רבי עקיבא איגר סג

טעמא בעי להרשב"א והריטב"א הא לענין טומאה הוי טמון וצ"ל כיון דמשכחת דבאותו מקום פעמים בטומאה דהוי כגלוי אולי יתפשטו הקמטים, מש"ה אמרו חז"ל דלא פלוג אף בשעה שאינם מתפשטים דבעי ראוי לביאת מים, וא"כ יש מקום לדברי רומעכ"ת. אולם בודאי גם רומ"פ לא נקט רק לסמך בעלמא לא להוכחה, דהרי פעמים רבות מצינו דיש חילוקי דינים בין ב' טעמים וב' תירוצים אף שלא ביארו אותם להדיא גם הא י"ל לאידך גיסא, אף לטעמא דרבנן בעינן ראוי לב"מ בכל בהס"ת אף היכי דלעולם סתום, דאחרי דהוכחנו מכח קמטים דחז"ל עשו בדרך לא פלוג ה"נ י"ל כיון דאמרו חז"ל בבהס"ת דהיינו קמטים דבעי ראוי לב"מ, אמרו בכל בהס"ת בלא פלוג., אף דליכא ראיה מקמטים די"ל דבמקום אחד אמרו לא פלוג ולא ממקום למקום מ"מ אפשר לומר כן עכ"פ כיון דמסתימת פוסקים משמע דבכל בית הסתרים בעי ראוי לב"מ, ומפורש כן כמעט בדברי הרמ"א (סעיף מ"ג הנ"ל) וכן משמע בד"מ דבתוך הפה והחוטם בעי גם כן רלב"מ, אין בכוחינו לחדש חלוקים מדעתנו אמנם נראה לי לדון להקל, די"ל כפשוטו דלקושטא דמלתא יש חילוק בין הטעמים, לטעמא דרבנן כיון דטומאה הוי כגלוי ממילא בבהס"ת היכי דלעולם סתרים ולא משכחת במקום ההוא שיהיה בגלוי לטומאה לא בעי ראוי לב"מ, אבל לטעמא דמדאורייתא צריך רלב"מ, א"כ י"ל הא דסתימת הפוסקים משמע להלכה דבכל בהס"ת בעי רלב"מ, היינו דחיישינן לשיטת התוס' דהוי דאורייתא אף דממילא הוא דרבנן כיון דהוא רק מיעוט החוצץ א"כ הוי ספיקא דרבוואתא בדרבנן מ"מ מחמירינן כיון דאתחזק איסורא, א"כ י"ל בנ"ד דבמקום סכנה דהוי ב' ספיקות ספק שיטת הרשב"א והריטב"א ובבית הסתרים לעולם סתר לא בעי רלב"מ וכנ"ל, ספק דהסכנה מקרי אינה מקפדת, ובזה י"ל אף דאתחזק איסורא מקילין דהספק הראשון נעשה כודאי איסור ושוב נשאר ס"ס ה"נ בב' ספיקות בדרבנן ואתחזק איסורא י"ל דהספק הראשון נעשה כודאי ושוב נשאר ס' דרבנן לקולא. גם יש לקיים דברי ידידי הגאב"ד דק"ק ליסא הנ"ל נ"י דבאותו מקום בלא"ה אין ראוי לב"מ וממילא לא מדין חציצה כיון דסברת המוחש מסייעתו, ומה דרצינו לדחות מדברי הגהת סמ"ק יש לדחו' די"ל דבתחילה שפת הרחם ראוי לב"מ דהוי כגלוי אפי' לטומאה כדאיתא בנדה (דף מ"א ע"ב) כל שהתינוקות יושבות ונראות הוי כגלוי לשרץ, א"כ י"ל דאם עוצרת המי רגלים מתחזקים ומתהדקים שפתי הרחם להדדי ושם בעי רלב"מ אבל בחלל הרחם מלפנים י"ל דבלא"ה ארלב"מ. ובלא"ה יש מקום לדון להקל, כיון דמצינו דמקילים בספיקות בהס"ת אף באתחזק איסורא כדאיתא (בסי' קצ"ט סעי' י"ג) יהיה מאיזה טעם שיהיה ה"נ י"ל להקל בספק אם במקום סכנה מקרי אינה מקפדת, מכל הלין טעמא הנני כהדין גרמיזא הבא באחרונה לסמוך ולהקל מה דהשיג רומעכ"ת על שו"ת נודע ביהודה, יפה השיג וכזה יש להשיג על הגאון אב"ד דק"ק ברעסלא הנ"ל בתשובת זכרון יוסף, במ"ש דדוקא לענין טומאה מבעי' לן דילפינן מקרא דוידיו כו', ומבעי' ליה אי הוי כטמון או לא: וכ"ז תמוה דהא דינא דבלוע אינו מטמא במשא לא ילפינן מקרא דוידיו רק מקרא דנבילה כדאיתא בחולין (דף ע"א) ומה שיי' דמטמון וגלוי לענין משא הא בודאי הוי טמון מדאינו מטמא במגע אלא דמבעיא אי הוי כבלוע. ועל הנוגע בדין הבדיקה דפסיקת טהרה וז' נקיים, קשה עלי מאד להורות בדבר חמור כזה, כי משמע דהבדיקות הם דאורייתא כמ"ש הרמב"ן בהלכותיו רפ"ב דנדה ספירת ז' נקיים שהאשה סופרתן לזיבתה בין בזמן הזה בין בזמ"ה כך היא בודקת וכו', משמע דבודקת מה"ת וכן בב"י (סי' קצ"ו) בפלוגתא דאיבעיא תחילתן וסופן כתב להחמיר דהוי ספק כרת, אעפ"כ לא אמנע לדון בזה באופן אם יוכשר בעיני גדולי הדור יחיו הנה דעת הראב"ד דלבעלה לא בעינן בדיקת חורים וסדקים רק לטהרות, והרשב"א בחידושיו ובתהה"א הקשה דאיך אפשר שיהא בעלה שהוא איסור כרת קיל מעסק טהרות, ובאמת זה בפשוט יש ליישב דבטהרות חיישינן שמא הדם עצור בסדקים ומטמא לאשה טומאת ערב, אבל לבעלה בבדיקת דפסיקות טהרה כיון דע"י בדיקת העד עד סמוך למקום שהשמש דש ידעינן דפסק המקור לזוב, מה לנו אם הדם עצור בחורין וסדקין כיון דעכ"פ עתה אינה רואית אלא דמקודם ראתה והלא מלבד זה ידעינן דמקודם ראתה ואנו רוצים לידע רק דפסק המקור מלזוב ואינה רואה עתה, גם בבדיקת ז' נקיים יש לומר הכי אף אם הדם עצור בחורין וסדקין, מכל מקום הא בלא"ה אין הבדיקה מברר שלא ראתה מקודם ונפל לארץ, אע"כ דמכל מקום מקרי ספירה כיון דמבררת רגע א' שאינה רואית עכשיו ושוב מחזיקים לכל היום בחזקת טהרה כיון דכבר פסקה בטהרה מקודם, א"כ אם ניחוש דיש דם בחורין וסדקין הוי חשש ראתה מקודם, דהא עתה כשהדם בחורין וסדקין לא מקרי רואה ולא גורם טומאה לסתור מנינה, כיון דטמאה טומאת ערב מכח מגע הוי כמו מגע שרץ, וכי היכי דלא חיישינן לראתה מקודם ונפל לארץ. ה"נ לא חיישינן ראתה מקודם והוא בחורין ובסדקין: הן אמת דהב"ח (ס"ה) כתב בכוונת הסמ"ג דבודקת שחרית וערבית, דשחרית להוציא מידי ספק דשמא ראתה בלילה ודערבית להוציא מדראתה ביום, אבל לא אבין דאיך ע"י בדיקה נתברר מה דלא ראתה מקודם ונפל לארץ, והדמיון שהביא הב"ח לההיא דפ"ק דנדה (דף י"א) הוא תמוה דהתם אמרינן שחרית כדי לטהר טהרות של לילה, היינו אם תראה אחר כך לא יהא חשש וספק על טהרות של לילה כיון דבדקה שחרית וזה ל"ש כאן לפ"ז אף בנ"ד אף דהטבעת מעכב בדיקת חורין וסדקין מ"מ הוי בדיקה להפסק טהרה וז' נקיים אמנם הלא רבו דעת רבותינו המחמירים, הרז"ה בהשגותיו על הראב"ד, והרמב"ן והרשב"א והרא"ה בבדה"ב והטור והרא"ש ורבינו ירוחם, דס"ל דבעינן בדיקת חורין וסדקין והרמב"ן ס"ל דלפסיקת טהרה בעינן חורין וסדקין אבל לא לז' נקיים והרשב"א וסייעתו סוברים דגם לז' נקיים בעי חו"ס וראיתי לתשו' זכרון יוסף דכייל בקבא רבא להקל די"ל בשעת הדחק מודה להראב"ד, ולדעתי קשה לסמוך על זה דפשטות דברי הרשב"א מורים דאינו בדיקה כלל בלא חורין וסדקין) גם מה שדן שם דרוב נשים פוסקות מלראות ביום ה' או ביום ו' לראייתה ועשה סמוכים לזה מסוגיא דנדה (דף ט"ו) בעלה מחשב ימי ווסתה, היינו דמחשב ע"פ רגילתה מקודם משך זמן ראייתה, ובסדרי טהרה (סי' קצ"ו ס"ק כ"ג) ביאר דבריו, אף דמסקינן דמיירי רק בספק ראתה מ"מ מדאמרינן ודאי ראתה מי קאמינא מי יימר דטבלה משמע דרק מה"ט אסורה ולא מטעם מי יימר דפסקה מלראות גם למ"ד דר"ש בר ייבא דר"י מיירי אפילו ודאי ראתה מכח הסברא דמחשבה כפי רגילתה משך ראייתה, מ"מ יפה סתר הס"ט שם ממה דמבואר (דף ס"ח) להדיא דבלא פסיקת טהרה הוי בספק טומאה לעולם עיי"ש, ונדחק לדחות הראיה הנ"ל, ולענ"ד בפשוטו ניחא דהיכן מצינו דר"ש ב"י הי' סבר דר"י מיירי בודאי ראתה, הא י"ל דהי' ס"ל ג"כ דר"י מיירי בספק ראתה אלא דס"ל ווסתות דאורייתא וס"ל דהוי כמו ודאי ראתה, ובזה שפיר יכול לחשוב משך רגילות ראייתה כיון דמחזקינן לראתה רק מכח רגילות ראייתה ממילא אנו דנין ג"כ דפסקה לזמן הרגילה לפסוק, ולזה שאל רשב"י אפילו ילדה נמי והיינו אם נפרש ילדה דבושה לטבול, בפשוטו ניחא דשאל ג"כ בכה"ג היכי דמחזיקינן בראתה מכח הווסתות, ועלה אמרינן כיון דממילא מיירי רק בספק ראתה אבל לא ודאי, והיינו או דבאמת ס' ר"י ווסתות דרבנן או אף אי ווסתות דאורייתא לא הוי כודאי ממש, מש"ה גם בילדה יש להקל, ואם נפרש ילדה דהיינו יולדת ג"כ ניחא דרצה ללמוד כי היכא דאי ווסתות דאורייתא אף דהוי כודאי ראתה מקילין, ה"נ בילדה דנוכל לחשוב ימי ווסתה, והיינו ז' ימים אחר ימי טומאה דאף אם ראתה בהם הוי דם טוהר, ואף למ"ד דמעיין אחד הוא מ"מ משכחת בידע דפסקה רגע אחד ואח"כ הלך לדרכו, ועלה אמרינן כיון דודאי ראתה לא מקילין היינו אף היכי דליכא