רד"ך קד

משום כבודו נדהו אלא משום שצער לשלוחו וכמו שהשיב לרב נחמן כששאלו מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא אמר ליה ציער שליחא דרבנן ופי' רש"י דרב מנגיד מאן דמצער שלוחא דרבנן כדאיתא בפרקא קמא והחמור עשיתי לו לקונסי ואף על גב דרש"י זכרו לברכה כתב התם בפ"ק שליח ב"ד: וכן נמי אמרינן פרק רבן גמליאל דרב מנגיד אמאן דמתפקר בשלוחא דבי דינא הא פירשו התוספו' זכרם לברכה התם בפרק רבן גמליאל דלאו דוקא דבכל שלוחא דרבנן יש להלקות אף על גב דלא הוי שליח ב"ד והביאו ראיה מההיא עובדא דרב יהודה וא"כ יאמר האומר דההיא דהתם לאו משום כבוד החכם הוא הא ליתא דהא טעמא דהמצער שלוחא דרבנן דמנגיד ליה רב לא הוא אלא משום כבוד הרב דלכבוד הרב מנדין נמי וכדפרי' ואפרש וכדפירוש רש"י שם וז"ל שמתיה רב יהודה כדאשכחן דמנדין על כבוד הרב ואף על גב דרב יהודה קאמר משום דציער שלוחא דרבנן שמתיה רש"י ז"ל הודיענו דטעמא דמצער שלוחא דרבנן דמנגיד ליה רב לא הוי אלא לכבוד הרב וכאן שנגע בכבוד הרב עצמו אף על גב דלא הוי בזיון ממש מיהו הואיל וצער שלוחו שחייב מלקות משום כבוד שלוחו ברשות החכם הוא להחמיר עליו לפי תוקף המעשה והכא שנצטרף עמו כבוד החכם קצת החמיר עליו: וכן כתבו התוספות זכרם לברכה בפרק ר"ג וכן נמי נראה מההיא עובדא שהזכרת ששלח רב חסדא לרב המנונא לנדות סבי דגזוניא לכבודו וכן מצאנו בהדיא בפרק אלו מגלחין שהרב מנדה לכבודו דתניא התם מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב ודייקינן מיניה התם שמע מיניה תלמיד שנדה לכבודו נדויו נדוי: וכן קאמר רב הונא נמי התם תלמיד חכם שנדה לכבודו נדויו נדוי דתניא מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לרב הוא דאינו מנודה הא לכולי עלמא מנודה למאי אלימא במילי דשמיא אין חכמה ואין עצה וגומר אלא לאו לכבודו: ואין להקשות ולומר דאדדייקת מסיפא תידוק מרישא דקאמר מנודה לרב מנודה לתלמיד דמשמע דלתלמיד הוא דמנודה הא לכולי עלמא לא ואם כן הוה לן דלא למיפשט מינה לא הכי ולא הכי הואיל ולא ידעינן הי מנייהו ותנא אידך אטו ההיא וכדאמרינן עלה דההיא מתניתין דנכרי שבא לכבות דנראה דסיפא גלי ארישא דהאי תלמיד דנקט לרבותא נקטיה דאפילו לתלמיד חבר שהוא חכם כמותו ולא שמע ממנו אלא דבר אחד או יותר הוי מנודה וכ"ש אשאר אינשי דעלמא דגריעי ממי שחכם כמותו אף שלמד ממנו דבר אחד או יותר והאי דנקט מנודה לרב מנודה לתלמיד ולא קאמר מנודה לכמותו דהיינו רב אחר כמותו דהא אי הוי מנודה לתלמיד הוי מנודה נמי לתלמיד כמותו ואף אם שניהם חברים לרב וחכמים כמותו היינו משום דלישנא מעליא הוי למנקט גבי רב תלמיד ולגבי תלמיד רב ואף שיש לדקדק ולומר דרישא בכדי נסבא דהא מסיפא שמעינן לה ויש לחלק אך לא אאריך: ואפשר דהיכא שיש גדול בעיר ואין כמותו בעירו רב העיר נקרא דאתריה הוא וכדפרי' וכלם תלמידיו ואפשר דהוי טעמא משום שא"א שלא שמעו ממנו דבר אחד או יותר או אפשר דכל חכם גבי קטן ממנו רב קרינן ליה וכמו שאמרו בהגוזל בתרא בעובדא דרב כהנא דאמר ר' יוחנן לההוא עכנא פתח פיך ויכנס הרב אצל תלמיד ולא פתח יכנס חבר אצל חבר ולא פתח יכנס תלמיד אצל הרב ופתח ופשיטא דהתם רב וחבר ותלמיד דקאמר לפי גדולתם קאמר וכן נמי בפרק מציאת האשה דקאמר ליה רב ששת לרב ענן מר רבה ורב הוא רביה דרבה לפי גדולתם קאמר דנראה דרב ענן לא הוה שלח ליה לרב הונא הונא חברין אף אם תלמיד חבר היה דהא תלמיד חייב בכבוד הרב ואסור לו להתפלל בצדו שלא יראה כאלו הם שוים כדמשמע בפרק תפלת השחר וכן נראה נמי מדברי רב ששת דהא מאי דקאמר ליה מר רבה וכו' לפייסו אמר לו על שבא לומר לו דברים אלה ואי רבו ורבו דרבו ממש קאמר כ"ש שהיה לו לרב ענן לכעוס יותר דנראה שהתלמיד הוא חייב בכבוד רבו מרבו דרבו דלא דמי לההיא דקדושין אבא אומר השקני מים ואמא אומרת השקני מים וכו' ואין לו להאריך בזה אלא נראה לפי גדולתם קאמר ואף על גב דחזינן דרב ששת היה תלמידו של רב הונא דהא לקמיה הוה יתיב מכל מקום רצה רב ששת לומר לרב ענן דברים אלה דמשום שהוא תלמידו לא היה לו לשמוע לרבו ללכת לזלזל בכבודו ולהראות לו שרבו גדול הימנו הואיל והוא גדול כמותו ואינו כפוף תחתיו אלא היכא שהאמת כן ומשום הכי קאמר ליה מדרבה ורב הונא רביה דרבה לומר לו שהאמת כן שהוא גדול הימנו ואם כן אינו זלזולו אם יאמר לו הדברים ששלח לו רב הונא והוא מוכרח לאמרן לו ואי ממש קאמר ליה הוה אמר ליה מר רבה ורב הונא רבה ורביה דרבה ואף על גב דיודע היה רב ענן דרב ששת תלמידו של רב הונא היה הכי נמי היה יודע אם היה הוא גם כן תלמידו של רב הונא ואפילו הכי הוצרך רב ששת לומר לו דברים אלו ולפייסו להראות לו שמצד זה באו אצלו לומר לו דברים אלה וא"כ הכי נמי היה לו לומר ורב הונא רבה ורביה דרבה וכדפרישית אלא נראה דלפי גדולתו קאמר וקל להבין: וכן מר עוקבא קאמר ליה נמי לרב ענן דלא שפיר עבד דקרי ליה לרב הונא הונא חברין משום שלא ידע מאי מרזחא ולא קאמר ליה משום שהיה תלמידו ואל יקשה לך לומר דהואיל וכן הוא למה קראו רב ענן הונא חברין דלדידך מי ניחא ומילתא דפשיטא היא ואין לי להאריך וכן נראה נמי ממה שפירש רש"י בפרקא בתרא דברכות עלה דאמרינ' התם דרש בר קפרא באתר דלית גברא וקאמר אביי שמע מינה באתר דאית גבר לא תהוי גבר ופריך פשיטא ופירש רש"י כדכתיבנא לעיל משמע שאם החכם הדר במקום אחד גדול מהבא שם אף על פי שהחכם הבא שם לא שמע מהחכם הדרשן לא דבר קטן ולא דבר גדול רבו נקרא ולכך הוצרך אביי להשיב שם בששניהם שוים: יד ואל יקשה לך ממאי דאמרינן פרק ואלו מגלחין כי נח נפשיה דר' זירא לא קרעי רבנן עליה אמרי לא גמירנא מיניה אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא ואם כן יאמר האומר דרב מיקרי היכא דלמד ממנו אבל למי שלא למד ממנו לא מיקרי רב ואפילו אי גדול הימנו לא היא דהתם שוין היו רבנן לרבי זירא ומשום הכי הוו סברי דהואיל ולא גמרי מיניה אינם כקרוביו ואף אם תמצא לומר דר' זירא היה גדול מהם מכל מקום סוברים דלענין זה דלהוו כקרוביו בעינן דגמירי דוקא וכמו שאמרו שהתלמידים נקראו בנים ואביי השיב להם דאי תניא הרב שמת הייתם יכולים לפרש ולומר דרב דקאמר התם היינו היכא דגמרי מיניה קאמר אבל הואיל וחכם שמת תניא לא תוכלו לפרש כן ולעולם אמינא דהכא דקתני מנודה לרב מנודה לתלמיד בכל חכם הגדול מחברו קאמר ואף אם לא למד ממנו וכההיא דפרק שלישי דברכות שהבאתי לעיל דקאמר מנדין לכבוד הרב שפירש לכבוד החכם וכן נמי כההיא דפרק כל היד דקאמר ר' ישמעאל היאך מניחין דברי הרב דהיינו ר' יוסי שהיה גדול ועושין דברי תלמיד דהיינו ר' שהיה קטן ממנו וקורא לר' יוסי רב ולר' תלמיד ואף על גב שר' יוסי לא היה רבו של ר' אלא משום גדולתו קורא לו רב דיקא נמי דקתני בברייתא זו שאנו בה מנודה לתלמיד ולא קתני מנודה לתלמידו וכן בפרק גיד הנשה קורא הקטן לגדול רבו דאמרינן התם כולהו שני דרב הוה כתב ליה רבי יוחנן לקדם רבינו שבבבל כי נח נפשיה הוה כתב לשמואל לקדם חברינו שבבל אמר לא ידיע לי מידי דרביה אנא כתב שדר ליה עבורא דשיתין שנין אמר השתא חשבינא בעלמא ידע שדר לית תליסר גמלי ספיקי טרפתא אמר אין לי רב בבבל איזיל ואחזייה הרי לפנינו דכל תלמיד חכם הגדול מחברו נקרא רבי ואם כן אם נדה הוא בעצמו לכבודו מנודה לקטן ממנו ואם כן בנדון דידן נדויו של הרב הנזכר שנדה לגברא דאתפקר ביה חייבים כל בני עירו לקיימו ולנהוג בו כמנודה וכל שכן שנדהו בהסכמת קהלות פולייא שהם רוב הקהל ההוא כנראה בכתבו של הרב הנזכר דהוי כאלו נדוהו ב"ד וטובי הקהל בזמן הזה במקום ב"ד הם כאשר יתבאר בע"ה לפנים: ומעתה אומר שאם רצו הקהל לענוש אותו יותר מדין סתם נדוי והכל לשם שמים שרשות בידם כדכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששה ועשרים דהלכות סנהדרין וז"ל אע"פ שאינה לוקה המחרף ת"ח מנדין אותו ואם רצו הדיינים להכותו מכת מרדות מכין ועונשין אותו כפי מה שיראו שהרי בזה את הזקן עכ"ל: ואין להדחק להוציא הלשון מפשוטו ולומר דזה או זה קאמר דבתרי קטלי לא קטלי אינשי דאע"ג דבתרי קטלי לא קטלי אינשי נדוי ומלקות וכיוצא בו עושין לו דהא בפרק אלו נערות משמע דלר' מאיר לוקה ומשלם וכן לרבי נחוניא כדדייק רב פפא התם מדבריו ואפילו לרבנן אי לאו דגלי קרא דלא יהיה אסון וגם קרא דכדי רשעתו אבל הוה ענשינן ליה תרתי או מיתה וממון או מלקות וממון: וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל בפרק שישי דתלמוד תורה בלשון אשר הזכרתי כבר ואע"פ שהמבזה את החכמים וכו' עד מנדין אותו וקונסין אותו ליטרא זהב ואין לומר דדוקא הני משום דחד בגופיה וחד בממוניה אפשר לעשות שניהם אבל נדוי ומלקות דתרוייהו בגופיה לא עבדינן לה דבתרי קטלי לא קטלינן אינשי דהא לרבי מאיר אי לאו קרא דכדי רשעתו הוה ענשינן ליה מיתה ומלקות ולא הוה ילפינן מתרי קטלי ואפילו לרבנן דסברי דקרא אתא לאשמועינן דלא ליעביד ליה מלקות וממון הא פירשו התוספות התם דלרבנן מיתה ומלקות נמי מכדי רשעתו נפקא להו א"כ נראה דלכולי עלמא אלמלא קראי יתירי הוה ענשינן ליה תרתי: וכן כתבו התוספות בשלהי פרק שני דכתובות בשם רבינו תם דעבדינן תרתי נדוי ומלקות דאמרינן התם עלה דההיא דתניא לוה הימנה אינה נפרעת אלא ע"י אחר אמר רב ששת וכו' עד רב פפא אמר שמותי משמתינן להו רב הונא בריה דרב יהושע אמר נגודי מנגדינן להו ופירש ר"ת דלרב נחמן נמי משמתינן וגם מנגדינן ואע"ג שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק עשרים ואחד דהלכות אסורי ביאה וז"ל וגרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותו ומכין אותו מכת מרדות לאו משום דסבר דאין לעשות שניהם אלא דסבר האי נמי דפירש הכי קאמר וכדפי': ונראה שהרב ז"ל סובר דראוי לב"ד להוסיף על הנדוי ולענשו לפי גודל המתבזה ולפי הבזיון שיבזה המחרף דיש הפרש בין תלמיד חכם ובין בזיון לבזיון וזהו שהוסיף בדבריו ואמר שהרי בזה את הזקן שלא היה צריך בדברים אלה כלל: וגם שינה בדבריו דמתחלה התחיל לשון חרוף ולשון תלמיד חכם ואמר המחרף ת"ח ולבסוף השלים לשון בזיון ולשון זקן ואמר שהרי בזה את הזקן להורות לנו את הדרך אשר נלך בה וזהו ע"ד שחלקו בפ' הדר ואמרו שאני רב אחא בר יעקב דמופלג היה: וכבר הבאתיו לעיל והרב ז"ל למדנו במלות קצרות פנינים יקרים כמנהגו הטוב: ואל יאמר האומר דכל הני דאמרינן דוקא בדורות הראשונים כשמעיה ואבטליון או כרב יהודה אבל כמונו היום לא דאי אינון מלאכי אנן אינשי וכו' דאין לך אלא שופט שבימיך וירובעל בדורו כמשה בדורו כדאיתא בפרק שני דר"ה ומזה הטעם פסק ר"ת שבכל דור ודור הרשות נתונה ביד גדול הדור אפי' להפקיע ממון כדכתב הסמ"ג ז"ל בסימן ר"עא וז"ל ומסיק שם שאין כותבין פרוזבול אלא בי דינא דרבי אמי ורב אסי דאלים לאפקועי ממונא אבל שאר בתי דינין לא ומעשה היה וכתב רבינו יעקב פרוזבול מפני שהיה גדול הדור וכן בכל דור ודור הרשות נתונה ביד גדול הדור לכותבו וכן כתבו התוספות פרק השולח ואם כן נראה שבכל דור ודור הרשות נתונה ביד גדול הדור אפילו להפקיע ממון דאין לומר דדוקא פרוזבול הוא שכותבין מכח תקנת הלל אבל להפקיע ממון בלא תקנת הלל לא דהא משמע התם דלא תיקן הלל פרוזבול אלא כגון בי דינא דרבי אמי ור' אסי דאלימי לאפקיעי ממונא בלא תקנת הלל אבל בדינא אחרינא לא א"כ מאן דלא אלים לאפקועי ממונא בלא תקנת הלל אינו כותב פרוזבול מכח תקנת הלל: ואל יקשה לך ממה שכתב הסמ"ג ז"ל וז"ל תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה אינו צריך לכתוב פרוזבול מפני שהם יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם ובדבריהם