רבי עקיבא איגר ט

ובזה יקשה מה משני, יליף מידי דאורחא ממידי דאורחא הא מ"מ נילף בקו"ח כיון דאפילו בלאו אורחא הזמנה מלתא מכש"כ באורחא, אך באמת בלא"ה קשה דאיך שייך לומר דגמר מע"ז לענין משמשים, הא שם גופא משמשים לאו מלתא ולזה יליף מע"ע דשם לא מצינו דמשמשים לאו מלתא. ולזה היה נראה, דזהו באמת פרכת הש"ס דאמאי לא גמר מע"ז דמשמשין לאו מלתא, אבל מ"מ בפרכא ראשונה, ורבא מ"ט לא גמר מע"ע היינו ע"כ כפירוש התוס' דאמאי לא גמר מע"ע דהזמנה לאו מלתא לשיטתיה דעריפתה אוסרתה]: וא"כ לכ"ע אף למ"ד דעריפתה אוסרתה מ"מ בגוף הקדושה הזמנה מלתא, דגמרינן מע"ז ויקשה כנ"ל איך אמרינן ולמ"ד הזמנה כו' הא בגוף קדושה לכ"ע מלתא היא: ונראה דהך דבגוף הקדושה הזמנה מלתא לאו דכ"ע היא ותליא בפלוגתא דר"י ור' עקיבא, בע"ז (דף נ"א) דלר"ע דבע"ז דנכרי מיד נאסר ולא בעינן עד שתעבד בזה שפיר י"ל דאף אם ע"ע עריפתה אוסרתה מ"מ ילפינן שם שם מע"ז, והתם בקרא דע"ז דאשר עבדו שם דמיירי בע"ז של נכרי שם הדין דבג"ק מלתא, אבל לר"י דבקרא ועבדו שם קאי גם על ע"ז עצמה דהא בנכרי גם ע"ז צריכה עד שתעבד א"כ לא יכול למילף מהתם דבג"ק מלתא, וא"כ אם גם ע"ע עריפתה אוסרת ממילא בכל מקום בגוף הקדושה ג"כ לאו מלתא ושפיר אמרינן ולמ"ד הזמנה מלתא: וקימינן כסברה הפשוטה כמ"ש, בתשובת הע"ג דבגוף הקדושה לדידן הוי כמו למ"ד הזמנה מלתא בעלמא דאסור להוריד לקדושה קלה. שוב מצאתי בתשובת פמ"א (ח"ג סי"א) שנשאל ע"ז איך אמרינן ולמ"ד הזמנה מלתא וכמו שהקשיתי ונדחק מאד ליישב ומה שנראה לע"ד כתבנו: [עיין בהשמטות] סימן ד לידידי הרב רבי נפתלי בק"ק ווארשא עקיבא מה דגמגם מעכ"ת במה דפסקינן בש"ע א"ח (סימן י"ד) בתלאן להציצית שלא בכוונה דאינו מברך, לחוש לדעת רש"י והרא"ש, הא י"ל דס"ל בזה כשטת התוספות דסתמא לשמה קאי: נראה לע"ד דהדין עם המחבר, דהא כל עיקר ראיית הרמב"ם והתוס' דלא בעי כוונה בתלייה או דסתמא לשמה קאי, היינו מדאצטריך קרא לפסול בתלאן נכרי מדכתיב בני ישראל ועשו ולא נכרי, ותיפוק ליה דנכרי לא בעי כוונה, וזהו רק לשיטתייהו דס"ל דעיבוד דנכרי וישראל עומד ע"ג לא מהני, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד, [ובאמת קשה לי דמ"מ איצטרך בתלאן נכרי והנכרי נתגייר אח"כ, ואומר דתלאן אז בכוונה, והוא נאמן באיסורין, ועכ"פ אם רוצה הוא להתעטף בזה הטלית כיון דיודע בעצמו שתלאן בכוונה, לזה אצטרך קרא דתליית הנכרי בצד עצמותו פסול, משא"כ לשיטת הרא"ש והטור (בסימן ל"ב) דבעיבוד מהני ישראל עע"ג והב"י (סימן י"א) למד מזה דגם לענין טווית ציצית מהני ובגליון הש"ע כתבתי לתמוה על הב"י בזה, וכאשר ראיתי אח"ז שגם הגאון רבי יחזקאל בספר דגול מרבבה תמה כן] וא"כ מה"ת לן להמציא דסתמא לשמה קאי, כיון דליכא הכרח לזה: ויעויין בס' נזירות שמשון (רסי' י"ד) דהשיג על המג"א וכתב כיון דבטוי' דלכ"ע בעי לשמה מהני להרא"ש ישראל עע"ג ק"ו בתליית ציצית דלהרמב"ם לא בעי כוונה כלל לכ"ש דמהני ישראל עע"ג, ובמחילת כבודו שגה מאוד בזה דתליי' מגזה"כ פסול דבעינן בני ישראל ועשו, ופשיטא דלא מהני עע"ג דהא לאו משום חסרון כוונה אתיא עלה: ידידו דו"ש עקיבא עיין בהשמטות] סימן ה לכבוד ידידי הגאב"ד דק"ק פראנקפורט הרב רבי הירש נ"י מה שנשאל מר בחולה שאין בו סכנה, והוצרך בשבת לרפואה אכילת פירות, ולא נמצאו רק מאותן שנשרו בשבת, אם מותר להאכילם לחולה: הנה לדעת הר"ן פי"ד דשבת דאסור לישראל לחלל בשבות דדבריהם לצורך חולה שאין בו סכנה, ולשיטתו אף החולה בעצמו אסור לעשות לעצמו דבר לרפואה במידי דיש בו חילול שבת דדבריהם, וכדמוכח מתוך הראיה שהביא הר"ן מביצה, אמימר שרי למיכחל עינא (וכמ"ש להדיא בב"י סי' שכ"ח) נראה דאכילת פירות הנושרים וכדומה לא קיל משארי שבות דשבת ואסור להחולה לאכלם: אולם לשיטת הטור בדעת הרמב"ם (וזה דעה א' בש"ע סימן הנ"ל) דמותר לישראל לחלל שבת במידי דרבנן לצורך חולה שאב"ס, בזה יש להסתפק טובא באכילת מוקצה, למאי דפסקינן ביו"ד (סי' קנ"ה ס"ג בהג"ה) דכל איסורי הנאה דדבריהם מותר לחולה שאב"ס להתרפאות בהם אפילו כדרך הנאתן ובלבד שלא יאכל ולא ישתה האיסור ע"ש, א"כ י"ל דאכילת פירות הנושרים וכדומה הוי בכלל שארי איסורים, או כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא גרים ואם אכלם הוי בכלל חילול שבת, הוי רק כמו שאר מלאכת שבת דדבריהן דשרי לחולה שאב"ס: ולכאורה נראה להביא ראיה מסוגיא דכתובות (דף ס' ע"א) תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מ"מ מפרק כלאחר יד הוא, ובמקום צערא ל"ג בי' רבנן, ולכאורה יש לי לדון דהחלב זו שינק ומצץ בפיו משדי הבהמה אם יפלטן אסורים משום מוקצה, כיון דהבהמה בשבת יש בה משום מוקצה מחמת איסור, ה"נ החלב שיצא ממנה: ואף למה שכתב הרמב"ן הובא בהר"ן בשבת פרק חבית בההיא דחולב עז לקדרה שיש בה אוכלים דאף דהעז בשבת מוקצה, מ"מ מוקצה כזה דלא דחי בידים אינו אסור אלא בעוד שהאיסור עליו, א"נ בנסתלק ע"י איסור כגון שוחט בשבת, הא כל שלא עבר על השבת ואף לא בשוגג כיון דנסתלק האיסור נסתלק המוקצה ע"ש, מ"מ זהו דוקא כשנסתלק בלא מלאכת שבת, אבל בגונח יונק דנסתלק ע"י מלאכת שבת מפרק כלאחר יד, אף דחז"ל התירו כן במקום צער מ"מ נעשה בו מלאכת שבת, כמו בשוחט בשבת לחולה שיש בו סכנה אף דהשחיטה היתה בהיתר, מ"מ כיון דנסתלק האיסור ע"י מלאכת שבת יש בו משום מוקצה: וכיון שכן החלב הוי מוקצה, ואעפ"כ התירו לגונח לינק ולבלוע ולשתות החלב מוכח דאכילת מוקצה שרי לחולה שאב"ס: אך זהו ליתא, דהרמב"ן לא כ"כ אלא דאפילו מאן דאית ליה דמוקצה ונולד אסור בשבת, מ"מ בחולב העז לא הוי מוקצה כיון דנסתלק המוקצה בלא מלאכת שבת אבל למאי דקיי"ל כר"ש בלא דחייה בידים והשוחט לחולה שנחלה בשבת קיי"ל דמותר לבריא באומצא, א"כ החלב אין בו משום מוקצה: אמנם נראה לכאורה דהחלב מ"מ אסור, דהרי במשקין שיצאו מעצמן בזיתים וענבים שעומדים למשקין לכ"ע אסירי משום שמא יסחוט, כדאיתא בריש פרק חבית, א"כ לכאורה גם החלב שזב מעצמו מהבהמה אסורה מה"ט גופיה, כיון שעומד לחלוב אסורה מחשש שמא יחלוב וכיון שכן קיימא ראייתי הנ"ל, כיון דחזינן דהגונח שרי לשתות החלב אף דאסור משום משקין שזבו, מוכח דכה"ג אינו בכלל אסורי אכילה דדבריהם: ולכאורה יש לסתור דברינו בדרך הכרח, דממנ"פ אם איתא דיהיה זה הוכחה א"כ יקשה מזה על שיטת הר"ן שכתבנו דלשיטתו ודאי אסור להחולה להתרפאות באכילת פירות הנושרים וכדומה, ותקשה מההיא דגונח יונק: אך זה אינו דלשיטת הר"ן יש לישב הסוגיא, אבל להרמב"ם ראייתינו קמה וגם נצבה, דהנה הקשו התוס' בכתובות דלמ"ל טעמא דהוי מפרק כלאחר יד הא בלא"ה אין דישה אלא בגדולי קרקע, ותירצו דקאי לר' יהודא דס"ל יש דישה שלא בגד"ק ע"ש, ולכאורה נראה דלשיטת הר"ן ל"ק קושית התוס' דהרי באמת להר"ן לא הותרו השבותין לצורך חולה ע"י ישראל, וע"כ צ"ל הא דגונח יונק היינו כיון דהוי כלאח"י קיל טפי, וכמ"ש הר"ן פ' חבית, וז"ל גרסינן בכתובות גונח יונק וכו' ואי קשיא היכא שרינן למעבד הכי איהו גופיה אע"ג דליכא סכנה, ואמאי לא אמרינן שיעשה ע"י נכרי