רבי עקיבא איגר צז

הב' הוו כולן עדות אחת, והוכחשו בבדיקות ובטל כל העדות אע"כ דבזא"ז עדיף,. וכיון שכן צ"ל הא דאחד אומר יין ואחד שמן דבטל העדות ואין צריך שבועה, אף דמיירי בסתמא אפילו באו זא"ז, היינו משום דשניהם ראוים לצרף לחייבו ממון, נעשו עדות אחת, וכיון שכן בע"נ דא"צ צירוף כ"ז שלא באו בב"א, אף שלא התירה להנשא ולא נעשה הראשון כתרי, מכל מקום כיון דעכ"פ לא באו להעיד בבת אחת ואין האחד צריך לצירוף השני, הוי כל אחד כמו כת בפני עצמו ולא בטל כל העדות אולם לדינא ח"ו לסמוך על דעתי הנמוכה, וכי מפני שאנו מדמים נעשה מעשה, ובפרט דהב"ש כתב בשם הש"ג להחמיר, ומפורש כן בירושלמי להדיא דמודו רבי יהודא ורבי שמעון בעדים דעלמא, וכמו דתמה בספר קרבן עדה, ותירוצו שם דחוק ומה דכתב מעכ"ת לדון בנ"ד כיון דהשלישי מוכחש מב' הראשונים הלך אחר הרוב, מתוך דברינו הנ"ל מבואר הסתירה, דכיון דאינו מכחיש לומר לא מת רק בחקירות מגרע גרע, דהו"ל כולן עדות אחת ובטלה כולה, כמ"ש הרמב"ם במפורש היו העדים מרובים והוכחש אחד מהם בטלה כל העדות. אכן לדינא בנ"ד הוי רק הכחשה בבדיקות, כיון דענין הקבורה ל"צ לגוף העדות, ואף דאמרו מת מחמת רעבון דבעי דוקא קברתיו,, מ"מ העדות דטלטלהו ממקום למקום ויודעים דמת מהני וא"צ לעדות מעשה הקבורה ומ"ש מעכ"ת נ"י לדון כיון דנלקחו לעבודת המלך יש לחוש דמחללים שבת שלא במקום אונס, ומעכ"ת נ"י כ' דתליא בפלוגתא דספק דאורייתא אי מה"ת לחומרא, נפלאתי, מה"ת לחוש לפסול לאדם שראינו שעובר עבירה באונס לחוש שעובר ג"כ שלא באונס, ובתשו' הרא"ש (כלל נ"ד) באנוסין שכתב דצריך לדקדק הרבה בעדותן לאפוקי ממון כי יש הרבה מאנוסים דגם קודם הגזירה היו חשודים, י"ל דהתם חזינן ריעותא דלא מסרו נפשם על קידוש השם כפי החיוב בהמרת דת שיהרג ולא יעבור משא"כ בנ"ד דאלו באו לשאול היינו מודיעים להם לעבור ולא יהרגו דהא מכוונים להנאת עצמן ולא לעבור ע"ד אם כן ליכא ריעותא כלל גם בההיא דהרא"ש הנ"ל נראה דידוע דגם אחר שעבר האונס היו מחזיקין ברשעתן אלא דעשו אח"כ תשובה ובאנו לדון להכשיר עדותן שראו כשהיו אנוסים מטעם דהוי תחילתן וסופן בכשרות, בזה י"ל כיון דאגלאי דגם אחר האונס עמדו ברשעתן, וגם מתחילתו לא עשו כהוגן שלא מסרו נפשם על קידוש השם מש"ה חיישינן דגם אז היו רשעים, משא"כ בנ"ד דליכא לא זה ולא זה, מה"ת לפסול מספק, וגם בההיא דאנוסים כתב הרא"ש דבעיגונא מקבלין עדותן, עיי"ש, כנלענ"ד דאתתא זו שריא, וה' יצילנו משגיאות ולא נכשל בדבר הלכה: ידידו עקיבא גינז מא"ש סימן פח לכבוד ידידי הרב רבי ניסן נ"י מ"ץ במיסלאוויטץ על מבוקש רומפכ"ת להשיבו בענין אשה שנראה ממנה עניני כיעור והודית שנטמאה, ואח"כ חזרה, אם בעלה מותר לקיימה, הנני לרצונו, ואשיב בקצרה כיד ה' הטובה טלי. הרמ"א (סי' קט"ו ס"ט) העתיק להלכה דברי פסקי מהרא"י (סי' רכ"ב) דברגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך, ומדברי הב"ש שם (סס"ק כ"ג) מבואר דאפילו ביחוד לבד נאמנת, והכי מורים באמת בפשיטות דברי מהרא"י דבנידון דהתם לא היה כיעור רק יחוד בעלמא, ולכאורה קשה, הא זהו נסתר ממ"ש מהרא"י שם לפרש דברי תוס' פ"ק דכתובות (דף י"ג) דאזלו כפי שיטתם ביבמות, דהנהו עובדא דנדרים מיירי באומרת טמאה אני לך, וקושייתם היינו דאין אוסרין על היחוד, משמע סתמא אף באומרת טמאה אני לך ומה דהקשה במגיני שלמה דאיך הקשו תוס' שם בדבור הקדום דהא זעירי מיירי ע"כ במודית שנבעלת ומאי פריך הש"ס, והא לדבריהם גם ההיא דאין אוסרין על היחוד מיירי במודית שנבעלה, ואבי אמי האדון הגאון זצ''ל בספרו משנת דרע"ק טרח ליישב את זה, עפר אני תחת כפות רגליהם, ובזה אני אומר דאין שום התחלת קושיא דהא עיקר כוונת קושיית תוס' לא בדרך הכרח, כיון דבמדברת בלא נבעלת מותרת ממילא גם ביחוד הכי הוא דהא שני ושני, דבמדברת בלא נבעלת הוי ס"ס, כמ"ש תוספות, ואלו בההיא דאין אוסרים עה"י דמיירי באשת איש וכן בפנויה וידוע מי המיחד עמה שהוא פסול לה ולא הוי ס"ס אלא דקושייתם כיון דאינך יכול לומר דמדברת סתמא מיירי אף באמרה לא נבעלתי, דהא הוי ס"ס ומוכרח לומר דמיירי במודית שנבעלה. א"כ מאי פריך דלמא בההיא דאין אוסרים על היחוד דהיי ספק בעיקר הבעילה אם נבעלה קיל יותר מהיכי דהבעילה ודאי והספק למי נבעלה, ואיך מדמי הגמרא ספק זו לספק זו, וזהו ברור בכוונת תוס', וכיון שכן שפיר הקשו דבמדברת ומודית שנבעלה דנאמנת על עצמה דנבעלה, והוי כאלו עדים בדבר והספק רק למי נבעלה, אבל באין אוסרים על היחוד, אף דאמרה טמאה אני לך כיון דהטעם דאין מאמינים לה דשמא עיניה נתנה באחר דיבורה והודאתה כמאן דליתא, וממילא הספק בעיקר הבעילה אם נבעלה, וברור, ואולם לענ"ד הא קשיא, דאיך אמרינן לימא דלא כר"י, לר"ג מי ניחא הא טעמא דר"ג דאלים ליה ברי, ובההיא דאין אוסרין על היחוד אם מיירי באומרת טמאה אני לך, נהי דאין מאמינים לה מ"מ ברי להכשיר ליכא, ומשום קושיא זו ההכרח לתירוצו של אא"ז זצ"ל דלר"ג נוקי ההיא דאין אוסרין עה"י בפנויה לכהונה דאז ממילא מיירי באינה אומרת טמאה אני לך), ועל זה תירצו דנואף שאני, הרי דביחוד בעלמא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך, וראיתי שנתכוון לזה הפני יהושע בקונטרס אחרון. ואני אוסיף לחזק הקושיא, דליכא למימר דמ"מ מסתימת תוס' יבמות דלא זכרו סברא זו דבנואף שאני, משמע דבכל ענין ביחוד נאמנת לומר טמאה אני לך, דזה אינו, דע"כ תוס' ביבמות ג"כ נחתו לסברא זו, והיינו דהרי בקושייתם דהיו מפרשין דההיא דנדרים לא מיירי באומרת טא"ל ועשו מזה קושיא על שיטת רבינו תם, דכל סוגיא דיבמות רק לענין הבועל אבל לא לבעל, והא אף בלא שיטת ר"ת דההיא דיבמות מיירי ג"כ לבעל כדס"ל להשאלתות, הא פשיטא דזהו רק בכיעור, כההיא דרוכל יוצא אבל ביחוד לחוד הא הדין פשוט דאין אוסרין עה"י, וכן מפורש להדיא בשאלתות וא"כ יקשה מההיא דנדרים דהיה יחוד לבד, אע"כ דס"ל לההיא סברא דנואף גרע מש"ה בלא שיטת ר"ת ניחא אבל לר"ת שפיר קשה דיחוד דנואף לא גרע מכיעור דאינה אסורה לבעל, וכיון שכן שפיר י"ל דעל זה תירצו דבנדרים מיירי באומרת טמאה אני לך והיינו הכל בנואף דוקא. ואף די"ל דנהי דלא רצו להקשות בלאו שיטת ר"ת דהיה אפשר לומר דנואף שאני, אבל מ"מ י"ל מדלא זכרו זה בתירוצם לאורויי לדינא דבאומרת טמאה אני לך ג"כ אסורה רק בנואף, משמע קצת דגם בלא נואף אסור, מ"מ משום דקדוק קלוש כזה אין מהראוי וכדי לעשות מחלוקת בין שני דיבורי תוס' ביבמות עם כתובות. אמנם יש ליישב במ"ש לנכון, אא"ז הגאון הנ"ל זצ"ל בכוונת המשך דברי התוס' בכתובות הנ"ל, דבסוף דבריהם כתבו והר"ר יוסף דשליטו תירץ וכו' דמשמע דקאי גם על קושיא מנדרים, והיינו דקושייתם היה דאין אוסרים על היחוד, מדלא מפליג משמע דמיירי גם באומרת טא"ל, וזהו שייך רק אם אין אוסרים על היחוד מיירי באשת איש ולא מיירי בחד גוונא עם דין דרישא מלקין על היחוד שפיר דייקא דהו"ל לחלק ולפלוג בדידיה לענין איסור דבאומרת טא"ל אוסרין, אע"כ דגם בטא"ל אין אוסרין, אבל לפי תירוצא דהר"י שליטו דמיירי בפנויה לענין אנוסת אביו, כיון דמלקין ואין אוסרין מיירי בחד גוונא ניחא ליה יותר לחלק הכל בין אומרת טא"ל, עיי"ש, ולי נכדו הצעיר היה נראה בסגנון זה ובפשיטות יותר, דמה