוא ורוצה לומר שדעתו שכל אחד יקח דיין אחד והם יקחו להם שלישי לדברי ר' מאיר או הדיינים יקחו להם שלישי לדברי חכמים וכן איתא אחר כך בגמרא בהדיא שמדבר בדיין אחד לבד ולכן מקשה בסיפא כיון שדעת שניהם שיקח כל אחד דיין כרצונו אם כן קשה כל כמיניה של שום אחד מהם לפסול דיין של חברו ועוד זה תירוץ ר' יוחנן בערכאות של סוריא שנו ותירץ רב פפא אין שייך שם כיון שכל אחד בורר לו אחד ואם תאמר למה עלה בדעתם לומר שרישא איירי שכל אחד רוצה לברור לו שלשה כרצונו והם לבדם ידונו וסיפא איירי שכל אחד רוצה לברור לו אחד ובין שניהם עם שלישי ידונו וי"ל שחשבו שהכרח לומר כן כדי שלא יקשה דברי חכמים רישא אסיפא ולכן רישא דקאמר דיני ממונות בשלשה זה בורר לו כו' מוקי שכל אחד בורר לו ג' וסיפא דקתני זה פוסל דיינו של זה שהוא לשון יחיד מוקי שכל אחד בורר לו דיין אחד ולסוף דמוקי גם רישא שכל אחד בורר לו דיין אחד אין קשה ר' מאיר דרישא דמשמע שאין אחד יכול לפסול דיין חברו ארבי מאיר דסיפא דרישא איירי במומחין שכל אחד בורר לו מומחה וסיפא איירי בערכאות דסורא ולכן סבירא ליה לר' מאיר דיכול לפסול והמקש' חשב שרישא וסיפא איירי בענין אחד כיון ששתי הפלוגתות מדברים שכל אחד בורר לו אחד ובין שניהם עם השלישי ידינו ולכן מקשה בסיפא כל כמיניה לר' מאיר הרי ברישא סבירא ליה ההפך ומפרש ר' יוחנן דסיפא איירי בערכאות דסורא ורישא איירי שכל אחד רוצה ליקח דיין מומחה ושם מודה ר' מאיר שאין יכול אחד לפסול דיין חברו וה"נ דין של דברי רב פפא נשאר כאשר כתב כ"ת וכן איתא בסמ"ג והטעם הוא כי אף ר' יוחנן לפי המסקנא אינו חולק עליו כי לא דבר רק על הסיפא כדפי' לעיל: ד ואשר כתב כ"ת שע"ה יכול לומר נגד תלמיד חכם אדרבה כשמנדהו שלא כדין והאריך כ"ת להודיע זה מריש לקיש פרק ואלו מגלחין ונראה כי ודאי הדין הוא כך כי לא אשתמיט שום פוסק לחלק בין אם האומר אדרבה הוא יותר גדול מהמנדה או אם הוא קטן ממנו אמנם אי לא מסתפינא אמינא כי אין להביא ראיה מריש לקיש כי ריש לקיש לא היה אדם גדול כמו אותו שאומר אדרבה שהרי ריש לקיש טעה בשני דברים שלא טעה אותו שאמר אדרבה כי ריש לקיש נדה אותו שאכל התאונים שלא כדין ואותו שאמר אדרבה אמר אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך גם לא ידע ריש לקיש מי חייב נדוי ואתא שאיל בי מדרשא ואותו שאמר אדרבה ידע לומר אדרבה ושחל הנדוי על ריש לקיש ואשר נראה לכ"ת מדקאמר ההוא גברא שמע מינה שהיה שפל הנה מצינו פרק מרובה מעשה באדם אחד וקאמר אחר כך שבדקו ולא מצאו בו עון רק שהיה בביתו ע"ז כדאיתא שם ולא ידענא חלוק בין ההוא גברא לאדם אחר: ואשר הקשה כבוד תורתך אם היה האוכל אדם גדול למה לקח התאונים בלי רשות בעל הגנה יש לומר כי לא היתה של ריש לקיש ולא היה רק שומר בתוכה והאוכל אכל על מנת לפרוע וחשב שבעל הגנה יקח תשלומין וכיוצא בזה איתא פרק הגוזל בתרא רב אשי הוה קא אזיל באורחא חזא שכשי דגופנא בפרדסא ותלו ביה קטופי דעינבי א"ל לשמעיה זיל חזי אי דבר ישראל נינהו לא אייתי לי ואי דאינו בר ישראל נינהו אייתי לי שמע ההיא דהוי יתיב בפרדסא אמר ליה דאינו בר ישראל שרי אמר לו דאינו בר ישראל שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי ומפרש התוספות אף כי גזל של דאינן בר ישראל אסור מכל מקום דעתו של רב אשי היה כן לפי האמת לפרוע לו וזה לשונו נראה לר"י שכן היה דעתו מתחלה כמו שהשיב לההיא דיתיב בפרדסא כו' שמע מיניה כי גזל הוא מותר כשידוע שברצון יקבל מעות בעד הפירות: ונראה לחלק ולומר דגזל ישראל אסור אפילו כשידוע שיקבל מעות שהרי אמר ישראל לא שקיל דמי משמע אם ישראל שקיל דמי מותר: ואף אם נפרש שדעת התוספות היא שכן היה דעת רב אשי מתחילה היינו במה שאמר אי דאינו בר ישראל נינהו אייתי כי אינו בר ישראל שקיל דמי אבל במה שאמר אי דישראל לא אייתי אינו מטעם דישראל לא שקיל דמי כי אפילו שקיל דמי אסור ורב אשי שהשיב ישראל לא שקיל הטעה אותו ואמר לו כן כדי שלא יחשוב ההוא דיתיב בפרדסא שיש הפרש בין אינו בר ישראל לבר ישראל כי אינו בר ישראל הלוקח דמי מותר ובישראל בכל ענין אסור וא"כ ההיא גברא לאו גברא רבא הוא מ"מ נראה לומר שגם ר"ל בפעם ההוא לא הוה גברא רבא מדטעה בדיני ועוד כי לא הוה שאיל בי מדרשא רק לרבי יוחנן רבו וחבירו ועוד לא היה מזלזל בעצמו לשמור פרד"ס וכיוצא בזה איתא פרק השולח גבי ר"ל זבין נפשיה ללודאי וז"ל התוספות שם ר"ל זבין נפשיה ללודאי קודם שחזר למוטב דמסתמא לא היה מזלזל בעצמו כל כך עד כאן לשונם: ה עוד קשה לי על דברי כבוד תורתך שהוכיח שאם התלמיד יאמר לרבו אדרבה שאין ממשות באדרבה שלו והביא כבוד תורתך ראיה מהא דאמר רבה בר רב הונא לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית כו' ואם כן כל שכן רבו: ואני חשבתי אף כי הבן אין יכול לנדות אביו מכל מקול אם חייב נדוי ועבר בנו ונדהו הרי הוא מנדוי וכן תלמידו והנה לא אאריך עוד בהיות שאין תועלת בפלפול זה בנדון דידן ואני אין לי פנאי כי כתבי כבוד תורתך נמסרו לידי ערב פסח אשר ביום ההוא לא קריתי ובימי החג הכרח לעשותו חציו לכם וגם הוכרח לי ללמוד עם תלמידי ומוביל כתבי כ"ת לא אבה להתמהמה ואמר על כל פנים להפרד יום ששי שאחר החג בבקר והנה כ"ת האריך מאד ונלאתי לקרותו כל שכן להביט בקוצר דעתי ולהשיב לסופר לכתוב העתקות תשובתי ומה שכתבתי עד כה הוא רק למען לא יחשוב כ"ת שלא השגחתי במה שכתב כ"ת וגם אמרתי באולי אין חתימתי נכרת ויחשוב הרואה שאחד מן השוק חתם ולא יהיה בחתימתי לכן הארכתי מעט להודיע דלאו קטיל קני באגמא חתם ולכן אשיב בקצרה על עיקר הענין אשר כתב כבוד תורתך להסכים בכל אשר כתב כבוד תורתך: והנה על אשר נדה והחרים כ"ת בזה לא אטפל כי ידעתי שכ"ת תושב שהיה לי תשובתך ושקראתי גם את זה לעומת זה אכן אינו כן לא ראיתי תשובתך כלל ואינו מן הנכון ומן הראוי להשיב אם לא אשמע דברי שניכם ובפרט בדברים גדולים כאלה כי אפילו לכתוב הנראה בעיני לאחד מבעלי הדינין אף על פי שאיני פוסק מכל מקום כתב המרדכי ז"ל וזה לשונו תקנת קהלות שתקן ר"ח ממינא עם גדולי הארץ כל רב שיפסוק דין בלי שמיעת שני בעלי דינין אלא כשיבא אחד אצלו ויאמר תשמע דברי וכתוב לי הנראה בעיניך ויכתוב הדיין ההוא לא ידון שום דין עד כאן לשונו כל שכן שלא לפסוק על פי טענה אחד מבעלי דינין ואפילו לשמוע אחד קודם דברי חברו אסור מן התורה כדאיתא בפ' שבועות העדות אבל במה שכתב כ"ת שאין חל על ר' ישעיה הלוי יצ"ו שום חרם בזה אני מסכים ר"ל לענין שלא יהיה מוחרם אבל לענין לומר בהיות שהוא אינו מוחרם אם כן חל אדרבה שלו בזה איני רוצה ליטפל בו בהיות שלא שמעתי טענה שכנגדו כדלעיל והנה לא אכתוב מדין שקבל עדות שלא בפניו או שהזמין אותו חוץ לבית דינו מאפס פנאי וזמן גם כבוד תורתך האריך בטעמים ההם ולא הניח לי כבוד תורתך מקום להתגדר: אכן נראה לפוטרו מטעם אחר דכיון שאומר צייתנא דינא בבית דין שלי וכבוד תורתך אומר שמספיק לו בזה אומר אף אם כבוד תורתך חס ושלום הורה שלא כדין מכל מקום הרי הוא שוגג בדבר ולמה יתחייב והנה אף בהבאת קרבן על השוגג אית לרבי יוחנן וריש לקיש ריש פרק כלל גדול לדעת רש"י ז"ל אומר מותר אנוס הוא ופטור והלכה כמותו נגד רב ושמואל החולקים שם וכן פסק בעל הסמ"ג ז"ל שאומר מותר פטור במצות שיקריב היחיד קרבן חטאת בסימן רי"ג ואפי' לתוספות ז"ל דסבירא ליה פרק כלל גדול אמר מותר אסור היינו טעמא כדאיתא בפרק ואלו הן הגולין אומר מותר קרוב למזיד הוא כי היה לו ללמוד אבל בנדון דידן אף אם למד וכי היה יודע יותר ממה שיודע כ"ת ולכן אונס גמור הוא: ואף אם נאמר שזה לא יקרא אומר מותר ואף לדברי חכמים דאית להן בריש הוריות יחיד שעשה כהוראת בית דין חייב ודלא כרבי יהודא שם מכל מקום יש לומר דשאני ענין חרם דקיל ממלקו' לענין קרבן וגדול' מזה איתא בפרק שלישי דמסכת שבועות אדם בשבוע' פרט לאנוס היכי דמי כי הא דרב כהנא ורב אשי מר אשתבע הכי אמר רב ומר אשתבע הכי אמר רב כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מנייהו אמר ליה אידך אנא שקורי שקרי אמר ליה את לבך אנסך עד כאן לשונו הרי לך שנקרא אנוס מי שטעה כל שכן מי שגדול הדור מודה לו שיעשה כהוראתו ואם חס ושלום טעה המורה שאין על העושה משפט חרם או נדוי: וכן נראה לפרש הא דאיתא בפ' מרובה ר' ור' חייא הוו אזלי ושקלי באורחא אסתלקו לצדי הדרכים הוה קא מפסע ואזיל ר' יודא בן קנוסא קמייהו אמר ליה ר' לר' חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו אמר ליה ר' חייא שמא יודא בן קנוסא תלמידי הוא שכל מעשיו לשם שמים כי מטה להתם חזייא אמר ליה אי לאו יודא בן קנוסא את גזרתינא לשקך בגזרה דפרזלא פירש"י נדוי נרא' לפרש שכונתו הית' לנדותו אבל מפני שהי' ר' יודא כל מעשיו לשם שמים לכן לא נדהו ולכן אמר ר' חייא שכל מעשיו לשם שמים והשתא קשה לי למה רצה לנדותו ואחר כך למה חזר בו מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר אי משום יוהרא רצה לנדותו תחלה ואחר כך לא נדהו כי ודאי לא כיון ליוהרא זה אינו כי היכא שמשום יוהרא מנדינן הרי אינו מהדברים שמחשב הרמב"ם ז"ל שמנדין עליהם ואי משום שהיה נראה לרבי שהיה מזלזל בכבודו שהיה מראה גדולה לפניו ואחר כך לא נדהו כיון שודאי לא כיון לזלזל מכל מקום קשה לי כיון שבכונה עשה ר' יודא ור' נתזלזל על ידו הרי הוא חייב אע"פ שלא כיון לזלזלו: שהרי איתא סוף פרק כיצד הרגל דפטור מן ארבעה דברים אם לא ואפילו הכי חייב המפתה ליתן בושת ופגם כדאית' פרק נערה אף על גב שלא כיון לבייש אלא על כרחך כיון שכיון לעשות מלאכה ויודע שעל ידי אותה מלאכה יתבייש חבירו חייב לאפוקי שבא אבן בחיקו פר' כיצד הרגל שעומד והזיק ובייש אותו פטור מארבעה דברים מפני שלא כיון ואם כן גם בנדון דידן כיון שידע בן קנוסא שעל ידו יזולזל רבי אע"פ שלא כיון לזלזל יהא חייב ולכן נראה לפרש כשראה שהיה יודא בן קנוסא דנוהו לשוגג שלא היה יודע שזהו זלזול וטעה בדין ולא נתחיב נדוי בזה סליקנא כי אף אם לא היה לי שום ראיה נראה לי שהסברא נותנת כשהאדם טועה שראוי לנדותו וטעם מצד שאדם גדול כמו כ"ת הורהו לעשות כן שאין עליו משפט נדוי: נאם הנמוך והנבוך דוד כהן בכמ"ר חיים כהן ז"ל: