רבי עקיבא איגר סב

והגאון המחבר הנ"ל הסכים לזה, ואיך יביאו ראיה לסתור דהא אדרבא ממ"ש הר"ש דאיכא סכנה ממילא מדקיי"ל כרבנן דחייץ מוכח דגם במקום סכנה חייץ ואיך יטעו להביא ראיה מדברי ר' כיון דהלכה כרבנן ומוכח בהיפוך, ולזה נראה או דצ"ל דבהא גופא פליגי ר' ורבנן אי הוי סכנה אי לא או דגם לר' לא הוי סכנה ממש, דכד נדייק בלשון הר"ש דאיכא סכנה טפי משמע דבעץ איכא ג"כ סכנה אלא דמתכת איכא סכנה טפי, והוא תמוה דמה הפרש בסכנה בין רב למעט ובין ודאי לספק הא מ"מ מתיאשת מלהסירו מחמת ספק סכנה, ומי הכריח להר"ש ליכנס בפרצה דחוקה ולא כפשוטו דבעץ ליכא סכנ' ובמתכת איכא סכנה, א"ו דאין כוונת הר"ש דאיכא סכנה ממש או ספק סכנה אלא דאיכא כאב וצער טובא ואפשר ע"צ הריחוק אחת מני אלף דיצמח מזה סכנה, דאף דאין אנו דנין אותו כעת בכלל סכנה או ספק סכנה מ"מ כיון דאיכא צד אפשרות לבא לזה קורא בלשון סכנה, והשורש דאיכא דחק וכאב וצער גדול וכיון דגם בעץ איכא צער בנטילתו ונראה כן במוחש הוצרך הר"ש לחלק דבמתכת איכא צער טפי, וכעין זה בפרק כירה (שבת דף מ"ה ע"א) כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, פירש"י סכנה, והרי בסכנה או ספק סכנה אפילו איסור דאורייתא נדחית ומאי צריך לסמוך אדר"ש, אע"כ דאין כאן עתה בגדר ספק סכנה להתיר איסור בשביל זה אלא כיון דעל צד הריחוק הסתעפות סכנה, מקרי שעת הדחק וסמכו אדר"ש]. גם י"ל דבמתכת איכא סכנה בהסרתו, היינו להסיר תכף ובחוזק יד אבל אפשר בתחבולה בהמשך הזמן לרכך הבשר שסביבו או לפתוח הבשר באיזמל או ע"י רטיה המושכת, ולהוציא החץ אחת אחת, היום מעט ולמחר מעט עד שיוסר כולו, ובזה פליגי רבי ורבנן וס"ל לרבנן דחייץ כיון דדעתה להסיר לאחר זמן וכסברת הסמ"ק בגלד. אבל בנ"ד דהרופאים אומרים דאין מזור למכתה לעולם וצריכה תמיד לכלי זה ומתיאשת להסיר לעולם י"ל דמיקרי אינה מקפדת כמ"ש הלבוש בקליעת שער, וא"כ אדרבא מדעת הסמ"ק יש לנו יותר ראיה דלשיטתיה אין אנו אחראין לחלק בין בגופו לחוץ מגופו, ומה דמתכת חוצץ היינו משום דדעתה להסירה לאח"ז וכמו בגלד, וא"כ משמע היכי דל"ש כן ואין דעתה להסירה לאחר זמן כמו בנ"ד מיקרי אינה מקפדת, כך היה דעתי נוטה: וכל זה במקום גלוי דהטבעת יוצא לחוץ אבל אם כולו טמון בבית הרחם גם ידידי הגאב"ד דליסא הסכים להקל כיון דהדבר יצא להיתר מהגאון בעל זכרון יוסף, וכתב וז"ל כיון דעיקר דינא דצריך להיות ראוי לב"מ הוא דרבנן כמ"ש הריטב"א הובא בס"ט ולכאורה הדברים תמוהים דמה בכך דהוי דרבנן הא מכל מקום גם בבה"ס מיעוט המקפיד חוצץ כההיא שפחה דבית רבי, ואם כוונת הרב נ"י לדונו כעין ספיקא דרבוואתא אם במקום סכנה מקרי אינה מקפדת ובדרבנן ספיקא לקולא אם כן גם בגלוי הא הוי רק דרבנן כיון דהוא רק מיעוט החוצץ ונלע"ד לתרץ דבריו למש"כ הרמב"ם סוף מקוואות דבטומאה קלה ספק טבל טהור (והיינו דפסק כר"מ) אבל טומאה חמירא אף דהוי דרבנן ספיקו טמא, הרי דמצינו לפעמים בדרבנן אם הוא חמור דספיקא לחומרא עכ"פ באתחזק איסורא, וכן להרשב"א בשו"ת (סי' ת"א) דפסק כר"י דספק טבל טמא ונקט לה לעיקר דהטעם משום דהו"ל עיקר בדאורייתא, והיינו כשנויא דר"ה ב"ח בעירובין, הרי בדרבנן באין לו עיקר בדאורייתא ספיקו להקל, אבל ביש לו עיקר בדאורייתא ספיקו לחומרא עכ"פ באתחזק איסורא, ולפ"ז יש לומר דבגלוי כיון דהוא מקום ששייך בו דין חציצה, אלא דבציר ליה שיעורא דאורייתא והוי עכ"פ שורש דאורייתא וספיקו לחומרא כיון דאתחזק איסורא, אבל בבהס"ת דבאותו מקום ל"ש כלל דין חציצה מדאורייתא מיקרי אין לו שורש דאורייתא וספיקו להקל ויש להמתיק עוד, דבבית הסתרים כיון דהוי ב' דרבנן, המקום, ושיעורו, הוי כמו אין לו עיקר בדאורייתא, וכדכתבו תוס' פ"ק דפסחים גבי מקדש בחטי קורדנייתא דבחד. צד דאורייתא החמץ או השעות הוי כמו אסורי הנאה דאורייתא וא"ח לקדושין, אבל בב' דרבנן החמץ והשעות אין כאן צד דאורייתא וחוששין לקידושין גם יש לומר למ"ש הרשב"א (סי' רנ"ג) דבמידי דרבנן היכי דפליגי יחיד ורבים אמרינן כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק והביא ראיה מההוא דנדה (דף ו') ובחדושי סדרי טהרה שם פקפק די"ל דשאני טומאת מעל"ע דקיל טובא עיי"ש, א"כ י"ל דהכא במקום סכנה דלר' דס"ל במתכת דל"ח מכ"ש בעלמא במקום סכנה גמורה, אלא דלרבנן י"ל דחייץ, א"כ בבית הסתרים דהוי תרי דרבנן ואין לו שורש בדאורייתא קיל טובא, ואמרינן כדאי ר"פ לסמוך עליו בשעת הדחק כההיא דנ"ד דאם נידון לחציצה תהיה טמאה לעולם. תו כתב ידידי הרב הנ"ל נ"י דלענין טבילה, אותו מקום א"צ להיות ראוי לביאת מים כיון דא"א שיכנסו מים לתוכה לא אצרכוה רחמנא, ותדע דהא אי לא כתב מיעוטא וידיו הי' צריך ביאת מים ממש ומה הי' לה לעשות עכ"ל נ"ל דיש לסתור הראיה, דיש לה תקנה לעשות כך בהיותה במקוה תלכלך הסדין במי מקוה ותשים אותה בבית הרחם על פני כותלי הרח' וע"י חבור מי המקוה למים האלו עלתה לה הטבילה, וכההיא (דפ"ח מ"ה) דמקוואות ואם הדיחה ידה במים. אולם מכל מקום בלא ראיה הסברא נכונה כיון דבלא החציצה גם כן אינה ראוי לביאת מים למה יגרע ע"י החציצה וכעין זה ממש כתב הב"י (דף קע"ג ע"ב ד"ה וצריך ליתן טעם). אולם כ"ז אם נניח ביסוד מוסד כסברת הרב נ"י הנ"ל דבמקור אין ראוי לביאת מים אם כן מדטובלת בלא תקנת סדין הנ"ל ולא הוי כמו קרצה שפתה מוכח דא"צ לביאת מים, אבל מה נעשה הרי מצינו מפורש בהיפוך בדברי הרמ"א (סעיף מ"ג) שכתב י"א שהאשה צריכה להטיל מים וכו' שלא תהי' צריכה לעצור עצמ' ולא יהי' ראוי לביאת מים, הרי דבלא"ה הוי ראוי לביא' מים ולא מצינו חולק בזה, דמ"ש י"א, היינו דהוא דבר חדש לחוש שתעצור בית הרחם ועי"ז יהי' נקרא אינו ראוי לביאת מים אבל ביסוד דבפשוטו מקרי אותו מקום ראוי לב"מ וגם בעינן שם ראוי לב"מ לא מצינו חולק מ"ש רומעכ"ת להביא סייעתא להגאון הנ"ל נ"י מלשון הרמב"ם והרע"ב (פ"ח דמקוואות) דנקטו תוך הפה ותוך החוטם ולא נקטו תוך הערוה, נ"ל דזהו כללו בכלל קמטים, כיון דאינו עומד פתוח ונדמה כאלו צדדי הרחם נופלות אהדדי, וצד אחד מונח על צדו השני לכסות הוי כמו קמט בבשר גם מ"ש מעכ"ת נ"י אף אם מדאורייתא בעינן ראוי לביאת מים, דוקא היכי דלפעמים גלוי אבל היכי דתמיד אינו גלוי כגון חלל החוטם ופה מבפנים לא בעי ראוי לב"מ וכתב לתרץ בזה קושיית התיו"ט דלמ"ל ב' קראי וידיו וגם בשרו אף דהוי דבר השכל לדרוש קרא כמין חומר, אבל מ"מ אין בכחינו להמציא דבר חדש מכח דרשת הקראי דאולי יש תירוץ דבאמת יש לקיים תירוצא דהתוי"ט. ומה דהקשה מעכ"ת דא"כ אייתר קרא דורחץ בשרו דזב, לענ"ד הא מצינו בת"כ דדריש היקשא דאיתקש בגדים לבשר לענין חציצה, א"כ י"ל דלהכי כתיב בשרו מיותר לאורויי היקשא מ"ש רומעכ"ת נ"י להוכיח מדמשמע ברשב"א דליכא חילוק בין ב' טעמים אי הוי דרבנן אי דאוריי', והרי לטעמא דרבנן כיון דלענין טומאה הוי כגלוי ממילא בבהס"ת דלעולם טמון גם לטומאה לא בעי ראוי לב"מ וממילא. גם לאינך טעמי דהוי דאורייתא הכי הוא. לכאורה דברי מעכ"ת תמוהים הא עדיין נ"מ בשניהם, דאלו לטעמא דהוי דרבנן ממילא גם בקמטים לא בעי ראוי לב"מ דהא הוי כטמון לענין טומאה כדאיתא פ' יוצא דופן (נדה דף מ"ב) שרץ בקומטו טהור, ואלו לטעמא דהוא דאורייתא בודאי בעינן ראוי לביאת מים אמנם באמת להדיא משמע בנדה (דף ס"ו) דקמטים בעינן ראוי לביאת מים כדאיתא התם לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתדיח קמטי' במים ומסקינן שם הטעם דבעינן ראוי לב"מ, ובאמת