רבי עקיבא איגר עה

בלא נודע, וזה כוונת הש"כ מ"ש שם תוך שני חצאי עגולה מ"ש האו"ה וכו', היינו דבלאו הכי אף אם נניח לומר דבלא נודע לא אמרינן דנ"נ מ"מ החתיכה אסורה דלא נפלט האיסור, ודומה לההיא דסי' ק"ו דאף לרבינו אפרים דלא אמרינן דנ"נ מ"מ החתיכה אסורה, ממילא ה"נ בלא נודע ואף דיש לי מקום לדון דגם לענין החתיכה עצמה יש חילוק בין נודע ללא נודע, והיינו ממה דפסקינן (בסי' צ"ד ס"ו) בצלים או ירקות שבלועים מבשר ובשלן בקדירה חולבת וכו' אין צריך להיות ס' רק נגד הבשר ועי' בש"כ שם (ס"ק כ"ד) דהבצלים עצמם מותרים, ולכאורה תמוה דאמאי מותרים ניחוש שהבלוע בשר שבתוכו לא נפלט לחוץ וכיון דהבצלים בלעו חלב ליתסרו, וגם ממילא אח"כ נימא דהבצלים נ"נ וליתסרו להתבשיל ויצטרך ס' נגד כל הבצלים ולכאורה היה נ"ל לומר דהש"ע נקט בדקדוק בקדירה חולבת, היינו לא שבשלן בחלב אלא במים בקדירה שהיא חולבת, דבזה שפיר מהני ס' נגד הבשר, דליכא חשש שהמים שבלעו מהקדירה טעם חלב נכנסו בבצלים, דהוי נ"ט בנ"ט דהיתירא, ודוקא בליכא ס' נגד הבשר אסור, אף לשיטת המחבר (סי' צ"ה ס"ג) דקער' חולבת ביורה של בשר מקרי נ"ט בנ"ט דהיתירא, מ"מ הכא אסור, דמבצלים למים לא מקרי נ"ט בנ"ט, כמ"ש השערי דורא דאם אינו בלוע בכלי לא מקרי נ"ט בנ"ט דלא נקלש. ואולם באמת בשו"ת מוהר"ם לובלין (סי' כ"ח) לא משמע כן, וגם מדברי הגהת ש"ע (סי' צ"ה ס"ב). שדכו התבלין במדוך של בשר אם אכלו בחלב אוסר אפילו דיעבד עד איכא ס' נגד הבשר הבלוע בהם, הרי דאף נתבשל בחלב ממש מהני ס' נגד הבשר הבלוע, א"כ ממילא מוכח דהתבלין בעצמותן מותרים, דאם ניחוש דלא יצא הבלוע ונכנס חלב ונאסרו, ממילא נימא דנ"נ ולבעי ס' נגד כל התבלין, וכ"כ המג"א (סי' תמ"ז סל"ח) ואם נתבשלו הזיתים קודם פסח וכו', ואף דבש"ע (סי' ק"ו) כתב דאותה חתיכה אסורה, מ"מ הרי כתב המוהר"ם לובלין דדוקא היכא דבלע איסורא אבל היכי דבלע היתירא אף החתיכה עצמה מותרת עיי"ש. אבל מ"מ קשה מאד וטעמא בעי דמ"ש דבאסורא בלע לא אמרינן דנסחט ונפלט הבלוע, ומ"ש דבהיתרא בלע אמרינן דנסחט, אטו בכיפי תלי לה להפליט היתר ולא איסור, ולזה היה באפשרי לומר דבאמת אמרינן דבבישול נסחט בליעתה ומתפשט בכולו בשוה, והא דחתיכה חצמה אסורה היינו כיון דנשאר בתוכה מעט איסור, וכיון דהיתה כבר איסור כל שנשאר בתוכה כל שהוא איסור קיימא באיסור עד שיפליט הכל, וכמ"ש בב"י (סי' ק"ו), וא"כ מש"ה בהתירא בלע דלא היתה שם איסור על החתיכה, בזה כיון דנסחט ונתפשט טעם בשר שבתוכו בשוה, אף דנשאר בו משהו בשר אינו אוסר, וכיון שכן שפיר יש לנו מקום לדון דגם לענין החתיכה עצמה מותר בלא נודע ולא חלה על החתיכה שם איסור, ובזה מותר כיון דנסחט הבלוע ולא נשאר רק משהו הוי כאלו עתה בשעה שנודע נתערב המשהו שבתוכו ואינו אוסר, כך היה נראה נכון. אבל מה אעשה דלישנא דהרשב"א בתשו' (סי' תצ"ה) וכן לישנא דהר"ן פרק כ"ה (דף ש"א) משמע להדיא דאין יודעים שנתפשט האיסור בשוה דאפשר דהרבה נשאר בתוכו, והרי פשוט דחתיכה שבלעה חלב ונתבשלה עם אחרות שיש ס' נגד החלב והוציאו החתיכה ממנה ונפל לקדירה אחרת דאוסר, ולא אמרינן דבבישול הא' נסחט האיסור לכולם בשוה ולא נשאר בתוכו רק משהו ואינו אוסר לקדירה אחרת, אלא ודאי דחיישינן שנשאר בו הרבה איסור, וגם הב"י (סי' ק"ו) לא כתב כן רק על הקושיא דיהיה מהני טעימת הקפילא את החתיכה, דאם לית בה טעם לישתרי, ובזה תירץ דאם רק משהו נשאר בתוכה ג"כ אסור, אבל בלא טעימת קפילא א"צ לזה דהחשש שמא לא נסחט בשוה ונשאר בו הרבה [ומה דבהיתירא בלע בבצל ותבלין מותרים בעצמן אמת טעמא לא ידענא, וה' יאיר עיני] וכיון שכן יפה השיג הש"כ בדבריו על האו"ה, דעכ"פ לאותה חתיכה אין היתר אף בלא ידע, ולזה אין היתר בנ"ד למולייתא עצמה אם אפאה תחילה ואחר האפיה נתן בקדירה בשר ומים כנראה מלישנא דמעכ"ת. וגם לענין הבשר ומים קשה מאוד להתיר כאשר כתבתי בגליון הש"כ עמ"ש, אולי גם הרב בהגהותיו חזר בו, כתבתי וז"ל, לענ"ד הקלושה לית ביה דבודאי חזר הרב דהא לעיל (סימן ע"ג ס' ו') נמצא כבד דבוק וכו', וכתב עלה בהג"ה ולכן וכו' נ"נ וצריך ס' נגד כל העוף, ולשון נמצא וכו' משמע דלא הרגישו שהכבד נשאר בעוף עד אח"כ שנמנא כן, הרי אף בלא נודע אמרינן נעשה נבילה, וכן פסקינן (ס' ע"ב כ"ג) גבי לב וראיתי בת"ח (כלל פ"ה ס"ת) אחרי שהביא דברי האו"ה דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ, כתב עלה וצ"ע למה אסרינן באיסור דבוק כמו שנתבאר לעיל גבי כבד, מיהו י"ל דבאיסור דבוק אינו מצטרף עכ"ל. ולא זכיתי לעמוד בסוד קדושים, הא שורש דין דבוק הוא מטעם דממהר לבלוע, או דחיישינן שמא היה חוץ לרוטב פ"א ונ"נ ואוסר להשאר עד דאינו ס' נגד כל החתיכה, א"כ מכ"ש בידעינן כן בודאי דנתבשל תחילה בפחות מס' ונבלע בו ונ"נ, וכיון שכן מדאמרינן בנמצא לב וכבד בתוכו מוכח דאף בלא נודע אמרינן חנ"נ ואף באיסור דם שבשלו, וכיון שכן אף דהפמ"ג כתב דלא ברירא ליה להקל בהפסד מרובה, לענ"ד ברירא להחמיר, דהא בההוא דלב וכבד (סי' ע"ב וע"ג) לא נזכר שם דעה להקל בהפ"מ וצורך שבת, א"כ בנ"ד לכאורה ממש כדינא דלב וכבד. וכעת עלה ברעיוני ישוב להש"כ, והיינו כיון דהש"ך כתב בפשיטות (בין שני חצאי עגולה) דאותה חתיכה ודאי אסור אף בלא נודע, דדלמא נשארה בו מהאיסור הרבה, כיון שכן ממילא האחרות אסורות אם אין ס' נגד כל החתיכה, דנהי דנימא דבלא נודע לא אמרינן חנ"נ, מ"מ אחר שנודע התערובות והחתיכה קיימא באיסורה דדנין דלא נסחט האיסור ממנה, ממילא עתה אחר הידיעה החנ"נ ואוסר עתה את האחרות, דאלו נפלה לקדירה אחרת היתה אוסרת כיון דהחתיכה נשארה באיסורה ה"נ אוסר להחתיכות שבקדירה זו, וזה סברה נכונה, וא"כ י"ל דמהאי טעמא בלב וכבד בעי ס' נגד כל העוף דמיירי שנמצא דבוק בעוד דהקדירה רותחת, וכיון דהעוף נשאר באסורו וכנ"ל נעשה עתה אחר הידיעה העוף נבילה ואוסר לאחרות כאלו עתה נפלו לקדירה אחרת, אבל היכי דלא שייך כן כגון דסלקו להעוף מהקדירה קודם שנודע, או דנצטנן הקדרה קודם שנודע, בזה הוא דנסתפק הש"כ אם הרמ"א חזר בו או לא, ובזה דכתב הפרי מגדים דלא ברירא ליה להקל בהפ"מ דגם להחמיר לא ברירא ליה וא"כ בנ"ד אם כשנזכרת האשה היתה הקדירה צונן, בזה יש לדון באפשר לצורך שבת לאסור המולייתא ולהתיר התערובות שניתוסף, אבל אם נזכרה בעוד שהקדירה רותחת לעניות דעתי הבשר והמים אסורים. ואף דנ"ד דהמעשה בשומן דמחזיקינן דאין בו הרבה דם וכתב הש"ך (סי' ע"ה ס"ג להקל דלא בעי ס' נגד כל החלחלת וגם החלחלת עצמה מותרת, מ"מ היינו לענין דבוק דהוא חומרא בעלמא לומר דמיהר לבלוע וכדדייקא לישנא דהש"ך שם, אבל אם נתבשל השומן בקדירה בפחות מס' גם בזה אמרינן נ"נ וכשנתוסף בעי ס' נגד כל תבשיל הראשון, [אב"ה בזה הענין שמעתי מאבא מארי ני' שעמד בתמיה בדברי הטור (סס"י ק"ו) וכ' עוד הרשב"א חתיכה שיש בה חלב וכו' וזה לפי סברתו שאף לאחר שנתבטלה לא חזרה להיתרה, אבל לפי שכתבתי וכו' ומ"מ יש לחלק וכו', ותמה אאמ"ו ני' איך שייך לתלות דבר זה לדינא דהרשב"א דהחתיכה נשארה באיסורה, דהא זהו רק בחתיכה שבלעה האיסור מקודם בזה אמרינן דבנשארה באיסורה דלא נסחט ממנה האיסור, אבל הכא הא הי' החתיכה תחילה צונן ולא נבלע בתוכה עד הבישול, ובשעת הבישול הי' ס' החתיכה עצמה ג"כ מותרת דהחלב מתפשט בשוה, דהא מה"ט כתב הרשב"א דלא יוציאנה תחילה דכל זמן שהיא בקדירה לא נאסרת החתיכה, וא"כ במה יאסר אח"כ כשיוציאנה וע"כ רק כיון דהחלב עדיין בעין אוסר אז להחתיכה