רד"ך קה

בלבד היא נדחת כדאיתא פרק השולח רבנן דבי רב אשי מסקי מלייהו אהדדי עכ"ל: דכיוצא בדברים אלה כתב הרב רבינו משה בר מימון ז"ל בפרק תשיעי דהלכות שמיטה והקשה עליו הר"אבד ז"ל וז"ל אמר אברהם דבריו סותרין זה את זה אבל הרב רבינו נסים ז"ל ישב דבריו בפירושיו על דברי הרי"ף ז"ל בפרק השולח וכתב דהוי דומיא דמאי דאמרינן בפרק איזהו נשך דתלמידי חכמים מותרין להלוות זה את זה ברבית: טו ואחזור לומר דמזה הטעם אשר כתבתי דאין לך אלא שופט שבימיך הוסיפו כמה גדולים לומר וטובי העיר הוו בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום כמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכל מקום במידי דמגדר מלתא ותקנתא הוא כך טובי העיר הפקרם הפקר ובעל הסמ"ג בסימן פ"ב בדין אסמכת' כתב דטובי העיר הוו ב"ד חשיב דכתב וז"ל אפילו במעכשיו אינו מועיל קנין כשאר אסמכתות אלא בב"ד חשיב ודייק לה מנדרים פ' השותפין דאמרינן התם והוא דקנו מיניה בב"ד חשיב וכתב נהגו באלו המלכיות לעשות שדוכים לפני טובי העיר שלא יהא אסמכתא אלמא דטובי העיר חשבינן להו ב"ד חשיב ואפילו לענין בטול קדושין כתב הר"שבא דאיהו בתרא בתשוב' וז"ל ואלו רצו לתקן הקהלות או כל קהלה וקהלה לגדור בפני תקלות אלו יעשו במעמד כלם ויפקיעו מעתה ועד עולם או לזמן שירצו כל ממון שינתן לשום אשה מקהלם הפקעה גמורה והפקר גמור אלא א"כ תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה או בפני פלוני ופלוני כמו שירצו וכן מצאתי גם לרב שרירא גאון ז"ל שכן נהג הוא ואבותיו ואמר לצבור אחר לנהוג כן עכ"ל וראבי"ה ז"ל כתב בתשובת שאלה שאם אחד מבני העיר מוחה בדבר שראשי הקהל רוצין לעשות או לגדור אם רוב הקהל מסכימים עם ראשי הקהל חלה החרם והגזירה עליהם על כרחם דתקנתן וגזרתם קימא והפקרם הפקר בדבר שתקנת הצבור היא דכתיב וכל אשר לא יבא בעצת וגו' ויכולים לכפות את המעט להיות צייתי לתקנתם ואפי' למרדכי ז"ל שכתב בפרקא קמא דבבא בתרא עלה ההוא דאמרינין רשאין בני העיר להסיע על קצתם וז"ל רשאין להסיע קאי פירוש היכא שהתנו כבר בנתים אבל אם לא התנו מתחלה אין כח בבני העיר להכריח אחד מבני עירם למה שירצו והא דאמרינן הפקר ב"ד הפקר כגון בי דינא דרבי אמי ור' אסי דאלימי לאפקועי ממונא כדאיתא בפרק השולח: והא דאמרינן בעלמא ובאת אל וכו' וכי תעלה על דעתך כו' היינו שבכל דורן אין כמותו אבל אם יש בדורן גדול כמותו אין בידם להפקיע ממון עכ"ל דוקא להפקעת ממון הוא דקאמר דמלתא רבה היא להוציא ממון מבעליו אבל שאר מילי פשיטא דלית לן למימ' הכי ואף שאין הדבר צריך לראיה מ"מ לרוחא דמלתא אומר דאם איתא שיש חלוק בין דידייהו לדידן היו הפוסקים מחלקן ובפרט האחרונים אלא ודאי אין הפרש כדכתיבנא: ואל יקשה לך ממה שנוהגין היום דאין מראין סכין לחכם ותאמר דמזה יראה שאין בזמן הזה חכם דהא התם שנהגו כן הוא כדכתב הר"אש ז"ל וז"ל והאידנא נהיגי שאין מראין סכין לחכם שבימיהם היו הקצבין שוחטין בעצמן דאמרינן האי טבחא דלא סר סכינא גבי חכם והשתא נהוג בכל גלות ישראל שאין הקצבים שוחטין וממנין אנשים ידועים על השחיטה ובדיקה ולהם מחלו חכמים את כבודם כי הם זריזין וזהירין ומתוך כך נתבטל בדיקת החכם אף אדם השוחט בביתו אף כי אינו נכון כי הרבה צריך יישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת סכין עכ"ל: הרי לפנינו דטעם דאין נוהגין בזמן הזה להראות סכין לחכם משום דמחלו חכמים על כבודם ואמינא שמכאן יש להביא ראיה על דברינו דטעמא דמחלו חכמים על כבודם הוא דאין עושין למי שאינו מראה סכינו לחכם כדין הנזכר בתלמוד הא אם לא מחלו עבדינן ליה ואם כן יראה דבזמן הזה נמי נוהג דין ת"ח כבזמן הראשון וכיוצא בדברים אלו של הרב רבינו אשר ז"ל נראה גם מדעת הסמ"ג ז"ל עיין בדבריו שם בסימן ס"ג ובתשובת הרב רבי שלמה בן הרב רבי שמעון בן צמח מצאתי דאפילו מי שאינו ת"ח אלא שבכל עת שהוא פנוי מעסקיו הוא חוזר על למודו ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו וזה השיב לאחד ששאלו על ששכרוהו קהל אוצ"צא להיות חבר עירם ושליח צבורם ומלמד תנוקות ולשחוט ולבדוק בהמותיהם אם חייב הוא על המס אי לאו וז"ל אבל הרא"ש ז"ל כתב שתלמיד חכם שיש לו אומנות או קצת משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר ובכל עת שהוא פנוי מעסקיו הוא חוזר על למודו ולומד תדיר נקרא תורתו אומנותו והנה לפי זה לאו דוקא ת"ח בעל הוראה אלא שכל שקובע עתים לתלמודו ורוב עסקיו בתורה כמוך שהיית יושב ועוסק מן הבקר עד הערב בלמוד הנערים חייבים בעלי העיר לתת בעבורך אפילו המס הקצוב אקרקפתא דגברי לפי סברת הרמ"ה והרמב"ם והרא"ש ז"ל עכ"ל: טז ובאותה תשובה מצאתי גם כן וז"ל וכבר הורה רבינו יוסף הלוי לאיש אחד באנדלוס שהיו לו גנות וכרמים שהיה חייב בעבורם אלפים זהובים והורה שיפטר מתת בעבורם דבר מפני שהיה תלמיד חכם ואפילו שנתן במס ההוא אפילו עני שבישראל וזהו דין תורה: וכתב עוד באותה תשובה שהוא ז"ל העיד על רבו הרי"ף ז"ל שלא נאמרו דברים הללו אלא לת"ח שתורתו אומנותו כלומר שתורתו קבע ועסקיו עראי אבל לא במי שעסקו קבע ותורתו עראי עכ"ל ואלו בין זמנינו זה לזמן הראשון לא חלק הרי"ף ז"ל ואדרבה רבינו יוסף הלוי הורה לאיש ההוא באנדלוס שהוא פטור מפני שהיה תלמיד חכם כדלעיל ואע"ג דדברי ה"ר שלמה בן ה"ר שמעון תמוהי' בעיני במה שדקדק מדברי הרא"ש ז"ל דאפילו באינו ת"ח בעל הוראה בדורו קאמר הר"אש דפטור מהמם דהא הר"אש ז"ל קאמר בהדיא ת"ח שיש לו אומנות וכו' וא"כ מנ"ל דהר"ם ז"ל לא בעי תלמיד חכם הראוי להוראה בדורו דנרא' דתלמיד חכם הראוי להוראה קאמר משום כ"ת וכדמשמע מלישנא דתלמודא בפרקא קמא דבתרא וכן כל הגאונים והפוסקים דוקא בתלמיד חכם קאמרי ואפילו הכי בעי שבכל עת שיהיה פנוי מעסקיו שיהיה חוזר על למודו אבל היכא שאינו חוזר על למודו אלא שנה ופירש ועוסק בעסקיו כדי להתעשר ועושה תורתו עראי ומלאכתו קבע אף דתלמיד חכם בעל הוראה הוא חייב במס והיינו כהרי"ף ז"ל מ"מ הבאתי דבריו לרוחא דמלתא להוכיח ולומר דכל מה שהיה נוהג בזמנים הראשונים בדין כבודו של תלמיד חכם נוהג גם בזמן הזה ואין לך אלא שופט שבימיך מכל הא דלעיל הוכחנו שאם הדברים כפשוטן הנדוי שנדה מאושר שבחכמים כמ"הורר דוד למאן דאתפקר ביה נדויו נדוי וחייבין כל אנשי עירו לנהוג בו דין המנודה ואם רצו טובי הקהל לפי ראות עיניהם להוסיף על נדויו והכל לשם שמים הרשות בידם דבמקום ב"ד הם עומדין בעירם והוא שיהיה ברשות הרב הנזכר דבמקום הרב הנזכר אין להם רשות להורות דרבם הוא כדכתיבנא: וכן אם רצה הרב הנזכר לבדו לפי ראות עיניו לשם שמים להתחזק ולענוש הרשות בידו דהא הוכחנו לעיל דכל מה שאמר במי שהחציף בשלוחו של ב"ד נוהג נמי בשלוחו של ת"ח מעובדא דרב יהודה ואע"ג דחכמים ז"ל לא אמרוהו אלא בב"ד הוא הדין נמי אית לן למימר משאר הדינים דהיינו אם רצה להוסיף הרשות בידו כמו שהרשות ביד ב"ד להוסיף על הנדוי ולענוש לפי ראות עיניהם למי שחצף כנגדם דב"ד ומומחה לרבים שוים וכדתני הר"מבם ז"ל בפרק ו' דהלכות סנהדרין דכל הדינין הנוהגין לאומר בבי דינא רבה אזלינן הכי נמי נוהגין בזמן הזה שאין ב"ד הגדול שיוכל להכריחו ללכת במקום שימצא שם חכם גדול מומחה לרבים דחכם גדול במקום ב"ד הגדול הוא וכן נראה נמי להביא ראיה מפ' שלישי דברכות דקאמר מנדין לכבוד הרב ומייתי התם ההיא דאלעזר בן חצר שפקפק בנטילת ידים וזלזל בכבוד ב"ד הגוזרים על הידים וא"כ מי הוא זה ואי זה הוא שאם הדברים כפשוטן אשר לא יחיש לנדויו של הרב הנזכר שנדה למי שהפקיר כנגדו וכ"ש דבר אוריין ובר אבהן הוא דאע"ג דפרק כל המנחות קאמר רבי פרידא לרבנן על רבי אלעזר בריה דרבי אבטולס דהוה עשירי לרבי אלעזר בן עזריה דהוה עשירי לעזרה דאי בר אוריין הוא יאי ואי לאו בר אוריין הוא אישא תאכליה מ"מ אי בר אוריין ובר אבהן הוא קאמר יאי ויאי כדאיתא התם ובפרק חלק הוה סלקא דעתין דאפילו היכא שהבן אין מעשי אבותיו בידו שזכות אבותיו מסייעו דתנן התם שלשה מלכים אין להם חלק לעולם הבא ירבעם אחאב ומנשה ופריך בגמרא מנשה לא לימנו משום כבודו של חזקיה הרי דהוה סלקא אדעתין דזכות האב תעמוד על הבן ואפילו לפי מאי דמשני התם ברא לא מזכה אבא ומייתי ראיה מדתניא ואין מידי מציל אין אברהם מציל את ישמעאל וכו' התם היינו טעמא משום דאין מעשי אבותיהם בידיהם ויצחק יוכיח דכתיב ביה והרביתי את זרעך וגו' עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' וכמה פסוקים כאלה במקרא: ויש לדרוש עליהם כמה תלי תלים של הלכות אלא שאין להאריך שאין זה מקומן ועד היום אנו מתפללין וזוכר חסדי אבות וכו' ואע"ג דקאמר שמואל בשלהי פרק במה בהמה תמה זכות אבות עיין שם בתוספות ותמצא הכל מבואר: ומעתה אומר אף כי דבריו ומעשיו של הרב הנזכר אין צריכין חזוק ודברי אלה הם כיהודה ועוד לקרא דאיהו מופת הדור והדרו יחיד בדורו רבה דעמיה בוצינא דנהורא עליה חזי לן למשרי הכי לא כיחול ולא סרק ולא פרכוס ויעלת חן בריך רחמנא דיהביה לן: מ"מ לאפושי גברא אמינא שאם הדברים כפשוטן שהדין עם הרב הנזכר ונדויו נדוי לכל בני עירו לפי דין תורתינו הקדושה: ואל ירע בעיניו שמי לנו גדול כרבי אליעזר הגדול שברכהו בשביל שחלק בדין תורה והרבה לחלוק בדבר שהיה נראה לו שהדין כן וקבל עליו הדין כדאיתא בהזהב וכן מי לנו כעקביא בן מהללאל שנדהו אליבא דחכמים כדאיתא בפ' חמישי דמסכת עדיות וכבר הזכרתיו לעיל ואי גברא דאמיד ודחיל חטאין אפילו אם לא היה שומע שמתא מפי הרב הנזכר אלא דידע דנקיט מלתא בדעתיה היה לו לנהוג נזיפה לעצמו וכדאשכחן בפ' אלו מגלחין דמשום דקאמר בר קפרא מה רבי אומר בדבר זה ופירש רש"י ז"ל אין רבי בעולם היודע דבר זה וידע דרבי נקט מלתא בדעתיה נהג נזיפתא בנפשיה ואף שדברים אלה לא אמרו לפני רבי וכן נמי אמרינן התם שר' חייא נהג נזיפה לעצמו שלשים יום משום דידע דרבי נקט מלתא בדעתיה ולא הוה ניחא ליה במאי דעבד ואע"ג דרבי חייא תלמיד חבר הוה דבזקנותו הוה שהיה גדול מדפליג על רביה וכדפי' רש"י ז"ל בפרק כל היד ואפילו לדעת התוספות ז"ל שהקשו שם על רש"י ז"ל וז"ל ואין נראה דמצינו תלמידים הרבה שחולקים על רבותיהם בילדותם מ"מ לדעת' נמי האי עובדא בזקנותו הוה דהא הם ז"ל כתבו שם דמה שמדקדק שם התלמוד דבזקנותו הוה הטעם הוא או כדעת רשב"ם דכתב דלעת זקנותו דרבי חייא עלה מבבל ולמד עם רבי או משום דקאמר לרבי אף אתה ולא קאמר ליה אף אתה רבי א"כ לרשב"ם האי עובדא בזקנותו הוה דאז עלה מבבל וכמו שמדקדק שם התלמוד דבזקנותו הוה: ולתרוץ השני יש לדקדק ולומר דאי לא הוה בזקנותו לא הוה עביד עובדא נגד דבריו של רבי ואי נפשך לומר בהפך דאדרבה מאחר שעשה מעשה שלא כדעתו של רבי א"כ קודם הזמן שישב לפניו היה ואף שיש להאריך על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות אין כאן מקומם מ"מ לפי זה נמי אומר דהא ר' חייא שלא שמע מרבי אפילו דבר אחד ואפילו הכי הואיל ורבי הוה גדול הימנו והבין רבי חייא שאין דעתו של ר' נוחה עליו בשביל המעשה שעשה נהג נזיפה לעצמו שלשים יום וכן מצינו שם נמי בעובדא דמר שמואל ומר עוקבא דכד הוו יתבי וגרסי הוה יתיב מר עוקבא קמיה דשמואל בריחוק ארבע אמות כתלמיד לפני רבו דשמואל הוה חכים טפי וכי הוו יתבי בי דינא הוה יתיב שמואל קמיה דמר עוקבא כתלמיד דמר עוקבא אב ב"ד מזרע דוד היה כל יומא מלוה ליה מר עוקבא לשמואל עד אושפיזיה יומא חד איטרד בדינא הוה אזיל שמואל בתריה כי מטא לביתיה אמר ליה שמואל אכתי לא נגהי לי כלומר עדין לא תרשני ללכת מפניך לישרי לן מר בתגרי כלומר התירנו מצער הזה והרשני ללכת לביתי ידע מר עוקבא דנקיט מלתא בדעתיה נהג נזיפות בנפשיה חד יומא: הרי לפנינו דמר עוקבא דהוה אב ב"ד וכשהיה בדין היה