רד"ך קטז

גדפא ארישא אתא ההוא גברא שקליה אמר ליה מאי עובדתיך אמר ליה דינא אית לי אמר ליה פסילנא לך לדינא ולא אמר בלשון הזה במעשים האחרים שישב ודאין דינא אלא ר"ל מפני שכבר ישב ודן דינא והיו לפניו הרבה ולא לקחו הגדפא וזה לקחו ראוי היה לומר אם היה שם מתנגדו היה חושב ודאי אהבה יש בניהם ולכן אינו חדוש כל כך שהוא פסול משום סתימות טענותיו כמו מעשה דמר עוקבא שכיסה הרוק שלפניו כי לשם לא יתיב לדון ולא היה שם אחר שהיה יכול לכסותו ואינו סימן אהבה כל כך שזה כיסהו אבל לענין אהבה שיאהבנו הדיין אין חלוק בין שיש אחרים שם שלא לקחו הגדפא או דאין אחרים שם ולכן נטילת הגדפא היא היותר קלה כדפרישת ושני מעשים של שני רבי ישמעאל אף אם היו חמורים יותר ממעשים הראשונים לא רצה לשנותם קודם כי הם לא דנו ואפילו הכי לא לקחו דבר ולא קבלו שום תועלת כדאיתא שם ולא בא ללמדינו אלא שאפילו הכי חשבו זכותו ואמרו אי בעי טעין הכי כו' כדאיתא שם כי אין שייך לומר ושוחד לא תקח כמו מעשה דרבי ישמעאל שהרי לא לקח דבר ובעל ספר מצות גדול זכרו לברכה שהביא מעשה דרבי ישמעאל ר"ל אם אירע שיביא לכהן דיין לא יקחנו ומעשה דרב ענן לא יוכל להביא תחלה כי היא קבל שוחד ממש ולכן לא היה דן ולא הביא הגמרא אותו מעשה רק כדי להראות איך נסתתמו טענותיו כאשר אבאר בעזרת האל ואשר הביא מעשה רבי ישמעאל בר ר' יוסי לפני מעשה ר' ישמעאל כהן גדול אף על גב שר' ישמעאל כהן גדול היה קדמון הרבה יש לומר כאשר פירשתי שאם היו בעלי דינין שם היה יותר מסתתם טענותם בב"ד במעשה של רבי ישמעאל בר רבי יוסי כי לא היה יודע הבית דין שבלאו הכי היה מביא לו הפירות בכל מעלי שבתא ויחשוב שהוא שיחד ממש ואשר לא הביא בעל הסמ"ג זכרו לברכה מעשה רבי ישמעאל בר רבי יוסי לפי שנראה לסמ"ג זכרו לברכה שאין צריך לשום אדם להחמיר על עצמו כאשר החמיר רבי ישמעאל בר רבי יוסי כי היה חומרא יתירה שהרי הוא לא היה לו תועלת בהקדמת יום אחד בהבאת הפירות וגם הארוס לא הוזקק דבר מזה כי היה צריך להביאם למחרת כדאיתא שם וכיון שלא היה דן היה לו לקבל אבל מעשה דרבי ישמעאל בן אלישע מה שלא קבל אף על פי שלא היה דן מפרש רש"י זכרו לברכה סוף מכות מפני שלא רצה לקבל מה שלא היה ראוי לו כי לולי שהיה רוצה לדון לפניו היה נותנו לכהן אחר ונראה שראייתו מסוף מכות דקאמר ומואס בבצע מעשקות זה רבי ישמעאל בן אלישע ופירש"י זכרו לברכה כדלעיל והשתא קשה מנא לן שעשה מפני הכהן האחר דילמא שלא רצה לקבל כמו שלא קבל רבי ישמעאל בר רבי יוסי אע"פ שלא היה שלו אלא שמע מיניה דלעול' לא נאמר ששום אדם יחמיר כרבי ישמעאל בר רבי יוסי כי היא חומרא יתירה מעשה דרב ענן מביא להראות אף על פי שלא היה הוא דיין נסתלק ממנו אליהו הנביא מפני שעל ידו נסתתמו והטעתו השוחד שקבל ששלח לרב נחמן שידיניהו והיה לו לחשוב שבשביל כתיבתו יסתתמו טענות שכנגדו שהרי פרק נערה בכתובות אמר ליה יודא בר מר אמימר לרב פפא מעלאי דידי היינו עשוי וע"י עליותו נתן אבא סודא' כל אשר לו לבתו כי חשב שהיה אהובו של רב פפא כל שכן רב ענן שכתב בעבורו: ב עוד ראיתי בענין גביית עדות שלא בפניו בדיעבד שכתב מעלת כבוד תורתך שראב"ן שהכשיר בדיעבד שחלק מסברת לבבו נראה לי שרצון מעלת כבוד תורתך לומר שאין לו ראיה רק סברת הלב כאשר נראה מדבריו דקאמר מדמכשר קבלת עדות באונס שלא מפני בית דין שמע מיניה דבלא אונס בדיעבד כשר דאי פסול על ידי אונס נמי מפסיל עכ"ל: עוד הקשה מעלת כבוד תורתך על דבריו איך יתורץ הא דאקשי ריב"א זכרו לברכה הא דאמרינן הזמה שלא בפניהם לא הוי הזמה שמע מיניה בדיעבד אינו עדות ובגלל הדבר הזה מעלת כבוד תורתך שאף ראב"ן שהכשיר בדיעבד היינו דוקא לבית דין בדינא ומעלת כבוד תורתך כתב בפשיטות שדרשת יבא בעל השור דאורייתא הוא חלק מעלת כבוד תורתך בין קיום שטרות לשאר עדיות והאמת שזהו דעת התוספת זכרם לברכה לשם אבל הוא היפך מדעת ריב"א שם והכא נמי על דברי מעלת כבוד תורתך קשה לי מה סברא הוא של ראב"ן כיון שמן התורה אין מקבלין עדות שלא בפניו מנא לן שבאונס שרי על כרחך מדרבנן הוא דשרי ואם חכמים התירו היכא דאיכא אונס וכי בשביל זה הכרח הוא שיתירו בדיעבד והרי כמה דברים התירו בשוגג ולא התירו במזיד ומה סברא הוא עוד: ועוד איך יתכן שהפוסקים שהביאו דבריו לא יכתבו פירש של דבריו ובסתם כתבו בשמו להתיר בדיעבד ובהדיא משמע במרדכי שכתב בתחלה כתב ריב"א שבדיעבד אינו עדות ועל דבריו כתב וראב"ן כתב שהוא עדות שמע מיניה שחולקין ריב"א וראב"ן מדלא כתב וכתב ראב"ן מההוא דהזמה שלא בפניהם אינו הזמה כבר תירץ המרדכי שאין למדין מדיני הזמה דחדוש הוא ואף אם לא נכתב במרדכי ראוי הוא ליכתב שלולי גזרת הכתוב לא היו נאמנים עדים להזים עדים הראשונים דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כו' ואם כן הבו דלא לוסיף עלה ושלא בפניהם אינו עדות אפילו בדיעבד אף כי בשאר עדיות בדיעבד הוי עדות ונראה דסברת ראב"ן הוא ראיה גמורה ואינה מסברת לבבו וסבירא ליה לראב"ן מדמכשר באונס שמע מיניה דדרש של והועד בבעליו אינו דרשה גמורה והיא אסמכת' בעלמא כאשר אבאר כי מדאורייתא אין חילק בין אונס או לאו אלא שחכמים אמרו בדאין אונס יבא בעל השור ויעמוד על שורו וכיון דמדאורייתא עדות שלא בפניו הויא עדות אפילו לכתחלה אלא שחכמים הצריכו שיהא אונס אם כן על כרחך גם עדות שלא בפניו הויא עדות בדיעבד אפילו מדרבנן דאם כן כשגבה עדותו כבר אותם העדים אינן יכולין לחזור בהן שכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ואם כן מה תועלת יש שיחזרו להעיד אם לא יוכלו לחזור בהן ואם נאמר שלא יעידו כלל עוד כיון שהעידו שלא בפני בית דין אם כן אין לך אונס גדול מזה: ונראה שראיה טובה הוא רק שריב"א החולק יכול לתרץ אף באונס התירו להגיד אף שלא בפניו זה שעשה שלא כהוגן והביא עדותו שלא בפניו קנסוהו שלא יגבה עוד מעדים ההם אף כי הוא אנוס עתה שהעידו כיון שלכתחלה לא היה אונס ואין נראה כלל דוחק לומר שהפסוק של והועד בבעליו היא אסמכתא בעלמא כי נראה שאין להביא ראיה מהפסוק ההוא שמדבר בשור המועד שצריך להודיע לבעליו כדי שישמור שורו לשאר עדויות ולא מבעיא לאותו דעת בפרק כיצד הרגל דליעודי גברא בעינן שלשה ימים פשיטא שצריך להודיעו כדי שישמור שורו אלא אפילו לדעת דליעודי תורא מכל מקום צריך להודיע לבעלים תחלה ואחר כך ולא ישמרנו כדאיתא בתוספת שם הרי שצריך שם להודיע לבעלים כדי שישמרו השור מה שאין כן בשאר עדויות ואע"ג דלפירוש רש"י ז"ל משמע דדעת ליעודי תורא אין צריך שידעו הבעלים דבר עד שעה שרוצים לדונו ואפילו הכי צריך בפני בעלים ואם כן הוא הדין שאר עדויות הרי כתבו שם התוספת כי רש"י ז"ל חזר בו ואף אם לא חזר בו מכל מקום נוכל לומר שדעת ראב"ן הוא כתוספת ומלשון התוספת ז"ל משמע בקצת שהוא מדרבנן שלא לקבל עדות שלא בפני רשות בית דין וקרא אסמכתא בעלמא הוא שכתב רבי מאיר מקיימין השטר שלא בפני בית דין פירוש בקונדריס אם עידיו מבקשים לילך למדינת הים ואי נמי לרי' כו' ונראה לר"י ז"ל דבכל ענין קאמר דמקיימן דקיום שטרות דרבנן כו' ורבי יוחנן דקאמר אין מקיימין סבר דלא פליג רבנן בין קיום שטרות לקבלת עדות והא דקאמר אסברא לך טעמא דרבי יוחנן הכי קאמר דאפילו בקיום שטרות אית ליה לרבי יוחנן יבא בעל השור ויעמוד על שורו ומיהו רב נמי אית ליה בעלמא יבא בעל השור עד כאן לשונו ומדקאמר לא פליג רבנן בין קיום שטרות לקבלת עדות שמע מיניה דהכל הוא דרבנן כמו כל לא פלוג דבתלמוד שרוצה לומר שלא חלקו חכמים בתקנתם שאם רוצה לומר לא פליג בין קיום שטרות של דבריהם לקבלת עדות שמדאורייתא אם כן לא היה ראוי להם לומר כלשון זה אלא היה להם לומר כל דתיקון רבון כעין דאורייתא תקון ועל כן אינו הכרח לומר שקרא דוהועד בבעליו אינו אסמכתא שהרי התנא על פירוש שלהם מקשה והא דקאמר אסברה לך וכו' ומיהו רב אית ליה נמי בעלמא יבא בעל השור כו' דמשמע לפי' שלה' דמפרשי דרב דאית ליה שמקיימין השטר שלא בפני ב"ד היינו משום שקיום שטרות דרבנן הכרח לומר זה הדוחק שגם רב סבירא ליה יבא בעל השור והא דקאמר אסברה לך דטעמא דרבי יוחנן הוא משום דכתיב והועד בבעליו רוצה לומר אסברה לך דטעמא דרבי יוחנן דאפילו בקיום שטרות סבירא ליה יבא בעל השור ורב סבירא ליה דוקא בשאר עדויות שמע מינה דלרש"י אין צריך לומר דוחק זה אלא נוכל לומר לרב לא סבירא ליה כלל דרש דוהועד בבעליו כי לא סבירא ליה חלוק בין קיום שטרות לשאר עדיות ועתה לפירוש רש"י בלי דוחק נפרש טעמא דר' יוחנן הוא משום דכתיב והועד בבעליו ורב לא סבירא ליה כלל זאת הדרשה אבל לפי התוספות דסבירא להו שגם רב אית ליה הדרשה צ"ל בדוחק כדפירשתי: ג עוד ראיתי שמאד האריך ופלפל כ"ת במחלוקת ר' מאיר ורבנן פרק זה בורר והקשה כ"ת למה נשנו שתי מחלקיות ר' מאיר ורבנן היינו רישא דקתני דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד וזה בורר לא אחד ושניהם בוררין להם עוד אחד דברי ר"מ וחכמים אומרים שני הדיינים בוררין להם עוד אחד עוד קתני שם זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא ראיה שהם קרובים או פסולים כו' ומפרש בגמרא רישא דקאמר זה בורר לו אחד ר"ל שאין יכולין לכוף זה את זה ואם כן היינו פוסל דיינו כמו בסיפא היינו ב' מחלוקות ר' מאיר וחכמים ותרתי למה לי ועוד למה מודים חכמים לר' מאיר ברישא שכל אחד פוסל דיינו של זה כדמשמע מלשונם שבוררין להם שלישי ובסיפא אמר שאינו יכול לפוסלו: עוד הקשה כ"ת כשמקשה בגמרא ואפילו לוה מצי לעכב והאמר רבי אלעזר כו' ומתרץ כדקאמר ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו הכא נמי כו' רב פפא אמר אפילו תימא מומחין כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מאי קא טרחנא לך אחר כך מקשה הגמרא על דברי ר"מ דקאמר זה פוסל דיינו של זה כל כמיניה דפסל דיינו ומתרץ ר' יוחנן בערכאות שבסוריא שנו כו' והקשה כ"ת רב פפא שחולק על ר' יוחנן ברישא ואומר אפילו תימא מומחין ומתרץ הרישא כגון בי דינא דרב הונא כו' איך יתרץ הסיפא ועוד הגמרא שמביא דברי ר' יוחנן על הסיפא למה לא קבע גם תי' רב פפא בסיפא וכ"ת תי' וחלק בדקות מאד לתרץ קושיות הנ"ל וגם להעמיד דברי רב פפא שישארו ונראה שקושיות הנזכרות למעלה הם ד' שהם ב' שאם דברי חכמים רישא וסיפא סותרים זה את זה אם כן אין קשה תרתי למה לי ואם הסיפא אינו מתורץ כתירוץ שתירוץ רב פפא ברישא א"כ אי אפשר לקבוע דבריו בסיפא אנן נראה לאפוקי ב' קושיות ועייל ב' כי קשה לפי דעת הגמרא שאומר כדאמר ר"י בערכאות שבסוריא שנו ה"נ כו' א"כ שרישא וסיפא חד דבר נינהו למה א"ר יוחנן על הסיפא בערכאות של סוריא א"כ למה לא אמר תירוץ זה על רישא והוצרך בגמרא לדבריו להביא על הרישא ולומר כדאמר ר' יוחנן כו': עוד קשה לי למה הקשה על הרישא ואפילו לוה מצי מעכב ועל הסיפא מקשה כל כמיניה משמע שר"ל דבין לוה ובין מלוה לא מצי מעכב ולכן נראה לפרש שדעת המקשה והתרצן ודעת רב פפא היה שרישא וסיפא מדברי' בשני דיינים דנין האדם בעל כרחו וכן פירש רש"י בהדיא וזה לשונו זה בורר לו אחד משמע זה בורר לו ב"ד אחד כו' והנה חברו אומר לו מאי חזית שאתה תבחר לך דיינים כרצונך אני אקח שלושה דיינים אחרים כרצוני ובזה הכל מודים שאין אחד יכול לכוף חברו ועל זה מקשה בגמרא ואפילו לוה מצי לעכב שהמלוה לא יקח דיינים כרצונו והא אמר ר' אלעזר ועל זה לא תירץ