רבי עקיבא איגר צט

דר"ג דא"כ למה מנדין אותו, ואפשר כיון דחזרה ואמרה נאנסתי דאפשר דמדינא נאמנת אם היה קיים עליו חרם דר"ג, וע"י שמכבר אמר דמאמינה נאסרה לו, ולא מהני חזרתה, (וכ"כ המהרי"ט ח' אה"ע סי' א'). וביותר דאפילו במאמין להעד לא מצינו להרשב"א דאינו נאמן, דבמיוחסות בתחילה דן לחלק בין הימני', או כיון דחזי' דמעליל עלילות, או משום דבעי הימני' לכל דבר, או משום דמכחשת אותו, ואח"כ כ' גם מ"ש דחוזר וטוען דהוא בעצמו ראה שזינתה אינו נאמן בכך, חדא דמעליל עלילות וכו' ועוד שכבר הודית שלא ראה ולא ידע, אלא שהאמין לו, ועוד מצד שאמרת דכיון דא"י לגרש אלא מדעתו הוי כאומרת טא"ל דאינו נאמן, הרי דלא כתב זה אלא לענין ראה שזינתה אבל לא לענין מאמינו, ואדרבא משמע בהיפוך מדלא כתב זה ג"כ לענין מאמינו דא"נ דחיישינן דעיניו נתן באחרת, וכן בתשו' רשב"א (סי' אלף רל"ז) אף דלא נזכרו אלו תיבות "גם מה שחזר וטען דהוא בעצמו ראה שזינתה, ומשמע לכאורה דקאי הכל על מאמינו להעד, אבל באמת נראה בעליל דחסר זה מדברי הרשב"א, דאל"כ אינו מובן מ"ש שם ועוד שהוא מודה תחילה שלא ראה ולא ידע אלא שהאמינו, והא אנו דנין הכל על מאמינו, א"ו ניכר דט"ס הוא, וצ"ל כמ"ש במיוחסות וא"כ לא מצינו כלל דא"נ לומר שמאמין להעד, וי"ל דוקא באומר שראה שזינתה א"נ, דכל אדם יאמר כן, משא"כ בע"א מעיד ואומר שמאמינו לא שייך כ"כ לומר דכל אדם יעשה כן, דלאו בכל פעם יזדמן לו ע"א שיעיד וזהו נראה כוונת פסקי מהרא"י, וכ"כ הרמ"א להלכה (בסי' קט"ו) ואם הודית לפני ע"א דנטמאה, הנחשד מצרף עם האחר לאסרה על בעלה, והח"מ והב"ש כתבו דמיירי ברגלים לדבר, עפר אני תחת כפות רגליהם ובזה אני אומר דא"כ איך כתב המהרא"י מאן לימא לן דגם בכה"ג חיישינן דשמא עיניה נתנה באחר, הא כבר החליט כן המהרא"י שם והוציא מדברי תוס' דברגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך, א"ו נראה דלא מיירי ברגלים לדבר, אלא כיון דע"א מעיד י"ל דבכה"ג לא תקנו, דלאו בכל פעם יזדמן כן שיהי' ע"א, וא"נ בהיא אמרה טא"ל והוא אומר שראה שזינתה לית מאן דפליג דאסורה לו ומגרשה בע"כ, וא"כ ה"נ י"ל באומר שראה הכיעור דע"י זה אסורה לו דנאמן בכך כיון דהיא אמרה שזינתה וכנ"ל: אולם עדיין י"ל כיון דמהרא"י כתב דברגלים לדבר והיא אומרת טמאה אני לך אסורה לו, לא דאנן מחזקינן כן לאמת בבירור, אלא דנאסרה משום דשווי' אנפשה חד"א, אבל עליה דידיה ליכא איסורא, ומה"ט אם ע"א מעיד שאמרה לו טמאה אני לך והיא מכחשת אותו אף דהוי רגלים לדבר והוא אומר שמאמין להעד מ"מ הא אף אם האמת כדברי העד שאמרה לו שזינתה ליכא איסור לדידיה, ולגבי דידה הא מכחשת להעד, עיי"ש, וא"כ ה"נ י"ל בנ"ד דבאמירתו שראה הכיעור לא הוי כאומר שראה שזינתה, דאף בכיעור ובצירוף אמירתה שזינתה לא מתסרא עליה דידיה אלא דנאסרה מטעם דשוייא אנפשה חד"א והיא הא מכחישתו. אמנם באמת לא זכיתי להבין דברי מהרא"י בזה דיסוד ראייתו מדאקשו תוס' רק מכח שוויא אנפשה חד"א, ולענ"ד הא י"ל דלא רצו להקשות מכח דע"י רגלים לדבר נתאמת שאומרת אמת, דבזה שפיר י"ל כיון דאיכא ג"כ סברא דארכוסי הוי מרכס לא נתאמת לנו שכן הוא, מש"ה נקטו הקושיא דשווי' אנפשה חד"א, והיינו דלא שייך למגדר מלתא, כיון דמ"מ היה בענין רגלים לדבר וזהו לא יהיה בכל פעם, ולזה תירצו דראו דרוב נשים משקרות ראוי להתירה שלא להאמינה ומש"ה כיון דאיכא סברא דארכוסי מרכס ואין לנו הוכחה שהאמת אתה, קיימא על הדין דדנין אותה למשקרת וכמו שכתבנו לעיל, וא"כ עדיין י"ל דבלאו טעמא דארכוסי מרכס אנו דנין לאמירתה דהאמת כן מכח רגלים לדבר. ובפרט בנ"ד דהימנה הבעל ונעשית לו חד"א כמ"ש תו' נדרים, אלא דהרמ"א (סי' קט"ו ס"ז) כתב וי"א שא"י לומר שמאמין להעד אלא א"כ מאמין לו ג"כ בשאר דברים אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים רק בדבר זה משום דבלא"ה נחשדת לו קצת לא נאסרה עליו, והוא ממהרי"ק (שורש פ"ב) שכ"כ בשם הרשב"א והיינו למ"ש במיוחסות (סי' קל"ג) על הימני' ג' התירים, א' דאין מקבלין ממנו, דמתוך דארגיל קטטא שקורא משקר ומה דאמרינן אי מהימן לך זיל אפקה, לא לאסרה עליו ד"ת קאמר שהרי אפילו קינא לה ואיכא ע"א בטומאה דודאי לכאורה מאמין להעד אפ"ה אינה נאסרת עליו ואפילו עד טומאה אחר קינוי וסתירה חידוש הוא, אע"פ דלכאורה מאמין לו, א"ו דחייב לאפוקה רק לצאת יד"ש, אבל זה שמרבה עלילות רגלים לדבר שאינו מאמין לה, אלא שעושה עצמו כמאמין כדי לגרשה לא אמרינן דתצא הב', כי מה דפרשת באם מהימן לך כבתרי אי אינש מהימן אצלך בכל דבר כשנים שאינו משקר יפה אמרת, דאלת"ה הו"ל לומר אי מהימן לך דעבדה איסורא ולא הו"ל למתלי בנאמנותו של העד, ומהימן לך דהכא דקים ליה בגויה כדאמרינן בפ' הכותב בבת ר"ח לרבא, אבל זהו שחשוד על עבירות מה ראה זה להאמינו, ואפילו אמר שמאמינו אנן סהדי דאינו אלא מחמת עילה שמצא עליה לגרשה, או מחמת חשד האשה וכו', ג', ועוד מסתברא לי דלא אמרינן אי מהימן לך אלא באינה מכחשת וכו', אלא דהרמב"ם ז"ל כתב אפילו שמע מפי עבד מפי שפחה כל שדעתו סומכת עליו חייב להוציאה, וצ"ע בדבריו ועוד דכל זה אין לך בדברים אלו, וכל שעה מחזר עלילות דברים כדי לגרשה אינו נאמן לומר שמאמינו כבי תרי, וכוונת המהרי"ק לההיתר ב' של הרשב"א, ואף (דבסי' אלף רל"ז) לא נזכר הך היתר אפשר דהשמטת הדפוס הוא, וכאשר הראינו לעיל דבתשו' זו נשמט הדבר בדפוסים מדבריו שבמיוחסות. אולם לענ"ד אין ראי' דהרשב"א ז"ל סומך על זה להלכה ולמעשה, די"ל דמגבב צדדים להתירא דאפשר לומר כן והראיה לזה דאיך הוכיח הרשב"א דזיל אפקה הוא רק לצאת י"ש מההיא דע"א בקנוי דודאי מאמין לו, הא מ"מ אינו מאמין לו בדברים אחרים, ונם הא היא מכחישתו בזה לא מהני מאמינו כמ"ש הרשב"א בהיתר ג', או דלא פסיקא לי' להרשב"א בהחלט דבעי מאמינו לכל דבר, וכן דדוקא באינה מכחישתו ואפשר דהרשב"א בדרך ממנ"פ אתי עלה דאו דמוכח מההיא דע"א בקינוי דזיל אפקה רק בבא לצאת י"ש, או דמוכח דצריך שמאמין לו בכל דבר, או דבעי דוקא אינה מכחישתו גם הא חזינן דהרשב"א אחר ג' ההתירים כ' אלא דהרמב"ם וכו' ולכאורה הראיה מהרמב"ם הוא רק על ההיתר הא', דמלשון הרמב"ם דחייב להוציאה ולא לצאת י"ש לחוד, ומדכתב זה לסוף ולא מיד אחר היתר הא', משמע דלא סמך על אינך ב' התירים לחוד רק בצירוף ההיתר הא' הנ"ל וקרוב אצלי לומר דבא ג"כ לסתור ההיתר הב' מכח סוף דברי הרמב"ם שכתב כיון דדעתו סומכת עליו "שדבר זה אמת, מלשון זה משמע דלא בעי שיאמין לו לכל דבר, כי אף שמאמין רק שדבר זה אמת מחמת סבות וענינים שונים, ודלא כמהרי"ק שדקדק מדברי הרמב"ם בהיפוך. וביותר י"ל דדברי הרשב"א במ"ש אלא שהרמב"ם כתב, קאי על כל ג' ההתירים, די"ל דמ"ש בהיתר הג' דבמכחישתו לא מהני הימניה, היינו אם דנין דהימניה היינו על דבריו שמוחזק אצלו לאיש אמת ואינו משקר, בזה שייך דמ"מ כיון דדיבורו דהעד מוכחש בפנינו אין להאמינו בודאי, אבל אם דנין דהימניה היינו בדבר זה שרגלים לדבר שאמת כן מה בכך שמכחישתו מ"מ הא נתאמת אצלו שדבר זה אמת מכח סבות וענינים, לזה כתב הרשב"א אלא שהרמב"ם כ' היינו דמשמע דחייב להוציאה מדינא ולא לצאת י"ש בלחוד, וגם משמע דהימני' היינו בעניין זה כדדייק בלשונו הזהב, שדבר זה אמת וממילא גם במכחישתו שייך הימני' וכנזכר לעיל עכ"פ לא מצינו דהרשב"א סמך על היתר זה לחוד, דצריך שיהא מאמינו לכל דבר גם מ"ש המהרי"ק (שורש פ"ב) לדייק כן מדברי תשו' מיי' המתחלת נחנו נעבור חלוצים, דמדכתב אי מהימן וכו' ומאי מספקא הא ודאי מהימן ליה והלא צעק וזעק וכו', אני בעניי איני יודע