רבי עקיבא איגר צג

שהב"ד לא יאמינו לה ויאסרו אותה עליו אומר ברי לי ולא הוי ברי מעליא, אבל בתרי ותרי הוי ברי מעליא דאלו לא ידע דמת בעלה ל"ש לומר דסומך ומאמין לדבריה דהא היא מוכחשת מב' עדים, ואף באם ג' אומרים מת דבלעדו יש ב' דמעידים שמת מכל מקום למה לו להאמין לה כיון דיש ב' עדים שמעידים לא מת והוי תרי ותרי מש"ה אמרינן דבאמת טוען שברי לו ומקרי ברי מעליא. וכיון שכן מיושב קושיתינו דגבי ארוס וארוסתו מהני הודאתו מדין ברי וברי דהוי ברי מעליא, דאלו ידע דלאו מיניה הא ידע דמשקרא ועדיין יש לעיין לשטת הרשב"א והר"י מיג"ש הנ"ל דבעינן דיאמר לא זזה ידי ממנה, נשאר הקושיא ,דלמא זהו אמת דבא עליה והוא מאמינה שלא אפקרה לגבי אחרינא מש"ה טוען שלא זז ממנה] ולפ"ז י"ל בנ"ד להתירה די"ל דהא דמעיד בה לא ישאנה היינו דמדין ברי וברי ליכא, דיש לחוש דטענה ברי שלו מחמת שמאמין לה, ומדין עדות חיישינן דעיניו נתן בה, אבל בנ"ד דהודאתו לאו מדין עדות דהרי מסתימת כל הפוסקים בארוס וארוסתו משמע אף אם הוא גזלן דאורייתא מהני הודאתו, וע"כ הטעם מחמת ברי וברי דידיה ודידה, ה"נ בנ"ד, ואף דבתרי ותרי לכתחילה לא מהני ברי וברי י"ל דוקא בתרי ותרי דלפנינו ב' מעידים דלא מת, אבל בנ"ד י"ל דאפילו לכתחילה מתירים אותה מחמת ברי וברי, אף דיש לפקפק דגם כן לא הוי ברי מעליא דאף דלאו מיניה הוא י"ל דמאמין לה דנבעלה לכשר, מ"מ י"ל כיון דרואה דמשקרא ביה לומר דמיניה לא הו"ל להאמינה כלל ומקרי ברי מעליא עוד יש צד היתר בנ"ד אף דפקפקנו על חלוקו דהגאון נב"י במ"ש כיון דלדידן צריכים לברי דידיה רק משום לכתחילה ל"ח לעיניו נתן בה, וכתבנו הא לכתחילה עבדינן כר"י ולר"י לא מהני הודאתו, דחיישינן דעיניו כו' כיון דצריכים להודאתו אפילו נ בדיעבד, מ"מ נ"ל לומר בסגנון זה, די"ל מה דמחמרינן לכתחילה כר"י היינו במלתא דלר"י אפילו דיעבד תצא בזה חיישינן לכתחילה לדברי ר"י, אבל במה דלר"י לא תצא לא חיישינן לכתחילה לחוש לדר"י, וא"כ בהודאתו דלר"י לא תצא כדכתבנו בשם הריטב"א דחששא דעיניו נתן הוא רק לענין לכתחילה אבל נשאת לא תצא, אנן סומכים על דר"ג דמותרת מחמת ברי דידה וחזקת כשרות, ועבדינן עובדא לכתחילה כר"ג כיון דגם לר"י עכ"פ בדיעבד לא תצא, ונכון. הג' כיון דכיחש בה תחילה דבפשוטו נראה אף דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורה, מכל מקום כיון דנותן אמתלא טוב מהני כמו בכל שויא אנפשיה חד"א דמהני אולם יש לדון ע"פ דברי תוס' יבמות (דף קי"ח) ד"ה סד"א ובמהר"ש איידלס שם, דמבואר דאמתלא מהני רק לדונו בשתיקה מתחילה ועד סוף אבל לא להתיר ע"י דבור השני וא"כ הכא דבעינן דבורו והודאתו להתיר לא מהני אמתלא. אמנם נראה למה דבררנו דהודאתו לאו מדין עדות אלא כיון דהוא והיא אומרים ברי דמותרים אנחנו זה לזה אנו מתירין א"כ י"ל דסברת מהרש"א רק דא"א לדון לשויא דבורו השנית לעדות כההיא דמת בעלך דהימנוהו רבנן מדין עדות מכח החומרא שהחמרת עליה בסופה, אבל היכי דאתינן עלה מדין ברי וברי יש לומר דמהני האמתלא דהא מכל מקום אומר ברי שמותרת לי. ובזה עולה יפה פסקו דהצ"צ (סי' כ"ד) דמבואר שם דאמתלא טובה לענין מעוברת חבירו מהני, ולכאורה הי' סתירה לזה מתוס' ומהרש"א הנ"ל דאמתלא לא הוי רק כשתיקה מתחילה ועד סוף ולומר דבדין מעוברת חבירו דיבורה לחוד מתירה אלא דאם מכחישה הוי שוי' אנפשיה חד"א, ואם הי' במציאות שיהי' ספק לו היתה מותרת לו בברי דידה, זהו נסתר מדברי צ"ל עצמו שדן שם דדלמא הודאתו לא מהני דניחוש למדאפקרה, אלא דמ"מ הא הרא"ש והרשב"א ס"ל דל"ח למדאפקרה עיי"ש ואם נימא דברי דידה לחוד מספיק, ממילא ל"ש חששא דאפקרה, דהא בזה דאומרת דלא אפקרה עצמה עוד הוא אינו יודע ומספיק ברי דידה אע"כ דס"ל דההיתר רק מכח הודאתו, וא"כ יקשה כנ"ל דהא האמתלא הוי רק כשתיקה, ולפי דברינו ניחא דאף דבעי הודאתו מכל מקום לאו מדין עדות אלא מדין ברי וברי לענין זה מהני האמתלא, דמכל מקום אומר דברי לו שמותרת לו עוד נ"ל דנ"ד עדיף כיון דעד אחד העיד דמיד אמר לו שא"י להכחיש מה שגלוי לשמים דממנו נתעברה ורוצה לישאינה, אך אחיו מעכבין וכופין אותו להכחישה בב"ד א"כ מעולם לא שויא אנפשיה חד"א, וכמ"ש הט"ז יו"ד (סי' קפ"ד) דבההיא דשורפין וסוקלין על החזקות דבנה כרוך אחריה דאם יש ב' עדים שאמרה מיד שאינו בנה אלא מגדלתו כבנה מהני אף דהט"ז כתב ב' עדים י"ל דוקא התם דהוי דבר שבערוה דאין עד אחד נאמן, אבל בנ"ד לענין חללות כהונה, י"ל דלא מקרי דבר שבערוה, עיין מרדכי פ"ד דיבמות (סי' נ"ח) דיבמה לשוק מקרי דבר שבערוה כיון דאין קדושין תופסין בה והולד ממזר משמע דבחייבי לאוין דעלמא כיון דאין הולד ממזר לא מקרי דבר שבערוה וא"כ עד אחד נאמן. ובזה יש לדון על הפקפוק שפקפקנו מכח חששא דעיניו נתן בה, דבנ"ד דהודה בפני העד בשעה שלא הי' שייך חשדא זו דעיניו נתן בה, דהא אז הי' בדעתו להכחישה בב"ד ולא ישאנה א"כ אותה הודאה מהני אולם עוד יש לפקפק, וגדולה היא אצלי דנהי דלענין שויא אנפשיה חד"א מהני אמתלא, מ"מ הכא דהכחשתו הי' ענין עדות, דהא מהני עדותו לענין דאינו בנו דהתורה האמינתו וכיון דאמר בפני ב"ד הוי כהעיד בב"ד דאינו חוזר ומגיד אף באמתלא, וכמ"ש הגאון הפלאה בספר כתובה בכתובות (דף כ"ב) באומרת א"א אני דמהני אמתלא, דוקא בלא אמרה כן בב"ד אבל אמרה בב"ד כיון דנאמנת מדין עדות כיון דבידה לקדש א"ע, אינ' חוזר', ומגד' באמתלא כמו באנוסים היינו מחמת נפשות דאינן נאמנים ואין לך אמתלא גדול מזה עיי"ש, [ובגליון שם כתבתי, דבריו תמוהים דבאמת היא אינה נאמנת מכח דבידה כמ"ש תוס' ישנים כתובות (דף כ"ו) דלא מקרי בידה כיון דאולי לא תמצא איש שירצה לקדשה אלא דהתורה האמינתו לאב מגזה"כ כ"ז שבידו לקדשה (לאפוקי בוגרות), אבל היא לא מהימנא רק מדין שויא אנפשה חד"א, ולהדיא אמרינן קדושין (דף ס"ג) ומודינא היכא דאמרה איהי דאין סוקלין, לאב הימניה רחמנא ולא לדידה, ופירש"י לענין איסור טעמא אחרינא איכא דשוי' אנפשה חד"א, ואם כן שפיר מהני אמתלא אלא דמ"מ נ"מ לדברי הרב באב שאמר בפני הב"ד קדשתי את בתי דלא מהני אמתלא, ע"כ דברי שם]. ולפ"ז ההיא דב"ב (דף קכ"ב) אמר עבדי וחזר ואמר בני וכן ההיא דהגהת ש"ע (סי' ד' סעי' כ"ט) מיירי בלא אמר בב"ד, ועיין בהראב"ד (פי"ח הי"ט מהל' אישות) א"כ ה"נ בנ"ד דאינו בני שם עדות עליו, ואף דבלא"ה לא הי' יורשו מספק מ"מ עתה הוי עדות דודאי אינו בנו, ויש ג"כ נ"מ לענין דמותר בקרובותיה כמו שהארכתי בזה במק"א, י"ל דלא מהני אמתלא ועיין תשו' הר"ן הובא בחלקת מחוקק (סי' י"ז). ואף דמדברי תשו' צ"צ הנ"ל דפסק במעוברת חבירו דמהני אמתלא אף דהכחישה תחילה בב"ד ונהי' מוכרחים לומר כיון דלא אמר דבריו לענין עדות דאינו בנו רק לסלק מעליו תביעתה לא מקרי בשם עדות, מ"מ זהו אם הי' הצ"צ נחית לזה ומחלק בכך הייתי כופף קומתי מלא ארצה נגד חכמתו הגדולה, אבל אחרי דלא הערה מזה כלום, קשה עלי לדון מסברא דאין שם עדות עלה ועיין תשו' שב יעקב חלק אה"ע (סי' ג') דנחית לחילוק זה לענין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כיון דלא אמר בשביל זה רק לסלק טענתה מעליו, וזהו צ"ע לדינא לדעתי הקלושה כנלענ"ד עקיבא