רבי עקיבא איגר צח

דאמרינן דא"א על היחוד מיירי בסתמא אף באומרת טא"ל, היינו דמשמע דמה דלא היה אסור בלא היחוד לא נאסר ג"כ ביחוד, דהיחוד אינו גורם איסור ובכללו ג"כ אומרת טמאה אני לך דלא היה נאסרת בלא יחוד, וזהו שייך אם מיירי בא"א, אבל אם מיירי בפנויה ומשום אנוסת אביו ל"ש לומר כן, דהא באומרת שנבעלה גם בלא יחוד אסורה, דשווית אנפשה חד"א ושפיר מיירי בלא אמרה דנבעלה, והוא פשוט מאד לפ"ז דבדבריהם דכתובות מצינו שני צדדים, אם בנדרים מיירי דוקא בנואף ובטא"ל אבל בטא"ל לחוד ביחוד בלא נואף אינה אסורה, או כדעת הר"ר יוסף דשליטו ולא אמרינן כלל דנואף שאני, אלא דביחוד בטמאה אני לך אסורה, ממילא ראוי לומר מחמת דקדוק לשון דתוס' יבמות מדלא הזכירו בתירוצם סברת דנואף גרע, משמע יותר דנהי דלא רצו להקשות בלאו שיטת ר"ת דהיה אפשר לומר דנואף שאני, מ"מ בתירוצם דמיירי באומרת טמאה אני לך ל"צ לזה דנואף שאני, וזהו דרך הכרעה דס"ל ביבמות כשיטת הר"ר יוסף דשליטו וכדעת תוס' קדושין (דף פ') דאין אוסרין על היחוד מיירי בפנויה, וממילא מיירי ע"כ באינה אומרת דנבעלה, ול"צ לומר דנואף שאני, ועולים לנכון דברי מהרא"י. והנה בנ"ד נראה דל"צ לכל זה, דלפי הנראה ליכא אפילו עדי יחוד, וכפי דברי הבעל לא הוי אפילו כיעור דרוכל יוצא, ובזה בודאי כפי שיטת המהרא"י בכוונת תוס' מוכח דבנואף עכ"פ באמרה טמאה אני לך אסורה, וממילא ה"ה בכיעור, ובנכרי ס"ל דאפילו ביחוד בעלמא דמקרי נואף כיון דרוב נכרים פרוצים בעריות. אף דיסוד ראיית מהרא"י מדלא הקשו תוס' על מתני' דנדרים והא שוויא אנפשיה חד"א (וזהו קושיית המהרש"א בכתובות וכן קשה בדבריהם ביבמות], אע"כ דקושייתם דברגלים לדבר יש לאסור, ובעניות דעתי בקל יש לדחות (קושית המהרש"א) די"ל דקושייתם כיון דמפסדת כתובה ל"ש כ"כ לומר דעושית משום דעיניה נתנה באחר. ואוסיף לבאר דלכאורה הא בכתובות הקשו תחילה דאם איתא דנאמנת במאיס עלי דל"ח עיניה נתנה באחר כיון דמפסדת כתובתה, תהיה נאמנת בהנך עובדא דנדרים לומר טא"ל במגו דמאיס עלי, ויהיה מוכרח דא"נ לומר מאיס עלי, ועל זה כתבו וכן נראה וכו', ואם נפרש דכוונתם כיון דמפסדת כתובה ל"ש לומר דעיניה נתנה באחר א"כ הוי כדרוש על המערכה, דבאמת נידוק מזה כפי מה דרצו להוכיח בקושייתם, דגם במפסדת כתובתה חיישינן לעיניה נתנה באחר, אבל נראה דלק"מ דנהי די"ל דמאיס עלי א"נ, היינו דליכא הוכחה דהאמת אתה דדלמא משקרת ולא חששה להפסד כתובתה, אבל בטמאה אני לך דמדינא אסורה דשוייה אנפשה חד"א אלא דחז"ל עשו למגדר מלתא לעקור דבר מה"ת משום דכל הנשים יאמרו כן. בזה ס"ל כיון דמפסדת כתובה ל"ש כ"כ לומר דכל הנשים יעשו כן, וממילא אוקמי אדינא דשווי' אנפשה חד"א. אולם נראה דדברי מהרא"י נכונים, דבתוס' יבמות א"א לפרש כן דאם קושייתם באופן זה, מה תירצו כיון דראו דרוב נשים משקרות וכו' והיינו ע"כ דמשקרות אף במקום דמפסידות כתובתן, א"כ יתרצו בקיצור אף במפסדת כתובה יעשו כן ושייך מגדר מלתא, אבל לשיטת מהרא"י נכון, והיינו לא דקושייתם היה דברגלים ראוי לאסור, ותירוצם כיון דאיכא סברא בהיפוך דארכוסי הוי מרכס, דא"כ עיקר חסר מדבריהם אבל הנראה דודאי נגד סברת רגלים לדבר, יש סברא בהיפוך דארכוסי הוי מרכס, אלא דבקושייתם היה ס"ל כמ"ש תוס' והרשב"א נדרים דשורש הטעם דעקרו חז"ל לדאורייתא משום מגדר מלתא, ולזה קושייתם כיון דסוף סוף היה המעשה בענין דיש רגלים לדבר, מה בכך דאיכא צד סברא בהיפוך דארכוסי, הא מ"מ ליכא משום מגדר מלתא דלאו בכל פעם יהיה בדרך רגלים לדבר, ותירצו דאין הטעם משום מגדר מלתא אלא כיון דראו רוב נשים משקרות ראוי להתירן, והיינו דדנין אותה לודאי משקרת, ואפשר מקרי כמו אמתלא מבוררת לפנינו ול"צ שתטעון כן וה"ה בעובדא דנדרים היינו דנין אותה לודאי משקרת אלא דאלולי סברת ארכוסי היה ראוי לדון דהאמת אתה דיש לפניה רגלים לדבר, ויהיה זה הוכחה דהאמת אתה, ובזה שפיר שייך לומר כיון דאיכא ג"כ סברא בהיפוך מחמת ארכוסי ליכא לנו הוכחה כלל וממילא אנו דנין אותה למשקרת כמו בעלמא גם בלא"ה אף אם נימא דקושייתם מכח דמפסדת כתובה מ"מ לתירוצא דגם במפסדת אומרת כן, בזה ודאי א"א לפרש דכוונתם מכח סניף דארכוסי הוי מרכס, דא"כ יהיה נשמע מזה דבעלמא באומרת ברצון נבעלתי נאמנת, והא הרא"ש כתב ג"כ כדברי תוס' אלו ממש והרי הטור כתב בפשיטות דאינה נאמנת לומר ברצון נבעלתי, אע"כ דלתירוצם אף במפסדת כתובה אינה נאמנת וא"כ יקשה למ"ל טעמא דארכוסי אלא על כרחך דבלא"ה נאמנת משום רגלים לדבר, ודברי המהרא"י נכונים. אולם כ"ז בעדי כיעור, אבל בנ"ד דרק הבעל אומר כן, י"ל דלא מפיו אנו חיין דאפילו באומר שראה שזנתה, הא כתב הר"ש מינבייל במרדכי (פ' האומר) ור' יוסף בהגהת מיי' (פ' כ"ד מהל' אישות) דלבתר חרם דרגמ"ה אינו נאמן שטמאה היא לו, וכן נראה דנוטה דעת הרשב"א (סי' אלף רל"ז) ובמיוחסות להרמב"ן (סי' קל"ג). אף דלכאורה קשה לי הא חזינן בסוף נדרים דמחלקים בין אומרת גרשתני לאומרת טמאה אני לך, דבגרשתני דידע בה בעלה דמשקרת לא מעיזה, אבל בטא"ל דלא ידע בה בעלה מעיזה, א"כ י"ל דבהוא אומר שזנתה דהא ידעה בו דמשקר, נהי דאין לדמותו וללמוד מדין גרשתני דאפשר דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אלים יותר מהעזה דאיש בפני אשתו, מ"מ גם לטמאה אני לך אין לדמותו, דדלמא בטמאה אני לך דליכא העזה כלל חששו חז"ל דכל אשה תאמר כן, אבל באומר שאשתו זינתה דצריך להעיז לא חששו לזה מכל מקום אין בכחי לחלוק מדעתי הקלושה על רבותינו נ"ע. אך הא המהרש"ל בתשו' (סי' ל"ג) כ' דיש חולקים על הר"ש מינבייל דדוקא היא מותרת דמשעבדא לבעלה והיא קרקע עולם, עיי"ש, וכן ביש"ש (פ"ב דיבמות) תמה כן מסברא ומכח זה חולק על הר"ש מינבייל דאין לזה שורש. גם אף להגאונים הא בנ"ד היא אומרת טא"ל ונתנה אצבע בין שיניה לא חיישינן לומר דהוא משקר ונתן עיניו באחרת, וכמ"ש הרש"ל בתשוב' מההיא דתוס' בנדרים דבטמאה אני לך והוא מאמינה אסור בה דהא שוויא אנפשיה חחיכה דאיסורא אלא דיש ב' דיעות אם מנדין אותו, והיינו אף להר"ש מינבייל מכל מקום כיון שהיא נתנה אצבע בין שיניה נאמן לומר דמאמינה, הכי נמי בנ"ד נאמן לומר דהוא ראה הכיעור ואף דהרמ"א (סי' קע"ח) כתב דיש חולקים דבמאמין לעד או לה כופין אותו לשמש עמה, וגם זה רק בנתנה אמתלא, ובנ"ד כבר כתב הגאב"ד צילטץ דליכא אמתלא טובה], מ"מ יש לומר דרק לענין להאמין לה דאין בכחו להאמין לה, אבל באומר שראה שזינתה והיא גם כן אומרת כן יש לומר דלכ"ע נאמן, ולא אמרינן דמשקר היכא דהיא נתנה אצבע בין שיניה. וביותר דבעניותי לא מצאתי שיטה זו במפורש, דבמרדכי לא נזכר רק באומר שזינתה, ובד"מ (סי' קט"ו אות נ"ג) כ' דהרשב"א בתשו' כתב דבמאמין לעד אינו נאמן לומר דמאמין בתר חרם דרגמ"ה, ועדיין לא שמענו רק במאמין לעד ולא במאמין לה, דהיא נתנה אצבע בין שיניה או מטעם דהתקנה היה למיגדר מלתא שלא יאמרו כן כל הנשים והיינו לטובתו, אבל אם הוא לא רצה בכך קיימא אדינא ויכול לגרשה בע"כ, דמיד שאמרה טמאה אני לך פקע ממנו חרם דרגמ"ה דלתקנתה לא חיישינן וממילא נאמן לומר דמאמין לה, והרי הרב המגיד (פכ"ד מה"א) כתב בשם הרשב"א כתוספת נדרים, דבמאמין לה אסורה ומנדין אותו, הרי מפורש דמודה הרשב"א דנאמן לומר דמאמין לה ובאמת מתוס' ורשב"א אלו משמע שלא כדברינו שאמרנו דכיון דתיקנו רק לטובתו מיד בדבורה פקע ממנו חרם