רבי עקיבא איגר פא

ההריון בפנים, ומה שאסר במוך לאחר תשמיש היינו דרך תיקון שלא תתעבר דבזה צריכה באמת לדחוק הרבה וע"י פסיקת הרגליים הרבה וע"ז יוצא גם הזרע שמבפנים, וכן ע"י ההיפוך תיכף בשעת תשמיש בשעת החימום בעוד שלא נסגר, יוצא הזרע שמבפנים לחוץ, אבל בלא היפוך ע"י בדיקה במוך עד מקום שהשמש דש, י"ל דאין המוך פוגע רק בזרע שנפלט לחוץ, ומאותה הזרע אינה ראויה להתעבר ואין בזה משום השחתת זרע מה שהביא ידידי מעכ"ת נ"י ראיה מהרא"ש (והוא בש"ע סי' קצ"ו ס"ג) אף דיש לדחות דמרא דהאי דינא הרא"ש אזיל בשיטתי', דס"ל במפורש דמוך אחר תשמיש מותר, דנשים לא מפקדו על השח"ז כמ"ש השיטה מקובצת בשם הרא"ש, מ"מ הרי בש"ע סתם כהרא"ש, וכן מבואר גם כן בהרשב"א בתוה"ב הארוך. אמנם לענ"ד י"ל דבאמת גם המוך ההוא וכיבוד במים חמין מועיל רק לכל הזרע שבבית החיצון ומה דקתני במתני' פ"ח דמקוואות דכבדה ביתה בחמים טובלת, היינו כיון דנשאר רק מעט הזרע שבפנים, סמכינן דאם יצא הזרע ההוא תרגיש, ואם לא תרגיש נתלי דלא יצא וכמו שכתב בב"י בשם ספר התרומה דלא חיישינן שתפלט עוד אחר כך בלא הרגשה עד כאן לשונו, משמע דאפשר שתפלוט עוד אלא דאמרינן מסתמא תרגיש, והא דצריכה להך תקנה לענין ספירת ז' נקיים לבעלה, אף דלענין הזרע שבבית החיצון ליכא חשש דאף אם תפליט, מ"מ לא מקרי ראייה רק נוגעת לענין טהרות, ואינה אוסרת לבעלה בכה"ג כמ"ש הרשב"א דפולטת לא מקרי ראיי', וא"כ עיקר החשש שתפלוט מבתי גואי דהוי ראיה ויהי' מוכח דתועלת המוך וכיבוד בחמין פועל גם להזרע ההוא להוציאו מבפנים לחוץ, מ"מ י"ל דאנן הכי אמרינן דבלאו מוך וכיבוד כיון דחדר האשה מלא זרע ורגיל להפליט כדאמרינן א"א שלא תפליט והוי כפולטת לעינינו, בזה סותרת מספק שמא הפליטה ממקום פנימי ממש, אבל ע"י המוך וכיבוד דנפלט כל הזרע שמבחוץ ואין ודאי לנו דפולטת כ"ש, בזה אמרינן דכל זמן דאין ידוע לנו פליטה, מסתמא לא פלטה מדלא הרגישה, א"כ עדיין י"ל כנ"ל דלא מקרי השחתה בבדיקת המוך אף דלפעמים אם תדחוק הרבה במוך יפלוט גם זרע שבפנים מ"מ כיון דכוונת' רק להוציא זרע שמבחוץ דבזה ליכא משום השח"ז, ממילא לגבי אידך זרע שמבפנים מקרי אינו מתכוון אלא דממילא יוצא, ודמי למ"ש בתוס' פרק כלל גדול (שבת דף ע"ה) ד"ה כי היכא וכו' והכא דלא הוי פ"ר מש"ה שריא עכ"פ יצא מזה להסכים למעכ"ת להתיר האשה הזאת לעשות במוך אחר תשמיש כסדר בדיקות בחורין ובסדקין עד מקום שהשמש דש, כיון דאפילו חיוב איכא להרמב"ם פשיטא ופשיטא שמותרת לעשות כן, אף דלפי הנ"ל יש לומר דדוקא דרך חיוב בדיקה מותר דאינה מתכוונת רק לידע אם טהורה היא אבל באשה הזאת דכוונתה להוציא הזרע שלא תתעבר גרע, מ"מ כיון דהרא"ש והרשב"א מתירין בתקנה זו לספירת ז"נ דמתכוונת להפליט הזרע והש"ע סתם כן להלכה, מבואר דגם כה"ג מותרת ואך לפמ"ש איני יודע תועלת לה בזה, דממה שנפלט בבית החיצון בודאי לא תתעבר והשאר אין נפלט בכך, וע"י בדיקת מוך הרבה י"ל דבאמת אסור, כנלענ"ד: ידידו דו"ש עקיבא גינז מא"ש בשולי המכתב ואודיע למעכ"ת מה שאני עומד כיום בקושי' (בנדה דף ל"ה ע"א) תד"ה אף ראייה ראשונה כו' הא אצטריך קרא לדהכא עכ"ל וכן הקשה בחידושי הרמב"ן ונדחקו בזה, ואני בער לא אדע התחלה לקושייתם, די"ל בפשוטו, דאביי פשט דזהו עכ"פ ודאי לדינא דראייה ראשונה מטמא בזיבה דאף אם לאו מעיין הוא, מ"מ ראוי ללמוד מדילפינן לזכר למצורע למעיינותיו, מתילא ראוי ללמוד מצורע מזב, ואם יוקשה דא"כ מנ"ל לב"ה ללמוד מזה דדם טוהר דמצורעת מטמא באמת מזה מוכח דהוי מעיין ולא צריך קרא להכי, דהא בהיפוך ליכא למימר דלא הוי מעיין ובאמת אינו מטמא במשא, דהא גם אם לא הוי מעיין יהיה עכ"פ הדין דמטמא במשא מדאתקש לזב אע"כ דמעיין הוי ול"צ קרא, וצע"ג: סימן עג לידידי מחותני המופלא רבי אפרים לאנדאן בק"ק טיסמאניטץ אשר שאל לשית לו עצה, כי נדר גדול נדר בדבר סתר, וכעת קשה לו לעמוד בו ורוצה לשאול עליו, אך יען שזה שבתו בעירו מעט ועדיין לא קים ליה בגוה בתושבי עירו מי המה מתי סודו, וא"א לו לפרט הנדר לפני מי, ואתו בחור אחד רך בשנים כבר חמיסר אשר לבו סמוך עליו ובטוח בו, אבל חושש מעלתו למה ששמע בשמי שהזהרתי בדרשותי שלא ליקח מתירים כי אם אנשים שנתמלאו זקניהם. עצה קלה יש לי, והיא, שיקח רו"מ ארבעה מתירים ג' שנתמלאו זקנם והרביעי יהיה זה העלם איש סודו ולפניו לבד יפרט הנדר ודי בכך, והוא דטעמא דידי אשר הזהרתי בזאת, הוא משום דבדאורייתא לא סמכינן על חזקה דרבא, ויש לחוש שמא המתירים עוד לא הביאו ב' שערות והי' מהצורך לבודקם מקודם, ע"כ הזהרתי שיהיו ממולאי זקן, ואולם אם יהי' בלעדי זה העלם ג' אנשים שברור לו שהם גדולים א"כ מדאוריית' סגי בשלשה אלו, דמדאורייתא אין צריך לפרט הנדר, ולגבי דרבנן דצריך לפרט הנדר שוב סמכינן אחזקה דרבא, ואמרינן כיון דהגיע לכלל שנים חזקה דהביא סימנים והוי זהו הרביעי ג"כ מן המתירים והרי נפרט הנדר לפני אחד מהמתירים. ידידו לעקיבא גינז מא"ש סימן עד לידידי הרב רבי יאקב נ"י מכתבו הגיעני, ואשר שאל איך דעתי נוטית בנידון דנחלקו הט"ז והש"כ ביו"ד (סי' קי"ז) בנזדמן לו נבילות וטריפות דמותר למכרו, אם אחר רשאי לקנות אותם מזה ולמכרו להרוויח [דהט"ז מתיר, והש"כ והפר"ח הסכימו להב"ח לאסור]. ההכרעה קשה בזה, אולם לאשר שהט"ז העיד שהמנהג להתיר, פוק חזי מאן גברא דקמסהיד, ובודאי ראה שנהגו כן בפני גדולי המורים ולא מיחו, וראוי לישב המנהג הנה ביסוד איסור סחורה במאכלות אסורות אם הוא דאורייתא או דרבנן מפשטות דברי תוס' פרק שני דפסחים (דף כ"ג) משמע דהוא דאורייתא, וכן מדברי תוס' פרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ט ע"א) ד"ה וליתב, ממ"ש כה"ג מותר למכרו כדכתיב או מכור לנכרי [והן הנה ג"כ דברי הר"ש בשביעית] מדהביא ראיה מקרא מוכח דהאיסור סחורה דאורייתא, וכ"כ הרא"ש להדיא (ספ"ז דבב"ק), וכן משמע מתשו' הרשב"א סי' ש"א), ומ"ש הב"י בשם הרשב"א דהאיסור מגזירה שלא יאכל מהם, התיו"ט והט"ז כוונו לדבר אחד, כיון דבקרא כתיב היתר ואיסור מסרן הכתוב לחכמים, והם חלקו בכך לאסור דברים העומדים לאכילה מחשש שיאכל מהם, והתירו בדברים שאין עומדים לאכילה, א"כ במה שלא התירו חכמים נשאר באיסור דאורייתא והמ"ל כתב להוכיח דהרמב"ם ס"ל דהוא דאורייתא, הא' ממה דס"ל דבספק איסור דאורייתא אסור לסחור, ואם איתא דהאיסור הוא רק דרבנן הו"ל ס' דרבנן, הב', ממ"ש הרמב"ם חוץ מן החלב שהרי אמרה תורה יעשה לכל מלאכה ומאי ראיה מקרא לגבי דרבנן, אע"כ דהוא דאורייתא, אמנם התה"ד סי' ר' הביא בשם גליון תוס' דהוא דרבנן ודרשא דפסחים א"ק יהי' הוא דרך אסמכתא, והיינו דמ"ש תוס' פסחים דאסור מדאורייתא