רבי עקיבא איגר פב

לאו דאורייתא ממש אלא כעין דאורייתא דאסמכוה אקרא, וההיא דתוס' סוכה הנ"ל כ' הט"ז ליישב, דלא הי' כח לחכמים לאסור דבר המפורש בקרא להתיר עיי"ש, ולפ"ז אזדא ראיה הב' של המ"ל, די"ל דכוונת הרמב"ם ג"כ הכי חוץ מן החלב כיון דהתורה התירה בפירוש, יעשה לכל מלאכה, א"א לחכמים לאסרו, [ואף דבנבילה כתיב או מכור, וזהו בלא"ה קשה על הרמב"ם מ"ש חלב מנבילה, וצ"ל דלישנא או מכור אין מפורש להתיר לקנות ולמכור דההיתר אפשר בנזדמן לו, אבל לישנא יעשה לכל מלאכה משמע בכל מסחר שבעולם ואדרבא לכאורה מוכח הכי, דלפי המ"ל דסחורה אסור מדאורייתא ורק בחלב התיר הכתוב במה דאמר יעשה לכל מלאכה, איך אמרינן בפסחים שם רע"ק איסור והיתר לא צריך קרא הא צריך להתיר לסחור דבשאר איסורי אכילות אסור מה"ת, וצע"ג. והנה לכאורה י"ל דבעל גליון תוס' הנ"ל הוכיח שיטתו דממקום שבא להקשות עליו מתוס' סוכה, משם היה לו ראיה, והיינו דמ"ש הט"ז דלא היה כח לחז"ל לאסור המפורש בקרא להתיר לא מצינו שורש ויסוד לזה, דממ"ש תוס' פרק איזהו נשך (בב"מ דף ע') ד"ה תשיך דהכי פריך, כיון דאמר רחמנא מצוה לחסרם לא היה להם לחכמים לאסור, מזה אין ראיה, די"ל במקום שעשאו הכתוב למצוה אין ראוי לחכמים לאסרו והכי דייקא לישנא דתוס', וכן מ"ש הכ"מ (פ"ג ה"ז מהל' מלכים), כיון דמצינו שהזהיר הכתוב דינו לבוקר משפט לא היו גוזרים המלך לא דן, היינו כיון דעשאו הכתוב מצוה לדון לא רצו חכמים לאסרו [אולם קצת קשה לי בתוס' ב"מ הנ"ל אם נימא דפרכת הש"ס ממה שעשאו הכתוב מצוה, א"כ כי משני לא תשיך ולדיוקא דלאחיך לא לעבור בלאו ועשה, לשני בקיצור דלנכרי תשיך לא בא לעשות מצוה אלא רשות ולדיוקא לאחיך לא, ועיין בפ"י קדושין דף ע"ג ד"ה והתורה אמרה דכתב כהט"ז]. אבל לענ"ד יש לקיים דברי הט"ז בדרך אחר, דנהי דיש כח ביד חכמים לאסור המפורש בתורה להתירי, מ"מ היכי דאסמכוה חז"ל להאיסור אקרא, לא שייך להסמיך הקרא על מה דמפורש בקרא להתיר, וכעין זה כתבו תוס' להדיא בפרק אין דורשין (חגיגה דף י"ח) א"כ י"ל בדברי תוס' סוכה כיון דכתיב או מכור לנכרי א"א להסמיך האיסור אקרא, והנה בשו"ת חו"י (סי' קמ"ב) כתב כיון דדרשה דיהיה לאסור לכתחילה כתיב רק בשרצים ובטמאים, ליכא למילף מיניה נבילות וטריפות, דמה להנך שלא היה להם שעת הכושר, אלא דרבנן אסרו גם לנבילות וטריפות, וכיון שכן י"ל דלבעל גליון תוס' הנ"ל היה קשה על דבריהם בסוכה הנ"ל דמה הוכיחו מקרא או מכור לנכרי הא באמת נבילות וטריפות הוא דרבנן, ואי דקושייתם דא"א להסמיך קרא לאיסור וכנ"ל מנ"ל לתוס' זה דאסמכוהו אקרא, הא מה דאמרינן בפסחים דרשה דיהיה הוא באמת דרש גמור לטמאים אבל נבילות וטריפות לא אסמכוהו לאסור, אלא על כרחך דכל עיקר הדרש הוא אסמכתא ואסמכוהו לכל מאכלים אסורים, ושפיר הקשו מקרא או מכור אולם באמת יש לדחות הראיה, די"נ דתוס' סוכה אזלי בשיטתם, דבחיים ואחר מיתה הוי איסור עשה דאינו זבוח, דוזבחת ואכלת, היינו זבוח אכול שאינו זבוח לא תיכול, ולגבי הך איסור לא היה שעת הכושר ואסור מדאורייתא, אבל בטריפות עדיין י"ל דהוי דרבנן כיון דהיה לו שעת הכושר באופן דלא מצינו מפורש מי שיסבור דגם בטריפות איסור סחורה הוא דאורייתא, וכיון דהגליון ס"ל דהכל הוי דרבנן, מה דאפשר למעט בפלוגתא עדיף לומר דגם בנבילות וטריפות אינך פוסקים ס"ל דהוי דרבנן, ומסתייע לזה שמיושב סתירת דברי הרשב"א דאף דס"ל (בסי' ש"א) דדרשה דיהיה הוי דרש גמור מ"מ שפיר כתב ליתן טעם מגזירה שמא יאכל, היינו בנבילות וטריפות, ולפ"ז י"ל בספק טריפות מותר לסחור דהוי ס' דרבנן. והנה למה שרצה המ"ל לפרש במ"ש הרמב"ם בין בספיקו קאי ארישא, על מה שכתב דאסור לסחור בדברים האסורים מה"ת, דאף בספק איסור הוא כן, ממילא משמע דגם בנבילות וטריפות הכי קאי, דהא כלל ברישא גם נבילות וטריפות, אבל לפי מה דמסיק המ"ל דקאי אדסמך ליה שכ' דבדרבנן דהיינו חלב נכרי וגבינות מותר לסחור, על זה קאי בין בספיקו היינו הכי דרבנן אסרו מספק כמו בחלב נכרי מחשש שהוא חלב טמא, בין בודאי שאסרו משום איזה סייג והוי ודאי איסור, אלא דכתב המ"ל דמ"מ ממילא נשמע דבספק איסורא דאורייתא אסור לסחור מדהוצרך לטעמא דחלב נכרי דרבנן משמע אלו היה מדאורייתא מספק היה אסור לסחור, בזה שפיר יש לומר דאלו היה הספק מדאורייתא שמא הוא חלב טמא היה אסור דבטמאים סחורה אסור מדאורייתא, אבל בנבילות וטריפות שפיר י"ל דספיקו הוי ס' דרבנן ולקולא א"כ י"ל דהמנהג שנהגו להקל שהביא הט"ז, והיינו שלוקחים מטבחים ישראל סתם טריפות ומוכרים להרויח, דרוב טריפות דסרכות מחמת חומרא (כמ"ש השאגת אריה בהל' יו"ט] והוי רק כמו ספק, ולהדיא איתא בש"ע (סי' פ"א) דמתירים החלב תוך ג' ימים בסרכא דהוי ס"ס הרי דמחשבינן סתם סרכות לספק טריפות, ואף דהש"כ שם כתב דיש סרכות דאסורים מדינא, מ"מ סתם טריפות דסרכות לאו הכי הוא וראוי לדון דנטרפה מחמת חומרא כדי שלא נוציאה מרוב בהמות כשרות, ואף בסרכה שלא כסדרן, מ"מ יש דיעות דשלא כסדרן הוי דוקא בהפסק אונה, וכן בטריפות דיתיר וורדא או חסר וורדא הוי הכל ספק דרבוואתא, ובזה י"ל דקיל יותר, דאף אם נפרש דברי הרמב"ם בפשוטו דבכל ספק איסור דאורייתא אסור לסחור, מ"מ י"ל דוקא בספק במעשה אבל בספיקא דרבוואתא כיון דלהנך שיטות מותר לאכלו, י"ל דסמכינן עלייהו לענין לסחור בהם, וכעין זה כ' הש"כ (ססי' נ"ז) לחלק לענין מכירה לנכרי בחששא שיחזור וימכרנו לישראל ואף דהמ"ל למד מדברי הרמב"ם לענין בשר אדם דיש פלוגתא בין הפוסקים אם אסור מדאורייתא, מ"מ אינו מוכרח, כיון דיש צד גדול להתיר סתם טריפות מטבח ישראל לסחור בהם ויש לדונו ג"כ בדרך ס"ס דבדאורייתא הוי ס"ס, ספק דמותר לסחור בדברים האסורים כדעת הגליון תוס' ומשמע דגם תה"ד ס"ל כן מדהביאו בסתמא ואולי לאיסור טריפות דהיה לו שעת הכושר לכ"ע אין איסור ס' שמא הבהמה אינה טריפה והוי ג"כ ס"ס המתהפך, ואפשר דרבותינו ג"כ נסתפקו בסברת הט"ז למחשב עכ"פ לספק, שמא אין חילוק בין הבעלים בעצמם מוכרים או שאחר לוקח מהם למכור, וסמכו על זה עכ"פ בסתם טריפות לדונו ג"כ בספק טריפות, ולחוש שיהיה ספק בשחיטה שנמצא פגימה בסכין אחר שחיטה, והוי כמו ודאי איסור מכח חזקת איסור כמו כל ספק שחיטה בודאי אין לחוש ע"ז, דמסתמא לא נפגם הסכין דהא מה"ט נאבד הסכין כשר, וגם בנמצא פגום אינו ברור אצלי דהוי ודאי איסור, דהא ר"ח ס"ל דמותר אף בלא שיבר בה עצמות דמוקמינן הסכין אחזקתו, ואף דהוי חזקת איסור דבהמה, מ"מ אמרינן סכין אתרע בהמה לא אתרע, וקיל ממקוה וכדמחלקים בתוס', וא"כ י"ל אף לדידן דקיי"ל לאסור בלא שיבר בה עצמות, היינו דנגד חזקת סכין איכא חזקת איסור בהמה, אבל מכל מקום אין דנין לודאי איסור דקיל ממקוה שנמדד. ולזה לדינא בודאי טוב ימלט ממנה, והבא לשאול ראוי להודיע לו שצדדי ההיתר רחוקים וראוי להתרחק מזה, אבל למחות אין מוחין, וטוב שמעכ"ת יברר עניני טריפות ודאים ולהזהיר להשוחט שבאלו יודיע להטבחים שלא ימכרו לישראל להרוויח בהם, כנלענ"ד: ידידו עקיבא במ"ו הרב רבי משה גינז זצללח"ה