רבי עקיבא איגר סז

בצירוף תרתי דלפעמים טעתה וסברה דהרגשת מי רגלים הוי ולפעמים ראתה באמת בלא הרגשה מש"ה החמירו, אם כן יש לומר דדוקא לטהרות דבלא הרגשה הוי דאורייתא, אבל לבעלה דלא הוי דאורייתא וליכא בדאורייתא רק חשש דכסבור מי רגלים הוי בזה משום הא לחוד לא גזרינן עכ"פ נסתלק הוכחת הגאון מהרר"י ז"ל אך מ"מ הלא מצינו מפורש דעת הרבה מרבותינו דהוי דאורייתא בבדיקת עד בלא הרגשה. וכמ"ש הרב בעצמו שם דלא מצא מפורש נגד זה, אלא דהוכיח מדברי הר"מ בהגמיי' דס"ל דלא הוי ד"ת ולענ"ד יש לדחות די"ל דכוונת הר"ח כך, דודאי אין ראוי לאשה להחמיר לבדוק אחר תשמיש רק מכח דהחמירו לטהרות, וע"ז כתב כיון דהוא דרבנן והם אמרו שלא לבדוק לא שייך להחמיר, והיינו דבטהרות גופא י"ל דלא חששו משום הא לחוד דשמא ראתה בשעת תשמיש בהרגשה וסבורה הרגשת שמש הוי, דמה"ת לחוש לטעות בלא רגלים לדבר, אלא משום דהוי תרתי דלפעמים טעתה וגם לפעמים בלא הרגשה, ואף דלא היה דאורייתא לפי מ"ש לעיל דהבדיקה זאת אחר תשמיש לא היה משום טומאת ערב כיון דבלא"ה משמשת טמאה, אלא משום טומאת ז' וא"כ הוי דרבנן, מ"מ חששו רבנן לטהרות, וע"ז כ' הר"מ דאין שייכות לנשים להחמיר על עצמן משום זה לבדוק גם לבעלה, כיון דגם לטהרות לא חששו רק בצירוף חשש דשלא בהרגשה, ומוכח כן הסברא מבדיקת שחרית וערבית דהחמירו חז"ל טפי לטהרות וע"כ משום דהוא רק בצירוף ב' חששות, מש"ה לא החמירו לגביה למפרע רק בטהרות דהוי ב' חששות בדאורייתא משא"כ לבעלה וכו' אלא לאחר תשמיש דהבדיקה משום טומאת ז' כיון דהוא לענין מכאן ולהבא דשמא מחמת תשמיש ראתה, החמירו יותר לחוש משום ב' חששות אף דחששא שלא בהרגשה רק דרבנן, אלא דלבעלה לא החמירו בזה משום דלבו נוקפו, א"כ כיון דחז"ל בעצמם לא צוו לבדוק לבעלה ל"ש להם להחמיר מחמת חשש טומאה דרבנן מה דחז"ל בעצמם הקילו שלא לבדוק, הם אמרו והם אמרו, ובצד חשש דהרגשה וטעתה לחוד אין צריך להחמיר כיון דלא מצינו דחששו חז"ל לזה לחוד אפילו לטהרות, דלא חששו רק מחמת צירוף שלא בהרגשה, א"כ אין ראיה כ"כ מדברי הר"נ דפליג על רבוואתא בזה היסוד דבדיקת עד הוי דאורייתא ואף אם יהיבנא דהר"מ הוא דחולק בזה היסוד מ"מ קשה לעשות מזה סניף כיון דרובא דרבוואתא לא ס"ל הכי, ובשגם דנ"ל דמוכח כן להדיא מסוגיא (דף י"ב) מהו שתקנח עצמה לחייב בעלה בחטאת, א"כ לבו נוקפו ופורש, ובזה יקשה ממנ"פ אם הרגישה הא בודאי מדינא צריכה בדיקה כיון דאיכא ריעותא דהרגשה בפנינו, ואי בלא הרגשה הא לא יתחייב בעלה חטאת אע"כ דגם בלא ארגשה חייב חטאת דאמרינן כסבורה דהרגשת שמש הוי, וזהו לכאורה ראיה ברורה ובזה מיושב קושיית תוס' פ"ב דשבועות (דף י"ח ד"ה והא נמצא וכו') תימא דעדיפא מינה וכו' והיינו דבאמת דינא דמתני' בין ארגשה דמ"מ הוי אח"ז רק ספק שמא טעתה וסברה דארגשה, בין בלא ארגשה דמ"מ הוי דאורייתא דאמרינן כסבורה דהרגשת שמש הוי, א"כ י"ל מה דמשני ואפרישה היינו דאמרה לו נטמאתי ע"י דארגשה, ומחוייב לחוש לזה לפרוש באבר מת ולא הוי אונס, ומ"מ בנמצא אח"ז הוא רק ספק דשמא אח"כ ראתה ומחמת הרגשת שמש סברה דארגשה, ולזה פריך רק מלשון נמצא דלבתר הכי משמע היינו דמשמע דלא היה כלל ענין מציאות מקודם, ולא הי' לה ענין ספק מקודם עד שעת מציאה משום דמיירי בלא ארגשה לזה רחוק בעיני לסמוך במוצא ע"י בדיקת עד לסמוך ע"פ גאונים הנ"ל בכוונת הר"ש דמיירי בפאר פאלל ולדונו דהוי אין דרך ראייתה בכך אחרי דרבוואתא הב"י והד"מ ושארי גאונים לא נחתו לזה, גם לא נתבאר היטב בדברי מעכ"ת בעובדא דנ"ד דאפשר דהאשה הזאת יש לה טבעת שנותנת באותו מקום להחזיק האם למעלה דבזה אף לדברי הגאונים הנ"ל אין להקל דאולי פעולת הטבעת שהאם במקומו ממש למעלה מפרוזדור במקום הראוי עוד יש לדון למצוא צד היתר מדין מכה, אשר ג"כ התירו רחוק, דמאן יימר דניתק קשרי אם מקרי מכה אם אינו בענין דנופל חתיכות חתיכות, וידידי הגאון רבי יעקב בספרו חוות דעת נקט לה בדרך הכרע דהא מכה שאין ידוע אי מוציא דם, ולא ידענו הכרח לזה, גם לו אם יהיבנא כן מ"מ אין לדונו בס"ס ולומר דהוי ספק השקול אם מכה או מקור (דאף דהמקור בודאי מוחזק בדמים והמכה בספיקא מ"מ כיון דיש לה ווסת קבוע מש"ה שלא בשעת ווסתה דאין דרך המקור להוציא דם הוי ספק] וספק שמא לא ארגשה, דאף שרוב דמים בהרגשה ואפילו בבדיקת עד בלא ארגשה משוי ליה לודאי כמ"ש הרמב"ם דחזקת דמים באים בהרגשה מ"מ בצירוף ספק אחר הוי ס"ס כמו סמוך מעוטא לפלגא, ומצינו כיוצא בזה דהרי (בדף נ"ט ע"ב) דכי קאמר ר"מ בחד ספק אבל בס"ס לא, והרי בחד ספק משוי ליה ר"מ לודאי כדאיתא פ"ק (דף י"ד) דכי טימא ר"מ משום נידה טימא, ואעפ"כ בצירוף ספק מאיש או מאשה הוי ס"ס וכן במה דפרשינן לעיל (דף י"ד ע"א) דבעד שאינו בדוק וטחתו בירכה הוי ס"ס אף דבבדוק וטחתו ביריכה טמאה ודאי ואינו בגדר ספק מ"מ בהצטרף יחד הוי ס"ס, וכן ראיתי בספר ס"ט (סי' קפ"ג) דבבדיקת עד בלא הרגשה היכי דאיכא למיתלי דמעלמא דהוי ס"ס ספק מעלמא וספק שלא ארגשה, ולגבי דרבנן הוי ספק דרבנן ולקולא אמנם נראה דזהו נסתר דהא במתני' קתני לאח"ז טמאים מספק, ואמרינן לעולם דארגשה וכו' כפי מה דפירשנו לעיל בפרכת הש"ס והא נמצא קתני, היינו דמשמע דלא הוי מקודם ענין ספק דמיירי בלא ארגשה ומלבד תירוצינו בדברי תוס' הנ"ל מוכח כן מדלא מוקי בארגשה והפרישה דודאי לא היה אנוס, ע"כ משום דנמצא משמע בלא ארגשה] וא"כ הוי ס"ס ספק אח"ז וספק של בהרגשה. ולומר דיותר ראוי לתלות דבשעת תשמיש ראתה וקסברה דהרגשת שמש הוא וליכא נגד הרוב, ממה דנימא דאח"כ ראתה וראתה שלא בהרגשה דבקנוח לא שייך הרגשת עד הי', ואנן לא מספקינן דשמא אח"כ ראתה אלא בצירוף תרתי דשמא לא ארגשה ושמא אח"כ ראתה, דע"י זה נעשה מזה ספק, דזה אינו דא"כ היכי אמרינן פ"ק דנידה (דף י"ד) אשה מהו שתבדוק לחייב בעלה באשם תלוי, והא בבדיקה דליכא רגלים לדבר שבשעת תשמיש ראתה דהא גם עתה שייך הרגשת עד, ואף על פי כן הוי ספק דשמא אחר כך ראתה, אם כן התם דמיירי בלא ארגשה יקשה כנזכר לעיל וגם לדון בנ"ד דהוי ס"ס ספק צדדים וספק מכה כמ"ש בהגהת ש"ע, דא"כ עדיין תקשה בנמצא אח"כ אמאי חייב אשם תלוי הא הוי ס"ס ס' אח"כ וס' צדדים, אע"כ דס' צדדים לא חיישינן ליה לס' לצרף לס' אחר לדונו בס"ס, אלא דבזה יש לומר דהתם דמיירי בסמוך לווסתה ודרך המקור אז להוציא דם מש"ה רוב דמים מן המקור הוי רוב גמור ולא מספקינן כלל בצדדים, משא"כ שלא בשעת ווסתה משוינן לס"ס אמנם כבר אקהו ביה על פסקא דהרמ"א דלא הוי ס"ס דשם אונס חד הוא, ואף הרמ"א דמיקל יש לומר דמיירי בלא ארגשה כלל דהיינו בלא בדיקה דהוי דרבנן, אבל ראתה על ידי בדיקה לא, וכמו דהוכיח במישור הרב בעל חוות דעת דהא מחמת תשמיש הוי כמו בדיקת עד ואף על פי כן לא היקל הרמ"א אלא בשעת ווסתה, וגם בזה העלו דרק לענין שלא לאסרם על בעלה אבל מ"מ צריכה ז"נ וה"נ בבדיקת העד אמנם יש לצדד להקל בנ"ד, למ"ש בתשובה שב (סי' ל"ו והובא בס"ט ר' הלכות נדה) דמ"ש הרמב"ם דרוב דמים בהרגשה, זהו רק ברואה בדרך ראית שאר נשים אבל בקרטין שאינו מדרך שאר נשים לראות כן, יצאה מדרך רוב ולא אמרינן בזה חזקת דם שבא בהרגשה, א"כ יש לומר כיון דליכא רוב אמרינן דודאי לא ארגשה דמה"ת נתלה דטעתה וכסבורה דהרגשת עד, דלא אמרינן כן רק משום רוב אבל בקרטין דליכא רוב לא תלינן בטעות והוי ודאי שלא בהרגשה, אם כן יש לנו ב' צדדים להקל, א', דהוא שלא כדרך ראייתה דכתבנו דיש לסמוך על זה היכי דשלא בהרגשה ראתה, גם היכי דהוי שלא בהרגשה יש לומר דקיימא להלכה כדעת הרמ"א דשלא בשעת ווסתה או דאין לה