רבי עקיבא איגר סא

סימן נח הערה ראיתי מכמה אנשים עושים שלא כדין דנוהגים בצאתם מפתח ביתם להניח ידם על המזוזה ואינם מחלקים אם המזוזה בתוך תיק או לא, ולהדיא כתבו התוס' פ"ק דשבת (דף י"ד) ד"ה האוחז דלאו דוקא ס"ת דהא כל כתבי הקודש תנן במס' ידים דמטמאין ידים עיי"ש, הרי דס"ל דכל כתבי הקודש דמטמאין ידים הטעם משום דר' פרנך דאסור ליגע בידו ערום, ופשיטא דגם מזוזה בכלל כתכי הקודש כמו תפילין דחשיב במס' ידים דמטמא ידים, ועיין בהר"ש ספ"ג דידים שהביא תוספתא דהכותב שמע והלל לתינוק להתלמד בה אע"פ שאין רשאי לעשות כן מטמא ידים וכש"כ במזוזה. ואף דבחגיגה (דף כ"ד) דעת תוס' דר"פ ליתא אלא בס"ת והא דכל כתבי הקודש מטמאין הידים היינו רק לקודש מטעם דכל הפוסל את התרומה מטמא הידים להיות שניות וכן דעת הר"ש שם בידים, מ"מ הרי בשבת כתבו התוס' לאיסור, גם ברמב"ם פסק להדיא דכל כתבי הקודש מטמאין ידים להיות שניות אף לתרומה א"כ ממילא משמע דבכולהו שייך דר' פרנך, [וברמב"ם השמיט לטעמא דר' פרנך וכתב טעם אחר דמטמא את הידים כיון דגזרו לפסול את התרומה גזרו גם שיפסול הידים דאי לא הא לא קיימא הא, וצ"ע] גם בש"ע א"ח (סי' קמ"ז) כ' בהגה"ה דטוב להחמיר בכל כתבי קודש שלא לאחוז ערום, ומה דאין אנו נזהרין בתפילין לאחזם ערום היינו דמצותו בכך וא"א בע"א, א"כ ממילא אין נכון ליגע במזוזה בידים ערומים אם אינו מכוסה ולפעמים הידים מטונפות. והך מלתא גופא להניח ידו על המזוזה אין לו מקור בש"ס רק בש"ע (סי' רפ"ה) בהג"ה בשם מהרי"ל א"כ פשיטא שלא לעשות כן אם יש בו חשש איסור שמקורו בהש"ס דהיינו דר' פרנך והוי מצוה הבאה בעבירה, ולזה אם רצונו להניח ידו על המזוזה טוב להוריד מלבושו אשר על אצילי ידיו, להניח על המזוזה. כנלענ"ד: הק' עקיבא סימן נט לידידי הרב רבי אליהו נ"י אב"ד בק"ק טשאוניקאוגע מ"ש רומ"פ באשה יולדת שספרה ז' נקיים אחר ימי הלידה, ז' לזכר וי"ד לנקבה וטבלה ואח"כ ראתה דם בימי טוהר ורצה מעכ"ת לדון ע"פ ת' מיימוני סוף הלכות איסורי ביאה. חלילה וחלילה להקל בזה, כי הר"מ כתב שם רק דאין ראיה מדברי הרי"ף שסובר דאין בועלים על דם טוהר כלל מחומרא דר"ז, די"ל דהרי"ף ס"ל הכי בלא טבלה אבל בטבלה ואח"כ ראתה מותרת אבל מ"מ לפי המנהג דאין בועלים על דם טוהר אף בראתה אחר הטבילה לא מהני כמ"ש הרמב"ם (פי"א) וכן דעת הרמב"ן והרשב"א, ואחרי דאנן נגררים בתר המנהג דאין בועלים על דם טוהר גם בראתה אחר הטבילה צריכה ז' נקיים, ומה"ט מקילין אנן שלא לפרוש בליל מ"א לזכר ופ"א לנקיבה כדינא דהגמ' (פסחים דף קי"ג) והיינו דהטעם לעשות היכר דפסקו ימי טוהר וליבון. ולדידן דבלא"ה אין בועלים על דם טוהר אין צריך לזה וכמו שכתב הרמ"א בשו"ת (סי' צ"ד) ואם איתא דבראתה אחר שטבלה בועלים על דם טוהר עדיין אנו צריכים להיכרא זו. ובתשובת נב"י (סי' קי"ג) כתב זה לסניף להקל לענין מכה כיון דהוא רק מחומרת הגאונים, אבל עכ"פ מצד חומרת הגאונים אסור, ומה זה ביקש מעכ"ת להקל [ודברי הנב"י שם שהחמיר בראתה קודם טבילה דמדינא אסור דכל נשים שלנו יולדות בזוב אינו מוכרע דאף דהויין יולדות בזוב וקיי"ל כב"ה דביומי וטבילה תליא, היינו דהדם טמא אבל מ"מ מותרת לבעלה וכ"כ להדיא הרמב"ם פ"ז] כן נראה לדעתי העניה: עקיבא סימן ס לכבוד ידידי וחביבי הרב רבי דוד נ"י אב"ד דק"ק דרעזדין ע''ד אשר נשאל רומעכ"ת באשה שנחלשה האם שלה, וצריכה לכלי עגול בבית הרחם והרופאים אומרים שסכנה לה לילך אף פסיעה אחת בלי הכלי, אי הוי חציצה בטבילה ויצא מעכ"ת לדון וז"ל בש"ע (סי' קצ"ח ס"ו) בהג"ה דאם סכנה להסיר דבר החוצץ לא מיקרי מיעוט המקפיד דמה שצריכה תמיד להשאר עליה מכח סכנה מקרי אינה מקפדת עכ"ל. לא מצאתי גילוי מזה ברמ"א כי לא נזכר שם מאיזה הטעם אינו חוצץ אלא דסתם קליעות שסכנה להסירם לא חייצי, ובמקור הדין במרדכי מבואר הטעם דבסכנה להסירם הוי רביתיה וכמו בטבילת עובר ביבמות, וזהו ל"ש הכא, אם כן אף דבהיפוך גם כן ליכא ראיה לסתור ולהוכיח דסכנה מיקרי מקפדת, דיש לומר דמיירי ברוב שער ולכמה פוסקים השערות נדונים לעצמם והוי רוב שאינו מקפיד דחייץ, מ"מ גם סייעתא ליכא לדונו באינה מקפדת זולת מלשון הלבוש שכ"כ שם בההיא דינא דקליעת שער, וז"ל שסכנה להסירם ומתיאש שיהי' עליו עד שיפלו מאליהן ואינו מקפיד עליהן להסירן לפיכך אינה חוצצת עכ"ל, משמע שמדין לא קפיד אתי עלה. וזה מקרוב נשאלתי כן מסביבה דפה ועמדתי ג"כ על מבוכה זו אי מיקרי אינה מקפדת והבאתי קצת ראיה ממ"ש הב"י (סי' קצ"ח ד"ה דם יבש וכו') והמרדכי כ' וכו' ואפילו אם יצטער אם יסיר הגלד שאין דעתו להסיר עתה מיקרי אינה מקפדת מכל מקום רגילות הוא להסיר הכל או תמתין עד שתתרפא ותוכל להסיר כו', וסמ"ק כתב אע"פ שמן הדין הי' צריך וכו' משמע דהסמ"ק ס"ל לקושטא דמלתא כיון דמצטערת בנטילתה מיקרי אינה מקפדת, אם כן יש לומר דע"כ לא פליג הסמ"ק אלא במצטער בעלמא דכמה פעמים לגודל הקפדה תחוש לעצמה להסיר מידי יום ביומו מעט מעט בנחת ותסבול מעט צער עד שתסיר כולה וכמ"ש הסמ"ק בלשונו מ"מ רגילות הוא להסיר הכל אבל במקום סכנה דודאי לא תסתכן נפשה ומתיאשת מלהסירה לעולם יש לומר דמיקרי אינה מקפדת. ומ"ש רומעכ"ת בשם ידידי הגאון מה' יעקב נ"י אב"ד דק"ק ליסא דקשה דהסמ"ק מאגוד שע"ג המכה וקשקשים שע"ג שבר, וע"כ צ"ל דיש חילוק בין דבר שבגופה לחוץ מגופה הנה ראיה זו יש לדחות דיש לומר דהסמ"ק ס"ל בפירוש התוספתא כדעת הר"ש (פ"ט דמקוואות) דאגוד וקשקשים קאי למעלה חוץ מן הקרום ואגוד וקשקשים, ואח"כ קתני השיריים והנזמים דמשם ולהלן איירי בדין חציצה, א"כ י"ל דאגוד וקשקשים באמת לא חייצי וכמ"ש הב"י מתחילה ואף דהב"י מסיק אח"כ דמ"מ לדינא י"ל דהר"ש מודה דחוצצים דנלמד מדין שיריים ונזמים דמ"ש י"ל באמת להסמ"ק אין ללמוד משיריים ונזמים דשני ושני, דכיון דמצטער בנטילת אגוד וקשקשים אינו חוצץ גם אף אם נימא דהסמ"ק מודה דאגוד וקשקשים חוצצים ומוכרח חילוקו של הרב נ"י, מ"מ עדיין י"ל דבמקום סכנה אפילו מחוץ לגופה ל"ח, וכאשר ראיתי כעת בתשובת הגאון הנ"ל לרומעכ"ת נ"י שהביא דברי סדרי טהרה (בסי' קצ"ח) שהקשה על הסמ"ק דמ"ש מחץ וקוץ דחוצץ, ומחלק בזה בין דבר שבגופו לחוץ מגופו ועל זה סיים אלא דבמקום סכנה צ"ל דבכל גווני אינו חוצץ, אלא שהרב נ"י תמה עליו דהרי חץ של מתכת דאיכא סכנה להסיר וקיי"ל כרבנן דר' דחייץ. ולענ"ד יותר יפלא על הנך ארייוותא הגאון אב"ד דק"ק ברעסלא זצ"ל הובא בתשו' זכרון יוסף (סי' ט') דהביא ראיה דסכנה ל"ח ממ"ש הר"ש בטעמא דר' דמתכת ל"ח דאיכא סכנה