רבי עקיבא איגר סו

ותמצא נקי מוכח דדם מכה הוא, ואם יעלה לה כן ג"פ ימחול להודיעני ונתיישב עוד בזה, כן נראה לענ"ד: עקיבא בן אבא מארי ר' משה זצללה"ה סימן סב לכבוד ידידי הרב רבי רפאל צבי נ"י ע"ד שאלת רומ"פ באשה שהאם שלה משתרבב ונופל למטה ורואית כמה פעמים דם ע"י בדיקה ולפעמים שלא ע"י בדיקה הנה הגאון מהר"ר יהונתן (סי' קפ"ח) והגאון מעיל צדקה (סי' ל"ד) שניהם לדבר אחד נתכוונו בביאור דברי הר"ש, דהמכוון לדבר ההוה ומצוי בנשים וקוראים פאהר פאל דהאם עצמה נשתרבב ונופל מתוך הפרוזדור, דאף שהדם ההוא דם מקור ממש מ"מ כיון שדרך הרחם והחדר שבו הדמים להיות למעלה מפרוזדור, עתה שקצת מהרחם למטה תוך הפרוזדור מקרי אין דרך ראיה בכך, והגאון מהר"י בסיום דבריו כתב לסמוך על זה למעשה היכא דמוצאת דם בבדיקת עד בלא הרגשה, כיון דלדעת הר"מ הוא דרבנן בבדיקת עד בלא הרגשה עיי"ש. ואני בעניי הי' נראה לי דדי לנו אם ניקו ונסמוך היכא דיצא הדם ממנה בלי בדיקת העד ובלי הרגשה, אבל היכא דהוי ע"י בדיקת עד הלא רבו כמעט כל הפוסקים דטמאה ד"ת בלא הרגשה דאמרינן ודאי ארגשה אלא דסברה דהרגשת עד הוא והגאון מהר"י (סימן קפ"ב) כתב להוכיח כן בדעת תוס' (דף ג' ד"ה מרגשת) מדהקשו דבמציאה בבדיקה בלי הרגשה תטמא למפרע והא כיון דלא ארגשה הוי רק כתם ובכתם לב"ש לא מטמא למפרע דהוי ס' דרבנן, ע"כ דס"ל לתוספות דהוי דאורייתא ושפיר הקשו דאם שמשה תוך מעת לעת תטמא למפרע דהרגשת שמש הוי כהרגשת עד עכ"ד. ובאמת נפלא ממני מה דנקט ליסוד פשוט דלב"ש אין כתם מטמא למפרע דהא דעת רש"י ותוס' אינו כן, דהרי רש"י פי' במה דפרכינן והא איכא כתמים היינו דלא לטמא למפרע, והיינו דס"ל לרש"י דאין לדמות טומאה להבא לענין למפרע דדלמא רק לטומאת מעת לעת דקיל בזה סמכינן אטעמא דמרגשת בעצמה אבל לא לטהר לגמרי, לזה ס"ל לרש"י דפרכת הש"ס דבכתמים על כל פנים לענין למפרע נסמוך דמדלא ארגשה הוא מעלמא, הרי מפורש דלב"ש מטמא כתמים למפרע ואף לדברי התוס' דפרכת הש"ס דיטהרו הכתמים לגמרי דמדלא ארגשה מוכח דמעלמא הוא מ"מ י"ל ג"כ דלב"ש כתמים מטמאים למפרע ממ"ש שם ד"ה ושרצים דמעלמא, וא"ת הא דתנן כתם שנמצא וכו' הרי דמפשט פשיטא להו דהך סתמא ג"כ כב"ש אתיא, ויצא להם כן מדפרכינן מ"ש ממבוי הרי דס"ל דהך מתני' אתיא ג"כ כב"ש, א"כ ה"נ סיפא דהך מתני' הרי דא"א בשום אופן לומר דהך מתני' דנמצא כתם לא אתיא כב"ש, אע"כ למה דמשני מודה ב"ש בכתמים מ"ט בצפור לא נתעסקה א"כ דנין דהוא מגופה ממילא טמא למפרע דהא לא ידעינן אימת נכתם, וליכא צד קולא רק מטעם חזקה דהשתא ראתה, וא"כ כמו לשנוייא קמא דטעמא דב"ש מחמת חזקה, ואעפ"כ מטמא בכתם למפרע ומטעם שכתבו התוס' דלא פלוג בכתם בין לח ליבש ה"נ לאידך שנויא אלא דמהר"ם לובלין בחר דרך לעצמו דלב"ש לכל התירוצים אינו מטמא בכתם למפרע דאינו מחמיר בכתם מבראיה, אבל מ"מ הא דעת התוס' אינו כן ומ"ש המהר"ם לובלין דלא חמיר כתמה מראיתה, זה אינו, דהרי גם לב"ה יקשה דבראיה על החזקה לגבי בעלה ואינה מקולקלת למנינא כדאיתא בברייתא (דף וי"ו), וע"כ דכתם חמיר דל"פ בין לח ליבש א"כ ה"נ לב"ש ובאמת מה"ט קשה לי קצת בדברי תוס' הנ"ל ד"ה לשרצים, דלקושייתם אמאי הקשו רק לב"ש הא גם לב"ה קשה דלגבי בעלה ל"ח דראתה למפרע ובכתם חיישינן, עכ"פ הרי דעת רש"י ותוס' דבכתם מטמא למפרע מכל מקום הוכחת הגאון הנ"ל לנכון דמאי הקשו תוספת הא יש לומר דנהי דבכתם מטמא למפרע היינו מחמת דלא פלוג בין לח ליבש, אבל בראיה בלא ארגשה דלא שייך כן, בזה כיון דהוא דרבנן בלאו טעמא דאשה מרגשת לא מחמרינן למפרע דהוי ספק דרבנן אולם נראה דמעיקרא דדינא ליתא להוכחה זו דשפיר הקשו תוס' דע"כ ליכא למימר דבלא הרגשה כיון דהוי דרבנן הוי ס' דרבנן א"כ גם בהרגשה לא צריך לטעם הואיל ואשה מרגשת דמשמע דאתינן עלה דמדלא הרגישה מוכח דלא ראתה למפרע, הא בפשוטו הראיה דלמפרע דלא היתה בהרגשה הוי רק דרבנן, ואם כן מדאורייתא ליכא טומאה למפרע ולגבי דרבנן הוי ס' דרבנן אע"כ דמ"מ הו"ל להחמיר וא"כ שפיר הקשו תוס'.: גם י"ל דלענין טהרות גם בלא ארגשה הוי דאורייתא לא מבעי' למ"ד מקור מקומו טמא דודאי בלי הרגשה טמא דלא גרע מדם מכה ודם ירוק [ומש"ה מיושב מה דקשה לכאורה בתוס' ר"פ הרואה דעדיין יקשה על תירוצם לס"ד דהש"ס מההיא דלעיל (דף ה') דאמר ר"י משום ר"ח בן אנטיגנוס הנשים שאמרו דיין שעתן כתמן כראייתן, ובזה דדנין דהשתא ראתה יקשה הא בלא הרגשה טהורה, אח"כ ראיתי דהקשה כן בסדרי טהרה, ולפי הנ"ל י"ל דשמואל ס' מקור מקומו טמא, ולענין טהרות גם בלא הרגשה טמא] אלא אפילו למ"ד מקור מקומו טהור י"ל דמ"מ דם נידה שנעקר מחיים טמא, והא הטומאה אף בלא הרגשה [אף דא"כ לפ"ז לא הקשו תוס' כלום ר"פ דם הנידה לר' דאמר וכו' הא י"ל דאצטריך קרא לדם בלא הרגשה דאינו מטמא לאחרים דמ"מ לעצמו טמא, מ"מ י"ל דעדיפא מיניה משני דאצטריך קרא לדם מצורעת] א"כ שפיר הקשו תוס' דתטמא למפרע דכיון דהדם טמא ממילא גם האשה נטמאה מהדם כשבא לבית החיצון, דהא בה"ס במשא מיהו מטמא והוי דאורייתא ובזה מיושב מה דהקשה הב"י (סי' קצ"א) לשיטת הר"ח דטהרות קיל מלבעלה,, הא מחמרינן בבדיקה טפי לטהרות פ"ק דנידה, ותירץ דהיינו משום דגזירת מעל"ע לא שייך רק בטהרות עי"ש, ביאור דברי הב"י אף דתירוץ זה מספיק רק לענין בדיקת שחרית וערבית דהוא לטהר טהרות של לילה ודיום למפרע וזהו ל"ש גבי בעלה, אבל מ"מ הא הבדיקה דלאחר תשמיש דחיישינן שמא ראתה מחמת תשמיש, דבזה ע"כ אין הטעם משום הפסד טהרות דשמא ראתה ואם תעסוק בטהרות בלי בדיקה ותמצא הדם לערב תטמא הטהרות למפרע דהא בלא"ה אסורה לעסוק בטהרות דהא משמשת טמאה וצריכה טבילה והערב שמש, ואי דיטמאו הטהרות של קודם תשמיש כדין מפקידה לפקידה דהבדיקה דקודם תשמיש אינו ממעט כיון דמהומה לביתה כדאיתא פ"ק דנידה דף ה' ע"א), הא בממנ"פ אם תחליט שראתה בשעת תשמיש ותמצא הדם לערב, גם אם בודקת ותמצא הדם עתה הטהרות דקודם תשמיש טמא, אע"כ דטעמא דבדיקה דלאחר תשמיש דשמא ראתה ותדע ע"י הבדיקה שטמאה נידה כל ז' שלא לעסוק בטהרות, אם כן בזה תיקשה אמאי באינה עסוקה א"צ בדיקה לבעלה לידע אם היא טמאה לבעלה, וצ"ל דלענין זה בלא"ה יש לומר דלבעלה חיישינן שמא לבו נוקפו ופורש, אלא דקושיית הב"י היה על בדיקה דשחרית וערבית ועל זה שפיר תירץ כיון דהבדיקה זו רק להכשיר טהרות דלמפרע וזהו ל"ש לבעלה, אולם עדיין היא גופא טעמא בעי אמאי ל"ח גם לבעלה למפרע מעל"ע לענין שתהיה מקולקלת למנינה ולפי הנ"ל ניחא דדוקא לענין טהרות יש חשש דאורייתא אם ראתה בלא הרגשה משא"כ לבעלה, ואף להאוקימתא דטעמא דב"ש דאשה מרגשת וב"ה חיישי כסבורה הרגשת מי רגלים הוי, הרי דחיישינן דהי' הרגשה מ"מ י"ל דודאי חשש רחוק לומר דטעתה בהרגשה, רק בראתה לפנינו כיון דרוב דמים באים בהרגשה מוכח דטעתה , אבל לחוש לזה בלא ריעותא מהיכי תיתי, אלא דיש לומר דחיישינן גם לראתה שלא בהרגשה, אלא דגם משום זה לא היה ראוי לחוש דאינה רגילה לראות בלא הרגשה, אלא