רבי עקיבא איגר ק

האשם מבואר שצועק שיעמדו הב"ד על הבירור, אבל לא שמאמין לו, ולזה אחרי דבלא"ה לא הובא זה רק בהרשב"א ולא בשאר פוסקים, ולשון הרמב"ם שדבר זה אמת, לא משמע כן וכנ"ל, וגם י"ל דהרשב"א לא ס"ל כן רק לסניף וכדמשמע מתשו' הרשב"א (סי' קי"ח) דדן דין דהימניה בנכרי המעיד דבפשוטו ל"ש לומר דמהימן לי' כבת ר"ח דאינו משקר, ואף דאפשר לדחוק דמוחזק אצלו זה הנכרי דאינו משקר ואינו בכלל אשר פיהם וכדמשמע מלשון התשו' במיוחסות הנ"ל שכיון שבעל עבירות הוא מה ראה להאמינו ואמרינן דעילה מצא וכו', משמע דאי ליכא למתלי בעילה שייך לומר דמאמין ליה כבת ר"ח, מ"מ סתימת דברי הרשב"א לא משמע כן, גם י"ל דכוונת הרשב"א רק למעט לאפוקי דאם מאמין לו מצד שהיא נחשדת בלא"ה וקרוב לו להאמין כההיא נידון דהרשב"א שהיתה פרוצה, אבל המעשה שדברה עמו בשוק אינו מורה לעבירה בעת ההיא, או דממעט ג"כ במאמין לו מחמת שהוא אדם כשר, אבל כעין נ"ד דהמעשה הכיעור מורה לעבירה בפועל ומכח מאמינו י"ל דמקרי הימני'. והרמ"א דקדק בלשונו דנחשדת בעיניו קצת היינו שבעצמותה היא חשודה וקלה בדעת, אבל היכא דמעשיה עתה מורות לעבירה כעין נ"ד, י"ל דמקרי הימני', ובזה מיושב מה דהקשינו לעיל דאיך הביא הרשב"א מע"ע בקינוי הא שם אינו מוכח דמאמין להעד בכל דבר דמ"מ ע"י קינוי וסתירה וע"א בטומאה באותו סתירה דודאי מאמינו על המעשה שנעשה אז מקרי הימניה ואפילו הכי הוי רק חידוש דהימניה רחמנא להעד. ולזה בנ"ד אם כי אין לעשות מעשה לכופו כאשר גם באומר שראה שזינתה משמע מדברי הרמב"ם דאין כופין אותו להוציא, דכללא הוא דאין כופין אלא בעידי טומאה, ועיין תשו' מהר"י הלוי אחיו דהט"ז מ"מ עכ"פ ראוי לומר להבעל דהדין תורה דאסורה לו. כנלענ"ד: עקיבא אחר כותבי זאת מצאתי בתשו' מהרי"ט (ח' אה"ע סי' א') שכתב בכוונת הרמב"ם שדבר זה אמת, היינו מצד סבות וענינים שמורים לכך, וחילק ג"כ די"ל דהרשב"א מודה לזה, וכוונתי לדעת הגדול בעז"ה גם מה דפקפקתי לעיל שמא יש לחלק בין אומרת טמאה אני לך דלא ידע דמשקרת לבין אומר שטמאה היא לו דידעה דמשקר, מצאתי בתשובת הראנ"ח (ח"א סי' מ"ה). סימן פט לכבוד ידידי וחביבי הגאון רבי יעקב נ"י אב"ד דק"ק ליסא ע"ד הענין באשה שנתארמלה והיא מעוברת וילדה כ"ח כסליו והולד מת תוך ל' יום, ואחי הבעל ההוא ממרחק במדה"י, ונשים מעידות שהראתה להם קודם שבועות שהדדים שלה יש בהם היכר חלב, גם ע"א מעיד שראה אותה בר"ח תמוז וכריסה בין שיני' ויש לדון דהוי הוכחה דהיתה אז מעוברת ג' חדשים והוי ממילא כאלו ידענו דכלו חדשיו ומותרת לעלמא ורצון ידידי מעכ"ת הגאון נ"י לשמוע דעתי הקלושה. לכאורה ראיה ברורה לזה מסוגיא דיבמות (דף ל"ז ע"א) וזו הואיל ולא הוכר עוברה וכו', מדלא אמרינן הב"ע דלא הוכר עוברה, משמע דבממילא מוכח כן, וכמו דפירש"י דאלו הוכר עוברה לא הוי מספקא לן דודאי מהראשון, והיינו ע"כ לאו משום דהוכר ולא אתרע הרוב מוקמינן ארובא דילדה לט', דא"כ הוי מערכה מכח הדרוש דהא זהו בעצמו פרכת הש"ס דניזל בתר רובא דיולדות לט', ע"כ משום דבלא"ה הוכחה דהוא מהראשון דקודם ג' חדשים ליכא הכרת עובר, ועכ"פ רובא הוי אמנם יש לדחות דהרי מה דאמרינן רוב היולדות לט' ניכר עוברה לשליש, היינו ודאי דניכר בהכרת עין לבד בלא בדיקה בדדין או בהילוך בעפר תחוח, דהא אינו במשמע דמתני' מיירי בבדקו אותה, וגם בזה לא היה שייך לישנא וזו הואיל ולא הוכר עוברה והיינו כמש"ל דממילא מוכח כן, והא מ"מ לא מוכח דבדקו ולא הוכר עוברה דלמא מיירי בסתמא בלא בדקו, והו"ל לומר הב"ע בבדקו ולא הוכר, ע"כ דגם בלא בדקו אתרע רובא דרוב היולדות לט' הוכר עוברה בהכרת עין לשליש ימיה, והכי מוכח ג"כ ממה דמתייבמת אחר ג"ח בלא בדיקה. והא דהבחנה בעי ג"ח ולא סמכינן על ההכרה דעין, היינו דחיישינן שתהיה מהמיעוט, ואולי היא מעוברת מהראשון ולא יהא ניכר בהכרת עין את עוברה ועי"ז יסתפק לנו שמא מהב' מכח דאיתרע הרוב כיון דלא הוכר עובר או דתתעבר מהב' ותלד לז' ויסתפק לנו שמא מהראשון מכח הרוב דילדן לט', ולרבא דאמר גזירה שמא ישא אחותו מאביו וכו' והיינו דנחזיק אותו שהוא מהשני, היינו דחיישינן שמא מעוברת מהא' ותהיה מהמיעוט ולא יוכר עוברה והא דליבם מותרת אחר ג"ח וסומכין על הרוב דאלו היא מעוברת הי' ניכר עוברה ובהבחנה לא סמכו על הרוב, צ"ל דליבום שעכ"פ יתברר לבסוף שהיא מעוברת מהראשון ולא תשב באיסור כל ימי' ואין הולד ממזר, בזה לא חששו להמיעוט, אבל בהבחנה דאם ישא אחותו מאביו תשב עמו באיסור כל ימיה וגם הולד ממזר חששו טפי, וכעין דחילקו תוס' ריש כתובות לענין חשש זינתה. ולפ"ז צ"ל הא דפרכינן ביבמות (דף מ"ב ע"א) ותמתין משהו וכי מלאו ג"ח תבדוק וכו' מ"מ ניחוש שמא תהיה מהמיעוט ולא יוכר עוברה, צ"ל דזהו יש מיעוט שאינו ניכר בהכרת עין אבל שלא יהיה ניכר אפי' בבדיקה אפי' מיעוט ליכא. וכיון שכן אזדא ראיתינו הנ"ל, די"ל דמה דאמרינן וזו הואיל ולא הוכר עוברה, היינו דאלו היה ניכר בהכרת עין הוא ודאי מהראשון, דזהו כל או רוב דקודם ג"ח אין העובר ניכר בהכרת עין, אבל מ"מ יש לומר דהכרה על ידי בדיקה מצוי גם קודם ג"ח. ובזה נדחה ג"כ ראיית מעכ"ת ידידי הרב נ"י מדברי תוס' (דף ל"ז) דהרי מ"ש דמסתמא לא יהיה משתהה הכרת העובר עד שליש ימיה מהשני, היינו דיהי' אפילו הכרת עין, דהא אין בודקין הנשואו', וא"כ מה"ט לא יהי' עוד שום ספק, דאפילו הרוב ליכא הכרת עין קודם ג"ח, אבל עדיין לא שמענו דהכרת בדיקת דדים ליכא קודם ג"ח מ"ש מעכ"ת הגאון נ"י עוד ראיה מפרכת הש"ס (דף מ"ב ולכי מלאו ג"ח נבדוק, הרי דבזה לא יהיה עוד ספק שמא מהשני והוכר קודם ג"ח, לכאורה יש לדחות למ"ש הרמב"ן והרשב"א והריטב"א שם בהא דאמרינן א"נ לתמניא ילדה דלמא אשתהי חודש אחד ואיעבר ליישב קושיית רש"י, הא דלא אמר דלמא בן ט' לראשון הוא ואיעברה קודם מותו חודש אחד, היינו דסתמא קתני אפילו לא עמדה אצל הראשון רק יום אחד ולפ"ז י"ל דהכי פרכינן דהיכא דלא עמדה עם בעלה רק יום אחד תמתין משהו, ולכי מלאו ג"ח תבדוק דאם מהראשון בודאי יהיה הכרה לג"ח, דאפילו מיעוט ליכא שלא יהיה הכרה על ידי בדיקה ואזי נידון מכח הרוב דלט' ילדן, דהא לא אתרע הרוב כלל, ויהיה זרעו מיוחס, וגם לא יטעו לדון שהוא מהשני להשיאו לאחותו מאביו, כיון דליכא מקום ספק כלל לתלות בשני גם י"ל דהא בכה"ג יהי' הספק רק אם תלד לט' חדשים בציר ההוא המתנת משהו, ויהי' הספק אם הוא בן ע' להא' או בן ז' להב' דהיינו דאשתהי אצל הב' מלהתעבר וילדה לז', א"כ בזה יהי' ההכרה בדדין לא יהי' עוד ספק שמא מהב', דאז ע"כ שהתה ב' חדשים קודם דאיעברה, ובשעת הבדיקה היא מעוברת חודש אחד, ובזה בודאי א"א שיוכר עוברה, אבל מ"מ סמוך לב' חדשים יש לומר דמצוי הכרת עוברה כמו דחזינן בנשי דידן אולם למ"ש רש"י דה"ה דהו"מ למימר דשמא איעברה חודש קודם מותו, היינו ע"כ משום דמסתמא שהתה אצל הא', או דאמרינן לא פלוג וחיישינן שמא שהתה, א"כ קיימא הוכחת מעכ"ת ידידי הרב נ"י דאם איתא דמצוי שהוכר עוברה