רבי עקיבא איגר נט

הט"ז א"ח (סי' תע"ו סק"י) משוטה שנשתפה בליל פסח, הוא ראיה נכונה לכאורה, דהתם אין החיוב מתחדש בכל רגע, דאם אכל בתחילת הלילה תו לא מחויב: ומ"מ לענין אבילות יש לחלק, דבמצה משך זמנו כל הלילה ובידו להמתין כרצונו ואין החיוב דוקא בתחילת הלילה, משא"כ באבילות דמיד שמת לו מת אין בידו לדחות ולנהוג אבילות אח"כ, א"כ עיקר החיוב מיד בשעת מעשה ומה שנוהג אחר ז' הוי רק תשלומין, משום הכי בלא חזי מעיקרא פטור וכבר כתבתי מזה בחשובה, אבל לענין פריעת בעל חוב ורבית דמי למצה דאינו תלוי דוקא ברגע הראשונה, ודמיא למצה דל"א ביה דיחוי: באופן שממנ"פ אם נידון לדיחוי בעלמא ולומר כדכתב מעכ"ת דר"פ לשיטתיה ממילא הוי ספק ויכול לנכות, וכן לטעם הב' דהרא"ש דבקטן שהגדיל פטור משום דאינו בידו, אף אם נידון דפריעת בע"ח מצוה ג"כ אינו בידו מ"מ הא איבעיא דלא איפשיטא וממילא יכול לנכות, זולת אם נימא כחילוק א' דהרא"ש דדיחוי דגברא עדיף, דבזה יש לומר דבודאי יש דיחוי, ונימא כחילוק שכתבנו בין פריעת בעל חוב לרבית: אך מ"מ הא עכ"פ לדעת מהר"ם אין בקטן דין דיחוי ובאבילות מקילין כדעת הרא"ש מספק אבילות להקל, וגם שם הסכימו האחרונים כהרא"ש ולא מטעמי' וא"כ ממילא בנ"ד יכול לומר קי"ל כהר"מ ויכול לנכות,, וא"כ אף אם נדקדק מסתימת לשון הריב"ש דאף כשהגדיל פטור וכמש"כ מעכ"ת נ"י, י"ל דסבר באמת כהרא"ש, אבל מ"מ לדינא יכול לנכות ולומר קי"ל כר"מ, ובפרט דגם לדעת הרא"ש בחילוק הב' לכל הפחות הוי ספק דיחוי וא"כ בודאי יכול לנכות: ומ"ש רומעכ"ת נ"י על שבניתי דברי בסברת הרשב"א דהיכי דההיתר דא"ר ס' דלא קצץ דלא הותר ליתמי, ע"פ מה שהמתיק המ"ל דבריו דסברת יחידאי הוא דבש"ע סתמו דכל א"ר התירו ולא חילקו: ולפי ענ"ד הא המ"ל הביא דברי המהריב"ל שכתב עלה דהרשב"א דלא מצינו מי שחולק עליו אף דראה וידע דסתמי הפוסקים דאבק רבית הותר ליתומים: ומ"ש מעכ"ת על דבריי עפ"י דברי הב"י (סימן פ"א) דהא גם הראב"ד ס"ל דבעי הודאה במקצת וע"כ היכי דעסק השותפות בידו מקרי הודאה ובנ"ד הכי נמי, לעניית דעתי בודאי הפשוט שכן הוא לדעת הראב"ד, אבל מכל מקום לא ברור דס"ל כן לאינך פוסקים אב"ה וכן כתב בתומים סי' צ"ג דאינך פוסקים ס"ל דבעי הודאה ממש ממה דחשד אותו] וא"כ יכול לומר קי"ל: מ"ש רומעכ"ת דלסברת המהר"ם דודאי צריך להשביע דכן נהגו בבתי דינין בכל מקבלים על צד היתר עיסקא להשביעו, לענ"ד אף דנהגו כן, ומשום דכן היתה תקנת היתר רבותינו ז"ל, מכל מקום יש לומר דסברת מהר"ם רק במה שהיה תקנת חכמי רבותינו נ"ע, בזה הוי כלב ב"ד מתנה, אבל במה שתקנו דורות האחרונים מניין לנו לומר דבלא אתנו כלל כמאן דאתנו דמי ובפרט דבלא"ה קהה בה הרבה בדברי מוהר"ם אם כן יש לומר דאין לך אלא חדושו: מ"ש רומעכ"ת על קושייתי בסי' פ"ז דכוונת הגהת ש"ע דיכול לומר איני חפץ שתשבע שבועת שותפין בנק"ח אלא השבע שבועת שותפים בהיסת עכ"ד, מלשון הרמ"א אינו חפץ ממך רק שבועות היסת ולא ש"ש כדלקמן סי"ב משמע כמו לקמן סי"ב דיכול לומר הריני כשאר תובעים יכול לומר דל ש"ש הריני כשאר תובעים והשבע לי היסת, כנלענ"ד אוהבו ואהובו. עקיבא סימן נה להמופלא ר' פלוני בק"ק פלונית מכתבו הגיעני, ראיתיו כמתלהלה יורה זיקים נגד דברי רבותינו הראשונים, ורגז, ושחק על אמרותיהם הקדושים ואין נחת ומי יתן והי' מקדיש עתות אלה אשר בהן יגע למצוא תואנה לחלוק, אל היגיעה והעמל להבין אף קצה דבריהם העמוקים והרחבים צר לי מאד צר לי, שבכל דבריו לא מצאתי גם אחד בהם אשר יהי' ראוי להשיב עליו ולשעשע בו אך זאת אשיב שחלילה לנטות ממה שכתוב בש"ע (סי' קנ''ה) י"א דכל איסורי הנאה דרבנן שרי להתרפאות וכו' ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור, ומקור הדין מהר"ן שכתב דאין לנו ראיה להתיר באכילה איסור דרבנן לחולה שאב"ס ולא עוד אלא שנ"ל ראיה ברורה לאסור מהירושלמי הובא בהרא"ש פ"ה דכתובות (סי' י"ח) בתינוק יונק עד כ"ד חודש פירש לאחר כ"ד חודש וחזר כיונק שקץ, ר' אבוה בריה דריב"ל כל ג' ימים בד"א שפירש מתוך בוריו אבל פירש מתוך חולי מחזירים אותו, כשאינה של סכנה אבל של סכנה מחזירים אותו עכ"ל, והובא כן לפסק הלכה בש"ע (סי' פ"א) הרי אף דהתם הוי רק איסור דרבנן מ"מ בעי' דוקא יש בו סכנה. אף די"ל דלא עדיף האי דירושלמי מלישנא קמא דסוגיין דאמר האי אישתא צמירתא כחולי שיש בו סכנה דמי, משמע בלא סכנה אסור אף שלא כדרך הנאתו דס"ל דאין מתירין לחולה שאב"ס איסור דרבנן אבל למאי דקיי"ל כלישנא ב' י"ל דגם אכילה שרי מ"מ לענ"ד זה אינו דבאמת אינו מוכח דהנך ב' לישני פליגי בדין זה וכמו שראיתי אח"ז במ"ל (הל' יסוה"ת) שכתב דבהא פליגי דל"ק ס"ל דזהו כדרך הנאתו, או דס"ל דשלא כדרך הנאתן אסור דאורייתא עיי"ש, עכ"פ מפשט פשיטא ליה דגם לל"ק איסור דרבנן שריא לחולה שאב"ס אם כן שפיר יש ראיה מירושלמי הנ"ל דבאכילה אסור ואף אם נדחוק דלא כהמ"ל הנ"ל ולומר דהנך ב' לישני פליגי בגוף הדין אי שריא איסור דרבנן לחשאב"ס, לענ"ד ממילא מהראוי לומר כיון דלל"ק אפי' הנאה אסור בדרבנן לחשאב"ס י"ל דע"כ לא פליג לשון ב' רק לענין הנאה, אבל באכילה מודה דלמעט במחלוקת עדיף, וכך המדה בכל מקום באופן דממנ"פ אם נימא דלא כהמ"ל הנ"ל כיון דפליגי בדין הנאה בדרבנן לחולה שאין בו סכנה ממילא יש לומר דלכ"ע אסור באכילה, ואם נימא כהמ"ל ולכולי עלמא הנאה שריא ממילא קיימא הראיה מירושלמי הנ"ל דבאכילה אסור, ובפרט דקיי"ל כירושלמי להלכה בש"ע אם כן נפשט הדין דאכילה אסור אלה דברי מוכיח לחכם מאהבה מסותרת כי יחם לבבו וכאש בוערת על תתו לדברי רבותינו הקדמונים כתף סוררת, ולמען היות לו למזכרת להבין שדעתם רחבה ודעתינו נבערת, או אז יכנע לבבו לשום פסקי ראשונים לראשו עטרת תפארת, לתכלית הנרצה הלזה הנה באו כל דברי זאת אגרת, והי' אם יקח אמרי ויצפנם בלבו לעד ולמשמרת, אז אחתום עצמי אוהבו ומכבדו. עקיבא גינז מא"ש סימן נו לכבוד ידידי וחביבי הרב רבי טעכלי דיין ג"י דק"ק ליסא מה דהעלה ידידי רומעכ"ת להתיר במעוברת שמצאה בבוקר בקומה כתונת מלוכלך בדם, ויש לה קביעות להלוך (גאלדני אדער) ששופעת מל' יום לשלשים יום, ועתה היא בתוך הזמן שלא בשעת קביעת הנ"ל, דיש לה להקל לתלות הכתמים בגאלדני אדער: גם דעתי הקלושה מסכמת לדעתו הגדולה, ומה דפקפק מעכ"ת מתוס' (דף ה' ד"ה הא שאר נשים וכו') דלתירוצם שם דד' נשים חמירי מיש לה ווסת שלא בשעת ווסתה הרי דיותר היא בחזקת מסולקת שלא בשעת ווסתה מאשר היא בעת עבורה, אם כן אין למעוברת לתלות כנ"ל שהמכה עכשיו בחזקת מסולק, ולא מקרי יכולה להתגלע