רבי עקיבא איגר צב

ובאמת על הקושיא הראשונה דאמאי נקט לנתין ולממזר הא משום כך לא היינו אוסרים כיוון דהוי רק מיעוט, י"ל דנקט כן לאורויי דאם נתעברה הולד פסול לקהל, דשמא הוא מנתין וממזר, והיינו דהס"ד דחורבא שיש רוב כשרים מהני בצירוף חזקת כשרות אבל בחורבא דדברא הולד פסול גם לקהל, דאף דלגבי פסול קהל הוי רוב כשרים דהא אם נבעלה לנכרי הולד כשר, מכל מקום הא לולד ליכא חזקת כשרות ומצד חזקת כשרות דהאם נמי ליכא דהא האם ממילא דנין אותה דנתחללה מחמת רוב נכרים, וכיון דליכא ח"כ חיישינן ג"כ למיעוט דנתין וממזר לפסול הולד אך הקושיא שניה הנ"ל יקשה, דמ"מ יספיק שתביא ראיה שהוא ישראל, וממילא ניזל בתר רוב דרוב ישראלים הם כשרים, גם עדיין יקשה לר"א דס"ל דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה וא"כ הברייתא לא מיירי כלל לענין הולד דגם ר"ג מודה דפסול ולפי הנ"ל י"ל דמה דכתבנו דמהני ראיה ול"ח למדאפקרה דהוי ס"ס אפילו ברוב פסולים וכדרך סמוך מיעוטא לפלגא, היינו אם צד הפלגא דהיתר הוא ודאי כגון דידעינן שזה ישראל וכשר, דלפי צד דלא אפקרה עוד ההיתר ודאי אבל אם תביא ראיה רק דהוא ישראל, אף דהוי דר"י כשרים מ"מ החשש שמא אפקרה לאחרינא ואפקרה לא' מרוב נכרים, ובזה לא סמוך מיעוטא דכשרים לפלגא דלא אפקרה דאף אם לא אפקרה אין ההיתר ודאי דהא מ"מ אפשר שזהו ממזר אלא דתולין ברוב, וכיון דמכל מקום לא הוי ודאי ממש ל"א בזה סמוך מיעוטא לפלגא, מש"ה נקט ר"י הר"ז בחזקת בעולה לנתין וממזר לאורויי אף אם תביא ראיה דהוא ישראל לא מהני, כיון דיש חשש שהוא נתין וממזר, חיישינן לדאפקרה אבל בחורבא דמתא דעל כל ביאה וביאה אמרינן דהוא מרוב כשרים, בזה ס"ד דמודה ר"י, ודוק. גם הא דתוס' ס"ל להלכה דעכ"פ בלא דיימא לא קי"ל דחיישינן לאפקרה, וכמ"ש ללישנא קמא דיבמות מיירי בלא דיימא וכן י"ל בריטב"א ובר"י מיג"ש, דמ"ש הם דמיירי דאומר שלא זז ידו ממנה ולא מתרצי דמיירי בלא דיימא, י"ל דבאו לתרץ בהא דאמר אביי וכי לא מודה דמשמע דאביי מודה דבמודה מותרת, והא לל"ק דביבמות ס"ל לאביי דגם בלא דיימא חיישינן למדאפקרה כו', מש"ה הוצרכו לתרץ דאומר שלא זז ממנה וכן מ"ש הר"י מיג"ש דהא אמר אביי וכי לא מודה היינו שמודה שבעל, אבל לא אמר שאינו זז ממנה הכל אביי לשיטתו, ולל"ב ביבמות צ"ל דמיירי הכא בדיימא, אבל לדינא י"ל דס"ל דעכ"פ קי"ל דבלא דיימא ל"ח דלאפקרה כרבא, ולא נשאר רק שיטת הרמב"ם, דמסתימת דבריו (פ"ג מהל' חליצה) משמע דאפילו בלא דיימא חיישינן למדאפקרה, ובזה י"ל דדלמא סבר הרמב"ם כסברתינו דר"י מודה דלענין חשש אפקרה מהימנא וביותר דהא באמת תמה הה"מ על הרמב"ם הנ"ל דסותר לדבריו בהל' תרומות דבנבעלה לכהן ונתעברה הימנו אוכלת בתרומה, והב"ח (סי' קנ"ו) תירץ דמיירי בתרומה דרבנן ובדרבנן ל"ח למדאפקרה מההיא (דפט"ו מהל' א"ב) בבא על ארוסתו היינו כיון דלהאי היתרא ולהאי איסורא ל"ח למדאפקרה א"כ י"ל הא דלר"י לא מהני ברי וח"כ היינו מחמת חומרא דרבנן, דהא למד משבויה והתם הוי רק מדרבנן, וביותר לדידן דקיי"ל כר"ג אלא דלא תעביד עובדא, וא"כ אפילו אי ודאי אפקרה אסורה רק מדרבנן ממילא ל"ח למדאפקרה, דהא בדרבנן ל"ח למדאפקרה ורק בבא על ארוסתו דאלו ידענא דאפקרה היתה אסורה מדאורייתא בזה הוצרך הב"ח לחלק דלהאי היתרא כו' אבל הכא י"ל דרבנן ל"ח למדאפקרה. ואף דיש לחלק דדוקא בתרומה דרבנן דשורש האיסור דרבנן אבל הכא דאיסור חללות לכהונה דאורייתא אלא דהחשש הוא דרבנן זהו חמור יותר, ומוכח כן מדברי הב"ש (סי' ד' סק"מ) דבתחילה הביא לדברי הב"ח הנ"ל והוסיף דאף למהרי"ו דס"ל בדעת הרמב"ם דאפילו בדרבנן חיישינן למדאפקרה, מ"מ כיון דהרא"ש והרשב"א ס"ל דל"ח כלל למדאפקרה בדרבנן עבדינן כוותי', ומיד כתב דבפנויה שזנתה עם כשר בחד רוב סגי, ולכאורה דבריו סותרים מיני' ובי' דלמ"ל חד רוב, הא אפילו ברוב פסולים לתכשר, דהא מדאורייתא אף אם ידענו דאפקרה נאמנת בברי וח"כ ולגבי דרבנן הא ל"ח למדאפקרה, אע"כ כיון דעיקר ושורש האיסור דאורייתא אלא דמדאורייתא ל"ח משום ברי וח"כ זהו חמיר יותר אך מ"מ אין הכרע ברורה להב"ש בזה, ובפרט דאפילו אם לדעת הרמב"ם חיישינן לכך, ואף אם דלא כהב"ח דלהרמב"ם אפילו בעיקר איסור דרבנן חיישינן לה, מ"מ כיון דלפנינו שיטת הרא"ש והרשב"א דס"ל דל"ח למדאפקרה ובפרט בלא דיימא דנראה דהרמב"ם יחידאה בזה, וכל הפוסקים ס"ל כפשטא סוגיא דיבמות דאפילו לל"ק עכ"פ רבא ס"ל דל"ח בלא דיימא, א"כ בדרבנן אף בשורש איסור דאורייתא מ"מ כיון דמדאורייתא מותרת ולגבי דרבנן למה לא נסמוך על רובא דרבוואתא להקל תו י"ל בנ"ד כיון דלא ידעינן דודאי בא עליה אלא דמפיו אנו חיין בהודאתו, בזה הערה בתשובת נב"י תנינא (סי' כ"ח) די"ל כיון דבא לישאינה חיישינן דעיניו נתן בה כדאמרינן גבי שבויה המעיד בה לא ישאנה, ומה דכתב הגאון לחלק דבשבויה כיון דבדלא ברי דידיה אפילו נישאת תצא בזה חיישינן דעיניו נתן בה, אבל הכא דקיל דאף בלא ברי דידיה לא אמרינן תצא מכח ברי דידה וח"כ אלא דלכתחילה לא תעביד עובדא, ואם כן הברי דידיה רק משום לכתחילה לא חיישינן לעיניו נתן בה, ע"ז יש לפקפק דמכל מקום כיון דלר"י דבלא ברי דידיה תצא יהיה הדין דלא מהני הודאתו משום דחיישינן דעיניו נתן בה, וכיון דלכתחילה עבדינן כר"י יש לומר דבכוליה עבדינן לכתחילה כר"י והודאתו לא מהני והנה הרב הנ"ל זצ"ל מותיב תיובתא לנפשיה מההיא דארוס וארוסתו דאמרינן חדא דקמודה, הרי דל"ח לעיניו נתן בה, ואיהו מפרק לנפשיה דהתם שאני דאם איתא דלאו מיניה היתה מאוסה בעיניו ולענ"ד הקושיא מעיקרא ליתא, דההיא דהמעיד בה לא ישאנה הוא רק לכתחילה, והרב הזה בעצמו נסתפק שם בזה (בסי' כ"ט) והריטב"א ביבמות (דף כ"ה) הביא תוספתא מפורשת דאם נישאת למעיד בה לא תצא, א"כ בארוס וארוסתו ניחא דלא תצא. אבל לענ"ד אי קשיא הא קשיא, דמ"ש ממתניתין דכתובות (דף כ"ז ע"ב) בעובדא דר' זכרי' בן הקצב דלא האמינוהו על אשתו דאין אדם מעיד על עצמו, היינו דאף שהיא תחתיו תצא דדוקא בההיא דמעיד בה לא ישאנה אבל דיעבד לא תצא, דבשעת עדותו לא היה בעלה ולא היה עדותו על עצמו, אלא אח"כ כשבא לישאינה יש חשש דעיניו נתן בה, אבל בעל המעיד על אשתו גרע דאין שם עדות עליו דאין אדם מעיד על עצמו ואפילו דיעבד תצא, וא"כ יקשה בארוס וארוסתו מה מהני הודאתו הא אין אדם מעיד על עצמו ולזה אינו מספיק תירוצו דהגאון הנ"ל דמאוסה לו דזהו שייך לענין חששא דעיניו נתן בה דכיון דמאוסה לו מסתמא לא נתן עיניו בה, אבל מ"מ הא אין אדם מעיד על עצמו ולזה נראה לענ"ד, דלכאורה תמוה דמ"ש בשנים אומרים מת וב' אומרים לא מת דבאומרת ברי לי ונשאת לאחד מעידיה דלא תצא, והתם אף דבשעה שהעיד לא היה בעלה ולא היה מעיד על עצמו, הא מ"מ לאו מדין עדות אתינן עלה דהא הוי תרי ותרי, אע"כ משום דבספיקות אם שני הבע"ד דהיינו הבעל והאשה אומרים ברי לנו שאנחנו מותרים זה לזה לא מפקינן מינייהו, וכיון דבתרי ותרי דהוי ספיקא דאורייתא והבא עליה באשם תלוי, מהני ברי וברי דהבע"ד מכ"ש בשבויה דהספק שמא נטמאה הוא רק חשש דרבנן, דמה"ת שבויה מותרת דפשיטא דתהא מותרת לבעלה שמעיד בה ואומר ברי לי דטהורה, דנהי דמדין עדות ליכא, דאין אדם מעיד על עצמו, מכל מקום מהני מדין ברי וברי דידיה ודידה, ולמה יהא חמור מתרי ותרי דתצא מר' זכריה. ולזה נלענ"ד דבהכרח צ"ל דבשבויה חיישינן דמה דאמר ברי לי אולי א"י לו בבירור, אלא דמאמין לה ולאשר יודע וחושש