רבי עקיבא איגר עד

ואין בו דין חלוקה ומשתמשים לזמנים חלוקים דחייב במזוזה דמחזי כשלהם ממש דחייב מדין ברירה. ובלא"ה יש לדון אף אם גם בכה"ג אמרינן אין ברירה מ"מ כיון דקיי"ל בדרבנן יש ברירה והיינו ע"כ דמספקא לן הדין אם יש ברירה או אין ברירה וכמ"ש הר"ן רפ"ג דגיטין, א"כ ממילא הכא לענין מזוזה חייב דשמא יש ברירה. אמנם מ"מ נ"ל כיון דקיי"ל דשוכר פטור מה"ת, א"כ בדרבנן יש לסמוך על הרמב"ן בנדרים דהתם לאו מדין ברירה אתינן עלה, (וכדבריו דעת הש"ך סי' רכ"ו סק"ה) א"כ לא מצינו כלל דיהא שייך בו דין ברירה לומר דבשעה זו מקרי שלו לגמרי, דכ"ז שלא חלקו לעולם הוא בשותפות, ורק דשם לענין נדרים דיש ברירה לענין זה לאסרו על של חבירו דרואים כאלו מקום הדריסה קנוי לו עיי"ש. ובאמת אם עכו"ם וישראל קנו בשותפות בית שאין בו דין חלוקה ומשתמשים בזמנים חלוקים יש לדון לחייב במזוזה לדעת הר"ן הנ"ל, אך בשכרו יחד דבלא"ה מה"ת פטור ממזוזה נ"ל לסמוך להקל על הרמב"ן, ובפרט דיש לנו לצרף דעת הגמיי' פ"ה ממזוזה, דשוכר בית מנכרי פטור אף אחר ל' יום, וגם לצרף דעת הרמב"ם דס"ל דבית תבן ועצים פטור אא"כ נשים מתקשטים שם, ובאמת לפום רהיטא הי' נראה דשוכר בית תבן ועצים דפטור ממזוזה, כיון דשוכר פטור מה"ת, הוי ספיקא דרבנן דלמא הלכה כהרמב"ם דבית תבן ועצים פטור אמנם נראה דאין להקל בזה, כיון דבש"ע ואחרונים לא הביאו דעת הרמב"ם לחוש לה שלא לברך על קביעת מזוזה, ולא חשו לברכה לבטלה, כמו דקיי"ל בכל ספק מצוה דאורייתא אין לברך (עי' יו"ד סי' כ"ח ובמג"א רס"י ס"ז ובפר"ח שם) אע"כ דס"ל דדברי הרמב"ם אלו דחויים מהלכה, א"כ י"ל דלא משוינן לה לספיקא דרבנן [ועדיין יש לדחות] עכ"פ בנ"ד בשותפות נכרי דפשטא דמלתא פטור כפשטא דפסקא הרמ"א דישראל ונכרי שותפים פטור, ולצאת ידי החששות שעוררנו, כדאי לסמוך על דעת הרמב"ם והגמיי' הנזכר לעיל במלתא דרבנן. עוד יש טעם לפטור בנ"ד דיש חשש שיאמר הנכרי כשפים עושה לו וכמ"ש מעכ"ת נ"י, אבל לא היה צריך להביא ממרחק לחמו לדמות לבדיקת חמץ דלהדיא מבואר כן במקומו לענין מזוזה, (בש"כ סי' רפ"ו סק"ו) ואף בשוכר בית מעכו"ם בלא שותפות העכו"ם משמע דיש לפטור היכי דשייך חשש זה. כנראה מדברי הש"כ ססי' הנ"ל, ע"כ נראה לענ"ד לדינא בנידון דידן דפטור ממזוזה. ומתוך דברינו נולד לנו ספק בטלית של נכרי וישראל בשותפות אם חייב בציצית, דלא נזכר מזה בראשונים ואחרונים, ובפשטא דמלתא היה נראה דפטור כיון דממעטינן מקרא כסותך, שאולה, ה"נ שותפות עכו"ם דלא מקרי כסותך מיוחד לך ככל הני דר"פ ראשית הגז אמנם אחרי העיון נ"ל דדין זה צריך עיון גדול דנראה לדון דחייב בציצית, והיינו דבכל הני לענין בכור וראשית הגז שייך לחלק בין שותפות נכרי לשותפות ישראל וכדאמרינן שם בסוגיא, דנכרי לאו בר חיובא וישראל בר חיובא ועיין רש"י שם, דכל ישראל נקראו בלשון יחיד וכחד דמי, והיינו שבצאן של שותפים החיוב על הבעלים ושניהם כאחד מחוייבים בראשית הגז מאלו הצאן, ולגבי שניהם יחד מקרי צאנך, וכן בבכור, אבל לענין ציצית אף בשותפות ישראל לא שייך הסברא דישראל בר חיובא והחיוב על שניהם כאחד, דהא קיי"ל ציצית חובת גברא הוא ובשעה שאינו מתעטף לאו חיובא מוטל עליו להטיל בו ציצית, וא"כ כשמתעטף בה אחד מהשותפים לפטור, דמשום חבריה ליכא חיוב ציצית מהדין כיון דאינו מתעטף בה עתה, ומשום דידיה לחוד לא מקרי כסותך מיוחד לך כיון דיש לאחר שותפות בה, וכיון דמ"מ טלית של שותפים חייב דכנפי בגדיהם כתיב כדקיי"ל בש"ע א"ח (ססי' י"ד) ובאמת צל"ע דהיא גופי' מנ"ל אימא באמת בשותפות ישראל ג"כ פטור מטעם הנ"ל, וקרא דבגדיהם היינו כששניהם מתכסים יחד דבכה"ג דהחיוב על שניהם הם כחד ומקרי כסותך,] וע"כ החיוב מכח חלק זה המתעטף לבד, ה"נ בשותפות עם נכרי דמה לי שותפות עכו"ם או שותפות ישראל, דהא על ישראל השותף אין החיוב עתה בשעה שאינו מתעטף בה, [ואף דקצת יש לחלק מכל מקום נ"ל דצ"ע לדינא.] וגם יש לדון כיון דהטלית אין בו דין חלוקה יש לחוש לדעת הר"ן נדרים הנ"ל דבכה"ג אמרינן יש ברירה ובשעה שהישראל מתעטף בו הוי ככולו שלו לגמרי כנלענ"ד ידידו מחותנו דו"ש. עקיבא שוב ראיתי בבאר היטב א"ח כתב בשם דמשק אליעזר דשותפות נכרי פטור מציצית, ואין אתי ספר ההוא לידע יסודו: סימן סז לידידי הרב רבי משה נ"י בק"ק ראזענבערג ע"ד השאלה באשה שלקחה רבע ליטרא שומן לעשות מולייתא שקורין (קוגעל) ומלחה כדין, ובראותה שהשומן למעט, לקחה עוד רבע ליטרא שומן ושכחה ולא מלחה, ועשתה משניהם מולייתא ואפתה בכלי כנהוג, ואח"כ הטמינה אותה לשבת בקדירה והניחה בשר ומים, בענין שבין הכל יש ס' נגד רבע השומן שלא נמלח, אבל במולייתא לחוד ליכא ס', ודן מעלתו להתיר לצורך ש"ק כיון דהוסיפה עד ס' קודם שנודע התערובות איסור, גם אין כאן איסור דאורייתא, דרוב הפוסקים ס"ל דדם שבשלו דרבנן, גם חתיכה נעשה נבילה בשאר אסורים הוי רק דרבנן עכ"ל מ"ש לסניף דחנ"נ בשאר איסורים הוי דרבנן, זהו היה שייך לענין היתר הבשר והמים שנתוספו אח"כ, אבל לענין המולייתא עצמה הא לא צריך לזה דין נ"נ דהרי הרשב"א בחי' פ' כ"ה (דף ק"ח) ד"ה קסבר בסוף הדיבור, כתב דאף רבינו אפרים דסבר דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים, מ"מ החתיכה נשארה באיסורה ואף אם יש בתערובת ששים נגד כל החתיכה, מ"מ החתיכה נשארה באיסורה, דמאן יימר לן דנסחט האיסור שבתוכו דאין הגעלה באוכלין, וכמ"ש עוד הרשב"א שם ד"ה אי לימא לא ניער וכו' וכ"כ הרשב"א בתשו' (סי' תצ"ה) דדוקא בלח בלח ונתוסף ויש ס' נגד האיסור הכל שרי דהאיסור מופשט בכולו, אבל חתיכה שבלעה איסורא לעולם אסורה, דאין הגעלה באוכלין, וכ"כ הטור (רסי' ק"ו) בשם הרשב"א והב"י הסכים לזה וכ"כ הר''ן פכ"ה (דף ש"א ע"א) ועיין מ"ש במקום אחר והכי פסקינן בשולחן ערוך רסי' ק"ו) וא"כ אזדא הך סניף לענין המולייתא. ובעיקר הדין, הנה הש"כ (סי' צ"ט סט"ו) סתר לדברי האו"ה והעלה דגם בלא נודע אמרינן חנ"נ, וסיים שם אף דהרמ"א בד"מ ובת"ח הביא דברי האו"ה דבלא נודע לא אמרינן חתיכה נעשה נבילה דלמא הרב חזר בו ולכך לא כתב דין זה בהגהותיו עכ"ל ר"ל דהרמ"א בהגהותיו הביא דברי האו"ה רק להחמיר דאף דהיכי דלא אמרינן חנ"נ, מ"מ בנודע אף בהוסיף בשוגג אסור, אבל לא בהיפוך להקל במקום דנ"נ היכי דלא נודע זהו לא הביא הרמ"א בהגהותיו, וכן העלו הפר"ח והמנ"י אלא דהמנ"י (כלל, פ"ה סי' ל"ח) כתב דבלח בלח כיון דהרמ"א היקל בהפ"מ דלא אמרינן בזה נ"נ, יש להקל בזה בלא נודע עיי"ש והפרי מגדים שם כתב ולענין דינא בלא נודע בשאר אסורים בהפ"מ אין בידי להקל, עד כאן לשונו, משמע דגם לא ברירא ליה להחמיר אם כן מאן דמיקל בהפ"מ או לצורך שבת אין מזחיחים אותו ומ"מ זהו רק בהיתר הבשר ומים, אבל לענין המולייתא דבלאו דינא דנ"נ אנו דנין דאולי לא נסחט ממנו הבלוע, ממילא גם בלא נודע הכי הוא, דבשלמא לענין נ"נ שיצטרך ס' נגד כל האיסור, בזה י"ל דבלא נודע עדיין לא חל שם איסור נבילה עליו אבל לענין החתיכה עצמה דאנו דנין דעדיין לא נפלט האיסור ממנו, זהו גם בלא נודע, הכי הוא, וכי החתיכה נביאה להפליט