רבי עקיבא איגר צו

לומר דקיי"ל כשנוייא דר"א, וממילא סתמא בתרא כר"מ וראוי לקבוע הלכה כר"מ, והיינו אומרים דפלוגתייהו רק בצרות, אבל מדברי הרא"ש נלמד דפליגי גם בעדים דעלמא, ובהא ליכא סתמא נגד ר"י ור"ש. לא ראיתי התחלה לדברים אלו, דכל שאם באנו למדה זו דהיינו אומרים דפלוגתייהו רק בצרות ומדברי הרא"ש נלמד דה"ה בעדים דעלמא, ממילא ליתא לקושיית הב"י, דזהו בעצמו למד הטור מדברי הרא"ש דפלוגתייהו גם בעדים דעלמא, וזה כבר תירץ הח"מ וב"ש, ומה הוסיף מעכ"ת באריכות דברים דס"ד לפסוק כר"מ דברים שהם אך למותר. והנה דעת הב"ח באה"ע ובתשובתו דהכחשה בחקירות כשר בעדי נשים, ובתשובת שב יעקב (סי' י"ח) צידד הרבה לדעת הב"ח, ואולם הח"מ החליט דהכחשה בחקירות פסול בעדי נשים, דלא עדיף מדיני ממונות דקיי"ל הוכחשו בחקירות פסול, ומה דס"ל להרא"ש דמת ונהרג כשר גם בעדים דעלמא, היינו דס"ל להרא"ש דלאו מכלל חקירות הוא: ומזה יצא לתמוה על פסקא דהש"ע, דבחוה"מ פסק כהרמב"ם דיין ושמן מכלל החקירות, ובאה"ע פסק דעד אחד אומר מת ועד אחד אומר נהרג דתנשא. ואולם מ"מ לדינא יש לנו צדדים הרבה להקל בהכחשה בחקירו' והיינו דעת הרמב"ן דס"ל דבד"מ בהכחשה בחקירות כשר העדות, ולדעת חכמי לוניל שבבעה"ת (שער כ"ט) בהרמב"ם דהכחשה בחקירות פסול בד"מ ולאו מטעמיה, אלא משום דבזה מכחישו ואומר לא לוה בניסן, אלו שתק ולא היה אומר דאלא בתשרי לוה, היה ע"א בהכחשה ולא הוי דינו כע"א לחייבו שבועה, והשתא דהוסיף ואמר בא' בתשרי הלוהו מחייב ומחשב לקמא עד בתמיה, א"ו דעד קמא לא חשבינן ליה כעד, והעד הב' על הלואת תשרי הוא ע"א לחייב שבועה, עיי"ש. ולשיטתייהו לא מבעי במת ונהרג דתנשא דל"ש בזה הכחשה ביסוד המיתה, דהא שניהם אומרים על זמן אחד דלא היה חי וא"כ ההכחשה בחקירות וזה בודאי כשר בע"נ כמו בע"מ, אלא אפי' בהכחשה בזמן דע"א אומר בניסן מת ואחד אומר לא כי אלא בתשרי מת, די"ל דבזה שאמר שלא מת בניסן הוכחש העד הא', מ"מ כיון דבממון הוי העד ב' כמו ע"א לחייבו שבועה, ממילא לענין עדות נשים מהני העד הב', דהא מתירים אותה ע"פ עד אחד. וביותר י"ל לדינא למה דקיי"ל דיין ושמן הוי הכחשה בחקירות ועדותן בטלה, ומשמע דאפי' שבועה א"צ, וכמ"ש הב"י והסמ"ע, א"כ לכאורה בע"נ ג"כ לא מהני וכמו דהקשה מעכ"ת על הב"ש, וכן הקשה בספר עצי ארזים, מ"מ לענ"ד לדון להקל, דלכאורה באמת טעמא בעי בהכחשה בחקירות בד"מ אמאי לא הוי כע"א לחייב שבועה, הא עכ"פ חד מינייהו הוי עד כשר וכן יש לעיין במה דפסק הרמב"ם (פ"ב מהל' עדות) היו עדים מרובים ואחד מהם הוכחש בחקירות עדותן בטילה, אמאי לא אמרינן דאין דבריו של אחד במקום שנים, ויהיה זה שהוכחש בחקירות כאלו הכחיש האחרים ואמר לא הרג, דלא היה מועיל להכחיש האחרים, וצ"ל דכך היא המדה דכיון דאינו מכחיש גוף העדות מגרע גרע, דיש עליו ג"כ שם עד, והוא מכלל העדים על אותו מעשה, וכיון דהוכחש בחקירות הוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דבטל כל העדות, וכ"כ בתשו' הר"מ פאדווע (סי' ל"ב) וז"ל, ועוד דודאי ע"א אינו מכחיש שנים כשהוא סותר אותם בעיקר הדבר דאין דבריו של אחד במקום שנים, דדוקא בדרישה וחקירה ששלשתן הן עדות אחת בעיקר הדבר רק בבדיקות וחקירות אין מכוונים, פוסל אחד את השנים, דעדות אחת היא, וצריך שיהיו מכוונים,, כדמשמע בפרק היו בודקים, וכן יראה מהרמב"ם (פ"ב מה"ע) ואין הדבר צריך לפנים, עכ"ל. ומה"ט ניחא דאפילו שבועה ליכא דשניהם שם עדים עליהם, והוי כנמצא אחד מהם קא"פ דבטל כל העדות: וכיון שכן י"ל דבעדות נשים כשר, דזה ימים רבים נסתפקתי בעדות נשים ונמצא אחד מהם גזלן דאורייתא דפסול לעדות אשה, אם בטל כל העדות, או דנימא דהך דמגזה"כ. פסולים הם רק כמו פסולי עדות דקורבא וכדומה, אבל מ"מ לא שנצא חשידו לשקר ולא הורע חזקתייהו למחשדינהו למשקרים, וכיון דבעדי נשים כל פסולי עדות שבעולם שאינן מחמת עבירה כשרים להעיד א"כ י"ל דאם אחד גזלן לא יתבטל כל העדות, דמ"מ אינך העדים לא חשידי לשקר, והויין כפסול קורבא דכשרים לע"נ, אחר זמן רב ראיתי בספר בית מאיר כ"כ בקוצר אמרים בשם הגאון נודע ביהודא והוא השיג עליו, אבל לפי הנ"ל יש להסביר היטב, ומ"מ בדברי הרא"ש בתשוב' א"א לכוון כן, דא"כ מאי הוצרך לתלות דין מת ונהרג בעלמא לפלוגתא דר"מ ור"י ור"ש דזהו קשה טובא דהא י"ל דפליגי רק בצרות, כמו דצ"ל לשנוייא דר"א וכנ"ל ומנ"ל דלר"י אם הכחשה בעדים בעלמא במת ונהרג בטל העדות, הא י"ל לשנויא דר"י דפליגי בהא, דר"מ ס"ל דהכחשה דנהרג מהני גם בצרה ור"י ור"ש ס"ל דהכחשה דנהרג הוי כמו הכחשה דלא מת לא מהני בצרות, וכדס"ל לר"א אליבא דכ"ע, ומנ"ל לשווי' פלוג' חדשה יותר הו"ל להרא"ש לומר דלכ"ע, גם לר"מ כשר בעדים דעלמא, ופליגי רק בצרות, והיינו דבעדים דעלמא קיימינן כסברא הנ"ל דעכ"פ חד מינייהו כשר להעיד אבל בצרות דאין צרה מעידה לחברתה, א"כ מה דאנו רוצים להתירה הוא רק ע"י עצמה דאומרת מת, ובזה דהיא מוכחשת מצרתה נסתלק עדותה, וע"י עדות חברתה דנהרג א"א להתירה דהא צרה א"נ להתיר, ולר"מ דס"ל צרה נאמנת להכחיש היינו בלא מת לשנוייא דר"א או ע"י הכחשה דנהרג לשנוי' דר"י, וכיון דנאמנת להכחיש לאיסור ולא להתיר מש"ה ס"ל לר"מ דלא תנשא ור"י ור"ש ס"ל דא"נ גם להכחיש לאיסור, אבל בעדים דעלמא דעד אחד נאמן להתיר שריא כיון דחד מינייהו ודאי כשר, והיה הסוגיא מרווחת מאד. וביותר קשה דאם נימא דהרא"ש מה"ט אתיא עלה ממילא בצרות דליתא לה"ט, דהא צרה א"נ להתיר, מוכרחים אנו לטעם אחר דר"י ור"ש מתירים, והיינו משום דצרה א"י להכחיש, וממילא איך יליף הרא"ש מזה דעדים דעלמא נאמנים, הא ההכרח דטעמייהו דר"י ור"ש משום דצרה א"נ להכחיש, וע"כ דכוונת הרא"ש דבע"נ לא מגרע כלל הכחשה וראוים שניהם להצטרף, ובאמת מוכח דלשנוייא דר"א פליגי ר"מ ור"י ור"ש רק בצרות, ולשנוייא דר"י הוא דכתב הרא"ש דר"י ור"ש ס"ל הכי גם בעדים דעלמא וכמ"ש בב"ש וכנ"ל, אבל מכל מקום לדינא יש צד גדול להקל דהכחשה בחקירות כשר בע"נ אולם ביסוד הדבר דנמצא אחד גזלן דכשר דבעדי נשים לא אמרינן נמצא אחד פסול דכולם בטלים, לענ"ד ראיה בהיפוך מדברי הר"ן גיטין פ"ק בסוגיא דעצמך ונכסיך קנויים לך, דכתב דאם קרוב הביא גט שחרור כזה י"ל כיון דא"נ לומר בפני נכתב לענין הנכסים, א"כ גם לענין שחרור אינו נאמן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ולפי הנ"ל יש חילוק טובא די"ל דהך מלתא דבטלה כולה הוא ג"כ גזה"כ דמתפשט הפסול בכולה, וכמ"ש הרא"ש להדיא פ"ק דמכות, דהוי כנמצא אחד מהן קא"פ, וא"כ לענין עדות דבפני נכתב דכל הפסולים שאינם מחמת רשעות דחשוד לשקר נאמנים יהיה הדין דנמצא אחד מהם גזלן דיתקיים העדות בשאר וכנ"ל, הכי נמי מה"ט לא אמרינן דבטלה מקצתה בטלה כולה אלא על כרחך דסבירא ליה להר"ן דאין לחלק דגם בע"נ אם נמצא אחד מהם גזלן בטלה כל העדות. עוד נ"ל להחזיק סברת הב"ש דבע"נ כשר, ולמה דהערה הב"י בתשו' בהל' קדושין (סי' י') על הרמב"ם דבעדים מרובים והוכחש אחד בחקירות דבטל כל העדות, אם הוא דוקא בבאו בב"א, אבל זה אחר זה לא, עיי"ש, ולענ"ד להוכיח כן ממ"ש הרמב"ם (הל' נזירו') זה אומר נזר ב' וזה אומר נזר ג' בטל עדותן כת אומרת נזר ב' וכת אחת אומרת נזר ג', הו"ל נזיר ב', והנה ע"כ הא דבא' אומר נזר ב' ואחד אומר נזר ג' דבטל העדות ולא הוי כא' אומר הלוהו מנה ואחד אומר מאתים דקיי"ל יש בכלל מאתים מנה, היינו משום דלגבי המנה הוי הכחשה בבדיקות, אם היה בצירוף עוד מנה או לא, ובד"מ קיי"ל הכחשה בבדיקות כשר, אבל נזירות דמי לנפשות והכחשה בבדיקות פסול, (וכ"כ בתומים סק"ז) וכיון שכן יקשה גם בב' כיתי עדים נימא דעל נזירות