רבי עקיבא איגר צה

דיבמתה היינו גיסתה שייך לא פלוג, דבכל ענין שם גיסתה עליה, וכמו כן אלו בפירוש אמרו אם יבמה לא תעיד היינו אומרים לא פלוג, אבל כיון שלא אמרו כן מעולם על אם יבמה רק דנכלל בכלל חמותה והיינו היכי דיש צד חמותה וממילא במקום שהיא ערוה ליכא בזה צד חמותה ואין שם חמותה עליה, ולא שייך לא פלוג ובזה מיושב קושיית עבה"ג שהקשה כיון דלא חשיב חמותה הבאה לאח"מ, ע"כ משום דנכלל בכלל חמותה, ה"נ לא הו"ל למחשב יבמתה דנכלל בכלל צרתה, ולפי הנ"ל ניחא, דבלשון צרתה יבמתה שהיא אחותה לא היתה בכלל כיון דליכא בה צד צרתה, לזה אמרו יבמתה דגם אם היא אחותה בכלל דמ"מ מקרי גיסתה, ואם נימא כן ממילא ליתא לטענת העבוה"ג והצ"צ, דלטענת דבר שבמנין י"ל כיון דבתחילה ג"כ חילקו והתירו בהיא ערוה, ואסרו רק היכא דיש צד חמותה וכיון דלדידן דאין מיבמים ליכא צד חמותה, ממילא מותרת, ודומה לגילוי נחש, (עי' מג"א סי' תס"ח) וכן לטענת אפקעינהו כיון דאמרו אפקעינהו היכא דליכא צד חמותה, נכלל ממילא בזה לדידן דכללו דבריהם דבליכא צד חמותה אפקעינהו לקדושין וביותר י"ל דממנ"פ אם נידון ביבמתה אחותה משום לא פלוג וה"נ בחמותה הבאה לאח"מ יקשה היכי פשטינן מהא דאמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי, והיינו כיון דבעלה אינו בעיר ליכא שנאה עתה, הא י"ל דלמא התם משום לא פלוג דכשאמרו דכלה אינה מעידה היכא דהיא בעיר אסור בכל ענין משום לא פלוג, וזה תמוה מאד. אע"כ או דנסתר סברת לא פלוג היכא דליכא צערא דגופה או י"ל דהיכא דהוי משום לא פלוג ומדינא נאמנת ממילא לא אמרינן דאינה נאמנת רק להחמיר לא לקולא, מש"ה פשיט שפיר מדתני בההיא דמת בעלי ואח"כ מת כו' דאוכלת בתרומה דאין הטעם משום לא פלוג. וכיון דהוכחנו דהיכא דהוא מטעם לא פלוג הא דאינה נאמנת הוי רק דרך חומרא, ממילא נהי דלאותו צד איבעיא מדחמותה הבאה לאח"מ א"נ, גם לדידן דאין מיבמין א"נ משום לא פלוג, מ"מ כיון דהיא איבעיא דלא אפשטה, ממילא בהיא ערוה וכן לדידן דאין מיבמין הוי ספיקא דרבנן, ובזה קיימא סברת הכ"מ שהבאנו בתחלת דברינו, דהוי ספק דרבנן ולקולא, ואפשר להעמיס כן בכוונת הח"מ במ"ש בזה"ז אפשר לסמוך על הב"י, היינו דבזה קיימא דברי הב"י דנהי דביסוד האיבעיא הוי ספיקא דאורייתא, אבל היכא דהוא רק משום לא פלוג הוי ספיקא דרבנן, ולענ"ד נכונים דברי הח"מ ויש לסמוך על זה בנידון דידן במקום דחק אם יסכים עמי מעכ"ת נ"י ועוד מורה מפורסם, כנלענ"ד. עקיבא בן מ"ו הרב רבי משה סימן פז לכבוד ידידי הרב רבי אברהם נ"י הגאב"ד דק"ק פינטשוב ע"ד השאלה בענין עגונא דאתתא שרצון כבודו הרמה לשמוע דעתי הקלושה. ביסוד דעתי הענייה מסכמת בשריותא דהאי אתתא כי אע"פ שעדות ב' עדים הראשונים אין מספיק כ"כ להתיר כיון שהעידו רק על שמו ושם עירו ולא על שם אביו דבזה נחלקו גדולי הפוסקים, מ"מ עדות העד הג' דמעיד גם על שם אביו לית ביה פקפוק כלל, ואם היה השעה צריכה לכך הי' מקום להקל גם עפ"י עדים הראשונים, כיון דיש אומדנות דמוכח שהעד הא' אומר שר' ליב פינטשוב הנלקח לאיש מלחמה יחד עם ר"ש בדחן והוא והעד הב' אומרים שנלקח עבור שגנב פרה, וכיון שידוע לכם שסימנים אלו נמצאים בבעל האשה הזאת שאנו דנין עליה, י"ל דסגי בעדות כזו, ודמי לההיא דהרשד"ם (סי' ע"ט) והובא בתשובת משאת משה ועדיף מיניה, וכיון דרבים גדולים חקרי לב מסכימים להקל בשמו ושם עירו לחוד, וכמ"ש בתשובת מהרש"כ (סי' כ"ו) דכן הלכה רווחת בישראל, עכ"פ יש לסמוך בצירוף אומדנות הנ"ל ועל ענין ההכחשה שבעדים, שהעדים הראשונים העידו מפי אחרים שלאחר מיתתו השליכוהו לים, והעד הג' העיד מפי עד שקברוהו בשפת הנהר על הקרקע, מקור הדין בשו"ת הרא"ש (כלל נ"א) בנידון הכחשה דעד אחד העיד דבנו התעסק בקבורתו וע"א העיד שלא היה בנו על קברו, דכיון דקיי"ל כר"י ור"ש דא' אומרת מת וא' אומרת נהרג דתנשא כש"כ בזה דהכחשה במלתא אחריתי, עיי"ש. ומה דלא למד הרא"ש כן בפשוטו דקיי"ל כרע"ק דעדי נשים לא בעי דרישה וחקירה, כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמי וכיון דכד"מ דמי ממילא בהוכחשו בבדיקו' כשר כמו בדיני ממונו', וההיא דהכחיש' אם בנו היה בשעת הקבורה שם בודאי לא היה יותר מבדיקות, נלענ"ד פשוט דאף דהר"ן בתשו' כתב בפשיטות שכיון שמדמין לד"מ הכחשה בבדיקות כשר מ"מ לא פסיקא להרא"ש כן מסברא די"ל כיון דהוא קולא גדולה לומר משום דפתיכא ביה צד ממון יהא דינו כד"מ, עד שהרמב"ם הוצרך להוסיף דמשום עגונא דאתתא הקילו, א"כ י"ל דלא הקילו רק לענין דלכתחילה לא צריך לדו"ח, אבל היכי דחזינן ריעותא דהוכחשו בבדיקות י"מ דלא הקילו, ומתשו' מהרי"ט (ח"א סי' קל"ח) כ"כ לקושטא דמלתא, אבל פלא בעיני שלא הביא דברי הר"ן בתשובה ודברי הרא"ש בתשוב' הנ"ל דמבואר בהיפוך, ומ"ש מהרי"ט שם דמוכח כן בתשו' הרא"ש כלל מ"ו, לא ידעתי כוונתו] לזה הביא הרא"ש ממתני' כיון דההכחשה בגוף המיתה אינו מזיק, כ"ש דההכחשה במלתא אחריתא. ואפשר באמת דר"מ מודה בהכחשה במלתא אחריתא דתנשא, ולא פליג רק בהכחשה בגוף המיתה אלא דלר"מ לא מצינו כן במפורש, ולזה הוכיח הרא"ש רק מדקיי"ל כר"י ור"ש ממילא מכ"ש בהכחשה במלתא אחרית', או אפשר דר"מ ס"ל דכל הכחשה אפילו בבדיקות לא תנשא, משום דס"ל כר"ט דעדות נשים לד"נ מדמינן להו או דלענין הצרכת דו"ח הקילו לדמות לד"מ אבל בהוכחשו לא הקילו וכנ"ל עכ"פ מדברי הרא"ש נלמד דס"ל לדינא דדינא דמתני' אחת אומרת מת וא' אומרת נהרג, ה"ה גם בעדים דעלמא שהכחישו בזה אם מת או נהרג ס"ל לר"י ור"ש דתנשא ומה דקשה הא לכאורה בסוגיין מוכח בהיפוך, דהא לשנוייא דר"א דבמחלוקת שנוייה, א"כ רישא דקתני ואחת אומרת לא מת דתנשא אתי כר"י ור"ש, וע"כ דנלמד כן מדס"ל לר"י ור"ש דמת ונהרג תנשא, ואם איתא דר"י ור"ש ס"ל דגם בעדים דעלמא כה"ג תנשא א"כ איך מוכח מדבריהם דפליגי בזה אר"מ דהכחשה דצרה דלא מת דהוי הכחשה ולא תנשא, הא שאני מת ונהרג כיון דתרווייהו קאמרי מת לא מקרי הכחשה, דמה"ט אפילו בעדים דעלמא שריא, אע"כ מוכח דר"י ור"ש ס"ל דבמת ונהרג תנשא, דזהו רק בצרות ומטעם דהכחשה דצרה לאו הכחשה היא, וצ"ל באמת לשנוייא דר"א מוכח דר"י ור"ש ס"ל הכי רק בצרות, אבל למה דקיי"ל כשנוייא דר"י דגם לר"מ הכחשת לא מת בצרה לא הוי הכחשה, ורק במת ונהרג כיון דשניהם באים להתיר עצמן הוי הכחשה אפילו בצרות, וממילא אמרינן דהיא סברה פסוקה, וגם לר"י ור"ש היה ראוי לומר כן דאף ע"י הצרה הוי הכחשה כה"ג אי לאו דטעמייהו דאפילו בעדים דעלמא אינו מזיק ההכחשה, כיון דתרווייהו מודים בגוף המיתה, זהו כוונת הב"ש בקוצר אמרים וכך כתב המהרח"ש בק"ע ומזה גלוי הסתירה על דברי מעכ"ת נ"י שכתב דרך פלפול להוכיח כשיטת הרא"ש, משום דקשה לשנוייא דר"א, דאמאי נקט פלוגתייהו בא' אומרת מת וא' אומרת נהרג, ולא נקט פלוגתייהו בא' אומרת לא מת דלר"מ ל"ת, ולר"י ור"ש תנשא, ע"כ דבא לאורויי בסיפא דבמת ונהרג אפילו בעדים דעלמא תנשא, ובמח"כ לשנויא דר"א אין קיום לדברי הרא"ש וכנ"ל תו כתב מעכ"ת בישוב קושיית הב"י על הטור שהביא כן בשם הרא"ש והיא מתני' ערוכה, משום דהי' מקום