רד"ך קג

כפוף לו דהא שמואל היה ראש ישיבה לעצמו בנהרדעא ורב היה נוהג לו כבוד כדאמרינן התם בפרק מרובה ובפרק שלישי דמגילה ואפ"ה אמרינן התם דמיכף הוה כייף ליה שמואל לרב היינו משום דגדול ממנו היה וכדפרישית ומה שרב היה נוהג לו כבוד טעמא מפרש במרובה: וכדי שלא יטעה מי שיהיה ויקשה על דברי ממה שכתבו התוספות פרק הניזקין צריך אני להביא דבריהם ולבארם דתנן התם אלו דברים אמרו מפני דרכי שלום כהן קורא ראשון וכו' ואמרו בגמרא ואם בא לחלוק כבוד וכו' עד לא אמרן אלא בשבתות וימים טובים אבל בשני וחמישי לא ופריך והא רב הונא קרי בכהני בשבתות וימים טובים ומשני שאני רב הונא דאפילו ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארץ ישראל מיכף הוו כייפי ליה וכתבו התוספות וז"ל ואפילו ר' אמי ור' אסי וכו' משמע דאי לאו הכי אסור אפילו הוא גדול מכל בני עירו: ואפשר שיטעה מי שיהיה לומר דמכאן משמע דמשום דאדם גדול מחברו אין חברו כפוף תחתיו דהא התוספות כתבו דאי לאו הכי אסור אפילו הוא גדול וכו' אף שהוא טעות מפורסם אענה ואומר דפשיטא דכל הקטן מחברו כפוף הוא תחתיו כדכתיבנא: והכא דקא אמרינן דאפילו ר' אמי ור' אסי כהני חשיבי דארץ ישראל מיכף הוו כייפי ליה משום גדולתו קאמר שהיה גדול מכל בני דורו: וצא וראה דמשום דקרא ליה רב ענן הונא חברין איקפד כדאיתא בכתובות פרק מציאת האשה וכן רב ששת קאמר ליה לרב ענן מר רבה ורב הונא רבה דרבה והיינו משום שהיה גדול הימנו ואע"ג דרב ענן גברא רבה הוה עד דהוה מתני ליה אליהו סדרא רבא וסדרא זוטא כדאיתא בפרקא בתרא דכתובות וכן אמרו שם דרב הונא הוה דריש בתליסר אמוראי כי הוו קיימי רבנן ממתיבתא דרב הונא ונפצי גלומייהו הוה סליק אבקא וכסי ליה ליומא ואמרו במערבא קמו ליה למתיבתא דרב הונא בבלאה ומה שכתבו התוספות ז"ל דאי לאו הכי אסור אפילו הוא גדול מכל בני עירו הכי קאמרי דטעמא דרב הונא קרי בכהני משום שהיה כל כך גדול בדורו ואפילו מהגדולים שבארץ ישראל שגם הם היו כפופים תחתיו מצד גדולתו אבל אם לא היה כל כך גדול אלא שהוא גדול מבני עירו אסור לו לקרא לכהן: מכל הא דלעיל הוכחנו שהמקום שהרב המופלג הזה דר שם אתריה קרינן ליה וכל בני עירו כפופים תחתיו הואיל וגברא רבא הוא ואין בעירו כמותו וכ"ש שכבר קבלוהו עליהם לרב לימים ושנים והיה מרביץ תורה ביניהם וגמירי מעלין בקדש ואין מורידין שלא עשה דבר שלא כהוגן עד שנאמר שבשביל זה הורידוהו כעובדא דרבן גמליאל בפרק תפלת השחר גם לא בא שם גדול ממנו שנאמר משום זה הורידוהו דדוקא בשוין הוא דאמרינן בפרק בתרא דברכות באתר דאית גבר תמן לא תהוי גבר אבל בגדול ממנו ידחה הקטן מפני הגדול ואע"ג דאשכחן בפרקא קמא דבבא בתרא דאימנו רבנן דמתא מחסיא לאיתובי לרב אחא מדפתי ברישא ולבסוף לא מינוהו שאני התם שלא הושיבוהו אלא נמנו להושיבו אבל היכא שכבר מנוהו כהכא בנדון דידן מעלין בקדש ואין מרידין כדאיתא בפרק תפלת השחר ואע"ג דהתם בב"ב אמרינן דקרי רב אחא לנפשיה כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו ואלו בסוף מרובה קאמר לעולם אין מטיבין לו וכתבו התוספות דמאי דקאמר לא במהרה מטיבין אמר בתחלה שהיה סבור שיחזירוהו וכשראה שלא החזירוהו אמר לעולם אין מטיבין לו אפשר שהיה סבור שיחזירוהו ויהיו שניהם ראשי ישיבה הוא ומר בר רב אשי שכבר מנו וכעובדא דרבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה בפרק תפלת השחר אבל להוריד למר בר רב אשי מכל וכל לא היה סבור דמעלין בקדש ולא מורידין וכדפרישית: יב מכל הא דלעיל הוכחנו דההוא גברא שהפסיק דרושו של הרב הנז' בר נדוי הוא דגרע האי עובדא מהנהו עובדי שהזכרתי לעיל דפ"ק דקדושין ודפ"ק דשבת וכן נמי נראה דגרע מההוא עובדא דשלהי מרובה דקא אמרו התם ר' ור' חייא הוי שקלי ואזלו באורחא אסתלקו לצדי הדרכים הוה קא מפסע ואזיל רבי יהודה בן קנוסא קמייהו אחר ליה ר' לר' חייא מי הוא זה שמראה גדולה לפנינו א"ל ר' חייא שמא רבי יהודה בן קנוסא תלמידי הוא וכל מעשיו לשם שמים כי מטא לגביה חזייה אמר ליה אי לא יהודה בן קנוס את גזרתינהו לשקך בגזרה דפרזלאי ופירש רש"י ז"ל וז"ל מפסע ואזיל מיתד ליתד פסיעה גסה ולא היה רוצה להסתלק אלא מצד השדה גדולתו מראה לנו שהוא ירא שמים מאד ואינו חושש לתנאים שהתנה יהושע ומחזי כיוהרא בגזרה דפרזלא כלומר בנדוי עכ"ל: הא הכא דאע"ג דרבי יהודה בן קנוסא חוץ משורת הדין הוה עביד שהיה מחמיר ואוסר מה שהתיר יהושע על עצמו אפילו הכי היה רוצה רבי לנדותו שהיה חושב שלהראות גדולה לפניו ולפני רבי חייא עשה ואלמלא עדותו של רבי חייא שהעיד עליו שכל מעשיו לשם שמים אבל היה מנדה אותו ק"ו בנדון דידן שהפסיק דרושו של הרב הנזכר דבר נדוי הוא דגרע עובדא דנדון דידן מההיא עובדא דרבי יהודה בן קנוסא דנדון דידן לאו דוקא שהראה גדולה לפני הרב הנזכר אלא שהראה שהוא מזלזל בדבריו: וכן נמי גרע מעובדא דרבי אלעזר שמפני שהרבה לחלוק בתנורו של עכנאי שהיה נראה לו שהדין כן ברכו אותו כדאיתא בהזהב ומייתי לה נמי בברכות: וצא וראה כמה עונש גדול לפוסק דבר תורה ללא סבה נכונה ועוסק בשיחה בטלה שהרי אמרו במסכת אבות שנים שהיו מהלכין בדרך ופסקו ממשנתן ואמרו מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה הרי זה מתחייב בנפשו ואי דווקא בדרך דלויה היא לו כדאמרינן בפרק כיצד מעברין אלא אפילו שלא בדרך כדאמרינן בפרקא קמא דע"ז כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים שנאמר הקוטפים מליח וגו' וא"כ בנדון דידן שלש רעות עשה האחד שהפסיק דבר תורה ועסק במחלוקת: שנית שהרא' גדול' בפני מי שהוא גדול ממנו: שלישי' שזלזל בדבריו ולפני' יתבאר יותר בע"ה כמה יש ליזהר בכבוד תלמידי חכמים דאפילו תלמיד חכם הרואה תלמיד חכם גדול הימנו שאין דעתו נוחה עליו מצד איזה מעשה אע"פ שלדעת הקטן לא חטא שראוי לנהוג נזיפה על עצמו כאשר אבאר בע"ה: ואם האיש הזה בעל תורה הוא אני אומר שרי ליה מריה דוודאי גרע האי עובדא מכל הנהו עובדי דאמרינן בפרקא בתרא דיומא דהוי חלול השם שתשובה ויום הכפורים ויסורין תולין משא"כ בשאר עבירו' ואפי' כריתות ומיתות ב"ד דהתם תשובה וי"ה תולין ויסורין ממרקין כדאיתא התם: ואם ירא השם הוא ראוי הוא להתכבד ולישב בביתו הואיל ונתברך כדין וכדהוכחנו לעיל וכ"ש שהוסיף עון על עונו וגדף וחרף הרב הנזכר על לא חמס בכפיו כנראה בכתב התרעומות דוודאי בר נדוי הוא דהא בפרק ג' דברכות אמרינן אמר ר' יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות מנדין לכבוד הרב וכלם שנינו במשנתינו דמייתי התם חדא מינייהו ההיא מסכת עדיות דתנן הוא היה אומר וכו' עד ואמר להם דוגמה השקוה ונדוהו וכו' ופי' רש"י ז"ל דוגמה השקוה על שהיו דומים לה הם השקוה שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב עכ"ל: והתוספות ז"ל פי' בשם הערוך דוגמה השקוה מצבע ולא מחקו התורה עליה עכ"ל: וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות והוסיף לפרש הטעם אשר נדוהו לפי שהוא אמר שהם עשו זה לפי שהיתה גיורת והם גרים וכאלו הם לא סברו להרחיקה להסתפח בדת ישראל וקשה זה הדבר על החכמים על שלעג עליהם ונדוהו עכ"ל כ"ש המחרף והמגדף דבר נדוי הוא: וכן נמי מסיק שם דרבי יהושע בן לוי מדמה מילתא למילתא ופי' רש"י ז"ל מקום שרואה במתני' שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה או אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו אומר ראוי היה כאן נדוי: וצא וראה כמה דבר קשה הוא זה שהרי מביא שם נמי ההיא דתעניות דשלח שמעון בן שטח לחוני המעגל אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי וכו' והתם טעמא הוי מפני כבוד המקום ומונה אותו מכלל הדברים שמנדין על כבוד הרב: וא"כ פשיטא שהמגדף את הרב בר נדוי הוא: וכן בפרקא בתרא דסנהדרין אמרו אפיקורוס רב ור' חנינא דאמרי תרוייהו זה המבזה תלמיד חכם ועל אפיקורוס נאמר כי דבר ה' בזה כדאיתא התם ואין לו חלק לעולם הבא ומנדין אותו לאלתר כדאמרינן פרק ואלו מגלחין ולאפקירות' לאלתר ופירש רש"י ז"ל אפקירותא חיצפא שהעיז פניו לחרף תלמיד חכם: כל הכתוב פה מענין נידוי וכו' היה במקום הקדמונים כי בימינו נשבר שבט החרם: יג וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ששי דהלכות תלמוד תורה אע"פ שהמבזה לחכמים אין לו חלק לעולם הבא אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נדוי ומנדין אותו ב"ד ברבים וקונסין אותו ליטרא זהב עכ"ל: ואף היכא דליכא ב"ד אלא ששליח ב"ד מעיד בדבר נאמן כדאיתא בפרק הגוזל בתרא האי שלוחא דרבנן מהימנא ליה כבי תרי וה"מ לשמתא וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשרים וחמשה מהלכות סנהדרין וז"ל והרי השליח נאמן כשנים לענין הנדוי שאם אמר פלוני הקלני או הקל את הדיין משמתין אותו: ואין לומר דדווקא ב"ד הם המנדין אבל הוא עצמו לא וכדקאמר רב יהודה בפרק המניח דלא עביד איניש דינא לנפשיה במילתא דליכא פסידא דכיון דליכא פסידא ליזול קמי דיינא דלית הלכתא כותיה אלא כרב נחמן דכותיה ק"ל בדיני וכן פסקו רוב הפוסקים ואפילו לרב יהודה נמי נראה דמודה בנדון דידן דעביד דינא לנפשיה דהכי אמרינן פרק ואלו מגלחין אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במלתא דפסיקא ליה ואל תדקדק מזה דרב יוסף סבירא ליה כרב יהודה ולהכי אצטריך לאשמועינן בצורבא מרבנן שיש כמה תשובות בדבר אלא שאין זה מקומו ואין לומר דהתם לממונא הוא דקאמר דהא פירש"י התם דפסיקא ליה שבירור הדין ידין ומוציא מבעל חובו בעל כרחו וכן נמי ההיא דפרק המניח לממונא קא אמרינן אבל לענין לנדות לכבודו הא אמרינן בירושלמי זקן שנדה לעצמו לצורך עצמו אין נדויו נדוי דלא מבעיא להגהות מיימוניות שכתבו דהתם מיירי שלא בזהו כלל רק שאינו מכבדו כמו שחייב בכבודו בקומה והדור אלא אפילו לבעל הטור שכתב בשם אבי עזרי זכרו לברכה לא ידענא מאי הוי לצורך עצמו ושמא היי פורשו שנדהו כהלכה ומיהו לא נתכוין אלא לצורך עצמו כדי להשתכר בהתרתו ולכך אין נדויו נדוי עד כאן לשונו הכי נדויו נדוי דהתם הכי פירושו שהחכם לא היה מנדהו אלא היה מוחל על כבודו או לא היה מקפיד על חטאו אלא כדי שישכירוהו להתירו והנדוי שלו לא היה לשם שמים: ואין לומר דהא נמי משתכר בהתרתו מקרי הואיל ועושה נחת רוח ליצרו שמתנקם משונאו וכדאמרינן פרק האורג גבי קורע בחמתו האי נמי מתקן הוא דקא עביד נחת רוח ליצרו דאי הכי מה לו לאבי העזרי לפרש ולומר כלומר שנדהו כהלכה ומי' וכו' יפרש הלשון כפשוטו שנדהו לצורך עצמו דהיינו לצורך כבודו מפני שחרפהו ועושה נחת רוח ליצרו וכ"ש כשמנדה כדי להשתכר דהא הכא נדויו כהלכה שהמבזה תלמיד חכם חייב נדוי ואפילו הכי היכא שנדהו הוא עצמו אין נדויו נדוי הואיל ומתכוין לכבודו כ"ש בשמתכוין להשתכר ואף שנדויו כהלכה אלא ודאי נראה דדוקא שמתכוין שישכירוהו להתירו הוא דאין נדויו נדוי שלא נתן לו רשות לנדות אפילו כהלכה על דעת שישכירוהו להתירו אבל בענין אחר נדויו נדוי: ותדע שכן הוא שהרי מצאנו בפרקא בתרא דקדושין דאשמתיה רב יהודה לההוא גברא דלא שביק שמעיה למשקל בשרא אלא אמר מאן רבי יהודא בר שויסקל דשקיל בשרא מקמאי: ואין לטעות ולומר דההיא לאו