רבי עקיבא איגר נח

דהרשב"א, ואם כן הדין דיכול לנכות כל השמנה פראצענטי, כנלענ"ד: ידידו אוהבו. עקיבא גינז מא"ש סימן נד להגאון המפורסם הנ"ל בענין הנ"ל מ"ש מעכ"ת הגאון נ"י על תמיהתי בדברי המ"ל הנ"ל דיש לומר דהריב"ש מיירי בענין דליכא למיתי עלה מדין גוזל ומאכיל, כגון דהלוו הקטנים בעצמם וכדומה, ותדע דאם לא כן יסתרו דברי הרשב"א שהביא הריב"ש לדברי הרשב"א שהביא הב"י וכ' רומעכ"ת דכל זה מבואר בדברי המ"ל עצמו: נפלאתי על כבודו, וכי במידי דעסיקנא בי' אעלים עיני מסידור הדברים, אבל עיקר כוונתי היה להקשות מתוך דברי המ"ל עצמו, כיון דכתב שלא יסתרו דברי הרשב"א אהדדי מוכח דמיירי בענין דליכא בי' טעמא דגוזל ומאכיל וא"כ מנ"ל להמ"ל לעשות מחלוקות באפוטרופס דגדולים, הא יש לומר כיון דמיירי בענין דליכא לדמויי לגוזל ומאכיל, מש"ה הוצרך הריב"ש למיתי עלה מדין יתמי לאו בני מיעבד מצוה, אבל בעלמא ס"ל גם כן אף בגדולים פטורים מדין גוזל ומאכיל והן הן הדברים שהקשיתי, ולגודל נחיצת מכתבי השמטתי לכתוב כדכתב המ"ל בעצמו: ומ"ש מעכ"ת דאף לדברי המ"ל דהריב"ש חולק מ"מ במה שכ' הרשב"א דאפילו קטנים עצמם שהלוו פטורים להחזיר הריבית שאכלו מדין קטנים שהזיקו, בזה לא מצינו דפליג הריב"ש דהוא מיירי דעדיין הרבית בעין, יפה כתב, אולם עכ"פ י"ל היכי דלא נתן הקרן יכול לנכות דלא מקרי הזיקו, די"ל מדידהו קאכלי: ונ"ל ראיה לזה מתשובת מהרי"ל הובא בב"י (סי' ק"ס ד"ה כ' במרדכי) עיי"ש, דטרח למצוא זכות היתומים, ולא אתי עלה מדין קטנים שהזיקו, אע"כ מיירי בשהקרן עוד ביד הלוה ויוכל לנכות, ולפ"ז י"ל בדרך ממנ"פ אם באנו להשוות דברי מהרי"ל להרשב"א, ע"כ מוכח דיכול לנכות, ואם נימא דפליגי, יכול לומר קי"ל כמהרי"ל, וכעת אין אתי ס' מהרי"ל לעיין במקור הדברים: ומ"ש מעכ"ת דלסברת המהר"ם י"ל אף בלא הרויח מכל מקום הקציצה כמאן דליתא, ומה דנתן הוי כנתן בלא קציצה דהוי רק א"ר דהותר ליתמי, אלא דאין כופין לו ליתן כיון דלא הרויח, אבל מה שנותן נותן בהיתר דהוי רק א"ר כיון דמקרי לא קצץ זהו נסתר מדברי המהרי"ל הנ"ל דנחית ג"כ בשיטת מהר"ם הנ"ל ואעפ"כ לא זיכה להיתום רק דדנין כאלו התנה לזון היתום בצמצום ממה שירויח, ומה שהרבה ליתן הוי מתנה בעלמא עיי"ש, מבואר דאלו קצץ הסך ליתן, לא היינו דנין לא"ר דהותר ליתומים זולת דנימא דהקרן שבידו עדיין לא מקרי נתן להם הרבית, די"נ דקרן דידהו נתן להם: עכ"פ די לנו דזכינו לדין דבנ"ד דהקרן בידו יכול לנכות: וביותר נראה לדינא דבאמת מוציאין מהיתומים, דהרי הב"י שם ד"ה אפוטרופוס וכו' כתב על ענין אם גבה האפוטרופס ונתן להם כו' וכבר גלוי לפנים שכ"ז אינו אלא כשלא הרויח הלוה וכו', הרי דס"ל לרבינו הב"י במפורש דאף לסברת המהר"ם מ"מ בלא הרויח מוציאין מהיתומים, א"ו ברור דדוקא לענין מה שהרויח בזה אנו דנין, דדמי כדאתנו הב"ד כמו דמקבל סתם הוי כאתנו ב"ד עמו למחצית שכר, מש"ה אף בקצץ האפוטרופס מה לנו בקציצתו, הא עכ"פ ממה דהוי כאתנו ב"ד עמו מחוייב ליתן ממה שהרויח מכח תנאי ב"ד, משא"כ כשלא הרויח ל"ש לומר דהוי כלא קצץ, דהא מכל מקום מה שנתן רק מכח הקציצה נתן, והוי ר"ק כנלענ"ד: ומ"ש רומעכ"ת נ"י מדסתם הריב"ש משמע אף כשיגדלו היתומים פטורים, והטעם כיון דבעידן דהיו קטנים היו פטורים יש דחוי אצל מצות, והא דלר"פ דס"ל פריעת בע"ח מצוה נזקקי' לנכסי ית"ק כשיגדלו היינו לשיטתיה דאמר זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות עכ"ד: נפלאתי אף אם נידון כן בכוונת הריב"ש, מ"מ הא גם לדידן הוא איבעיא דלא איפשטא אם יש דחוי אצל מצות, וממילא בנ"ד יכול לנכות ולומר קי"ל דאין דיחוי אצל מצות: ובעיקר היסוד נ"ל הא הרא"ש סוף מ"ק כ' בשם הר"ם דקטן שמת לו מת והגדיל אחר ז' דצריך להתאבל דאין דיחוי, והרא"ש כתב שם דפטור מלהתאבל וכתב לחלק אף דאין דיחוי אצל מצות, מ"מ כיון דהדיחוי בגוף האדם יש דיחוי, או דגבי הכיסוי הוי בידו, משא"כ באין בידו לסלק הדיחוי מעליו עיי"ש [ודברי הרא"ש אלו תמוהים לי, דא"כ למאי אצטרך הש"ס בפ"ג דסוכה לומר דר"פ גופא מספקא ליה הא יש חילוק דבכיסוי הוי בידו, וגם בהיפוך למאי הוצרך הרא"ש לחלוקו, הא בלא"ה כפי דקאמר הש"ס דר"פ גופא מספקא ליה אם כן חייב בכיסוי רק מספיקא, וממילא באבילות הוי ספק דרבנן ולקולא דהא באמת עדיין לחלוקו דהרא"ש הא מכל מקום גם במידי דלאו בידו, הוא איבעיא דלא איפשטא בעלתה בו תמרה אם יש דיחוי, אלא ע"כ דמטעם ס' אבילות מקילין, א"כ בלא"ה הו"מ ליתן טעם זה, וצ"ע א"כ בממנ"פ לשיטת הר"מ אין קיום לדברי מעכ"ת דהא מחייב בקטן שהגדיל, ולדברי הרא"ש הא לפי ב' טעמים שלו לחלק בין דיחוי קטן לדיחוי דכיסוי, א"כ יקשה מפריעת בע"ח מיתומים שגדלו דליכא לשנויי כדכתב מעכ"ת נ"י דר"פ לשיטתיה, הא לחלוקו דהרא"ש אף דר"פ ס"ל דבכסוי אין דיחוי, מכל מקום הדיחוי דקטן שאני: אע"כ דבלא"ה בפריעת בע"ח ליכא ענין דיחוי, דדוקא באבילות דבאנו לחייבו מכח המעשה שנעשה בשעת קטנותו דהיינו מיתת המת, וכיון דלא נתאבל אז דישלים עתה, בזה אמרינן יש דיחוי, אבל בפריעת בעל חוב אין צריך לדון על המעשה שנעשה בקטנותו שירש מנכסי אביו, דאין שעת הירושה דוקא גורמת להמצוה, אלא דכל שיש ברשותו נכסי אביו המשועבדים לבעל חוב רמיא עליה המצוה לשלם ומה לנו אימתי התחילו לבא ברשותו, והכי נמי בריבית דהמצוה כל זמן שמעות הריבית בידו צריך להחזירם. זולת דנימא לחלק בין ריבית לפרעון חוב, כיון דחזינן דבריבית לבריה לא אזהר רחמנא א"כ אין החיוב חל בכללות על מי שמעות הרבית בידו דהא מעות הריבית ביד היורש וא"צ להחזיר אלא דהחיוב על מי שלקח הריבית עליו מוטל המצוה להחזיר אם כן יש לומר דמעשה הלקיחה גורמת, וכיון דבעידן הלקיחה לא חל עליו המצוה, גם כשהגדיל פטור דיש דיחוי, משא"כ בפרעון חוב דכ"ז שהנכסים ברשות בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות, המצוה לשלם להבע"ח, אין שעת מעשה הירושה גורמת, רק המצוה בכל רגע שנכסים המשועבדים בידו, ועדיין אין הכרח לזה גם י"ל לחילוק שני דהרא"ש דדוקא באבילות לא מקרי בידו דאם נידון כהר"ם לחייבו להתאבל משהגדיל, נראה דאף אם היה מתאבל בקטנותו דלא יצא בזה, ולא מפטר בכך כיון דבאותה שעה לא היה מחויב בדבר, אינו פוטר לשעה שיהיה מחויב בדבר, וכדהקשה הכ"מ פ"ה ה"ז מהל' קרבן פסח, ועיין מג"א רסי' רס"ז בקידש קודם לילה עיי"ש] מש"ה מקרי לאו בידו, אבל בפרעון חוב ובריבית, דאם החזיר בעודו קטן פשיטא דיצא ידי חובתו ומפטר בכך, יש לומר דמקרי בידו כמו כסוי הדם: ואף דיש לחלק דבכסוי בידו לגלות ולהביא עצמו לידי חיוב משא"כ בקטן דאין בידו להביא עצמו לידי חיוב, מכל מקום גם לאבילות לא דמי, דהתם אין בידו כלל: ומ"ש מעכ"ת חביבי נ"י דלא דמי לקטן שהגדיל תוך חג הסוכות דהתם כל יום החיוב מתחדש, הראיה זו כתב הט"ז יו"ד (סי' שצ"ו) לדחות דברי הרא"ש באבילות, וגם אנכי עמדתי בזה לחלק, דבסוכה בכל יום מתחדש החיוב אבל מ"מ הראיה שמביא