רבי עקיבא איגר נה

לא היה משורטט י"ל דאינו מגרע דלא הוי דיחוי, כיון דבידו לשרטט והוי כמו קבל הכשר ונתן לפסול בפ"ג דזבחים (דף ל"ד) וצ"ע לדינא עכ"פ בנ"ד לשרטט אחר הכתיבה נראה ברור דלא מהני מכח הראי' הנ"ל, גם מלשון הרמב"ם והש"ע בהלכות ס"ת שכתבו ואם לא שרטט פסולה, משמע דאין תקנה לזה לשרטט עתה להכשירו כנלענ"ד: עקיבא סימן נא בשולי מכתבי לכבוד אבא מארי מ"ו הרב נ"י עומד אני כעת בש"ע יו"ד (סי' ו' ס"ב) השוחט במחובר לקרקע או לגוף כגון צפורן ושן המחוברים בבהמה וכו', תמוה לי למה דהעלה הש"כ לעיקר בחוה"מ (סי' צ"ה) דאדם אתקש לקרקע מקרא דוהתנחלתם, אף דבעבד כנעני כתיב מ"מ ילפינן מסברא דל"ש, א"כ מנ"ל דהשוחט בצפורן המחובר לבהמה דפסול השחיטה הא במתני' קתני רק והצפורן ומפרש בגמרא משום מחובר דלמא מיירי בצפורן של השוחט עצמו והוי כמחובר לקרקע דאמרינן בכל מקום עבד אתקש לקרקע לענין שבועת מודה במקצת ולענין אונאה ומעילה ה"נ הוי האדם כקרקע והוי צפורן מחובר לקרקע, אבל בצפורן של בהמה יש לומר דכשר לשחיטה כמו בכ"מ ובכל הנך הנ"ל בע"ח כמטלטלין, ומה"ת לומר דשחיטה יצא מכללא דהנ"ל ואף דאמרינן בסוגיא (דף כ') למעוטי שן וצפורן, ופירש"י היינו דכשר במליקה ופסול בשחיטה משום מחובר, י"ל דמיירי גם כן בשן השוחט עצמו כנראה מתוס' שם דאפשר למלוק בשן וביותר למה דפירשו הראשונים דשן וצפורן היינו בהיפוך דכשר בשחיטה ומיירי בתלוש, או דשן קאי אכשר בשחיטה ומיירי בתלוש, וצפורן קאי אכשר במליקה ומיירי במחובר, אם כן פשיטא יש לומר דמיירי רק בצפורן דאדם: ותו דגם להפוסקים דאדם לא מקרי קרקע עדיין יש לומר דמיירי רק באדם וחומרא דרבנן דלא לחלף בעבד השוחט בצפורנו דודאי הוי קרקע, אבל בצפורן דבע"ח מאן יימר לן דפסול וכן יש לדקדק מלשון הר"ש (פרק ד' מ"ג) דמכשירין וקושייתו שם יש ליישב למ"ש דאדם לאו כקרקע ובשחיטה גזרו רבנן דלא ליתי לאחלופי בעבד ששוחט בצפרנו, א"כ לענין הכשר אדרבה החומרא במה דאינו נידון כקרקע ומדאורייתא אינו כקרקע ואפשר דבאמת על מה שיודחו של עבד לא הוכשרו, או דגזרו דהוי בכי יותן דלא ליחלף בע"מ שיודחו ידי אדם בעלמא כמו דגזרו בשחיטת אדם אטו עבד וכמו כן גזרו לענין הכשר עבד אטו אדם, ולענין לשרוף עלה בקדשים י"ל דבעבד באמת אין שורפים עכ"פ לא ידעתי ראיה ברורה לזה לפסול השחיטה בצפורן של בהמה וצ"ע: בנו עבדו ותלמידו עקיבא סימן נב לידידי הרב רבי עזרא נ"י בק"ק וואללטש ע"ד שאלתו היות אחד מאנשי עירו רוצה שמעלתו ימסור לידו סך מסויים לקנות עורות באופן שהוא יסע למרחקים למקומות שקונים שם העורות בזול ויוליך העורות לעירו על אחריות שלו, והוא מחייב עצמו ליתן למעלתו הצמר מהעורות לפי ערך השער בעירו שהוא מקום יוקר וכפי השער לרוב הסוחרים יהי' הצמר למעלתו סך ידוע פחות מהשער ולזה נסתפק מעלתו אם אין בזה חששא דריבית:. מעלתו לא הודיע לי במכתבו אם מיד שימסור המעות לידו יהי' לו רשות להוציא לצורכו ויהי' באחריותו בהליכתו למקום סחורה או שיהיו המעות בידו בפקדון עד שיגיע למקום ההוא ויקנה הסחורה, דזהו נ"מ ויסוד גדול לדינא דהנה המהרימ"ט בשו"ת (ח"א סי' פ') כ' וז"ל ראובן נתן לשמעון בצידון סך ידוע וא"ל שמעון אני מוכר לך בסך זה כ"כ צמר לערך שאמכור שאר הצמר שיש לי למכור כמו שאמכור בצפת לאותו הערך אני מוכר לך, ואפחות ג' גרוש בכל ככר ממה שאמכור שאר הצמר וקנו מידו כו', תשובה, לכאורה זהו ריבית גמור הואיל ואחריות הצמר על המוכר נמצא שלא קנה הלוקח אלא בהיותו בצפת וכיון דלא קני, זוזי הלואה גבי' וכשפוחת לו מהשער נמצא שכר מעותיו נותן לו ודמי להא המוליך חבילה ממקום למקום ברשות מוכר מותר ברשות לוקח אסור, למדנו שהאחריות מוכחת אם מכר הוא מעכשיו או לא, ועכשיו שהוא ברשות מוכר שהמוכר קיבל אחריות הדרך, א"כ עדיין לא יצא מרשותו עד ביאה לצפת, והמעות הלואה אצלו וכשפוחת מהשער הוי אגר נטר, ומיהו בפ' הזהב מוכח שכל שהסחורה אצלו אע"פ שהאחריות על המוכר ומוכר לו בפחות מותר דאיתא התם בברייתא, הרי שהיו חמריו ופועליו תובעים אותו בשוק וכו' ואסיק ר"א כיון דאית ליה נעשה כאומר עד שיבא בני, והקשו בתוס' נהי דשרי סאה בסאה ביש לו, הא סאה בסאתיים כי הכא דנותן לו טריסית יותר אסור והוי ריבית גמורה, ותירצו דהכא אינו נותן לו אותה מטבע עצמו שלקח אלא מין אחר דדמי למו"מ והכי קאמר כמו שמותר סאה בסאה ביש לו משום דהוי ריבית דרבנן ה"נ דרך מו"מ אפי' סאה בסאתיים נמי מותר, הרי מבואר דאע"פ שמוסיף לו לטריסית, וגם אינו מקנה לו המעות שבביתו דהרי אין מטבע נקנה בחליפין, ופשיטא שעדיין המעות שבביתו באחריותו ואם נאנס חייב ליתן לו אחרים תחתיהן אעפ"כ כל שיש לו הואיל והוא דרך מו"מ מותר עכ"ד ולכאורה לא היה צריך להביא ממרחק לחמו כי הדבר מפורש לנו בתוס' בפ' א"נ (דף ס"ד ע"ב) שכ' דהא דקתני במתני' ופוסק עמו על הגדיש מיירי אף באחריות על המוכר דומיא דפוסק על שער שבשוק דאין הלוקח מפסיד בשום ענין, ומצאתי אח"ז שהרגיש בזה המ"ל בהל' מלוה ולענ"ד דבאמת יש שני מינים מוזיל גבי', האחד דמוכר לו כפי שער של עכשיו, רק אם יתיקר אח"כ והוא יתן לו כשער הפסיקה נראה כמוזיל גביה, השני דמוזיל גביה עכשיו בזול יותר מהשער והנה בודאי השני חמור מן הראשון כמ"ש התוס' שם (ד"ה מהו דתימא וכו') דביש לו ועדיין מחוסר מלאכה מותר לפסוק עמו כפי השער ול"ח ליוקרא שאח"כ אבל מ"מ אסור להוזיל ממש דלא מיקרי יש לו לגמרי עיי"ש, ומעתה י"ל דבנידון מהרי"ט בודאי אם לא הי' שום ספק דעכ"פ אחר נכיון ג' גרוש לאבן כפי השער שבצפת יהי' עכ"פ לא פחות משער שבצידון, באמת לא הי' צריך ראיה לדינא אלא דאפשר דהיה הספק אולי יהיה בזול יותר משער שבצידון והוי מוזיל גבי' ממש, ובזה אין ראיה מתוס' הנ"ל, די"ל דמתניתין דפוסק עמו על הגדיש דמיירי אף באחריות המוכר היינו כיון דאין מוזיל גביה משער הפסיקה דהא בלא"ה מיירי בהכי כיון דמחוסר מלאכה כמ"ש תוספות הנ"ל, ואף דעלה קתני ופוסק עמו כשער הגבוה ואפשר שיהיה אז בזול יותר מן הפסיקה, (עיין ש"כ סי' קע"ג וצ"ע) היינו דממנ"פ מותר, אם יוזל גבי' אח"כ יהי' כאלו מוכר לו אז בשעת הלקיחה, אם יתיקר הוי כנקנה לו בשעת הפסיקה ושלו נתיקר, אבל בנידון מהרימ"ט דמוזיל גביה גם משער צפת ג' גרוש לאבן, א"כ אם יהי' דרך משל שער צפת כשער צידון והוא יתן לו בפחות ג' גרוש דמוזיל גביה יותר מן הפסיקה זמן הלקיחה, זהו נקרא מוזיל גביה ממש, די"ל דבאחריות המוכר אסור. וההיא דקיראה י"ל שאינו באחריות המוכר, ולזה הביא ראיה מההיא דהזהב דמוזיל גביה ממש ומסתמא אחריות על המוכר ואפ"ה שרי, כן נראה לפי ענ"ד נכון אלא דיש לעיין בהיפוך אם איתא דההיא דהזהב היא ראיה מוכרחת דמיירי באחריות המוכר, א"כ תקשי בהיפוך למה