רבי עקיבא איגר נו

הוצרכו התוספות להביא ראייתם בענין משמעות ללמוד בתורת דומיא, הו"ל להביא ראיה מההיא דהזהב. גם יש לי לפקפק אימא בנידון דמהרי"ט גרע טפי מן מוזיל גביה ממש והיינו דבמוזיל גבי' וקוצב לו דמים ידועים א"כ אחריות הזול שמוזיל מן הפסיקה על הלוקח ורק אחריות אונסים על המוכר משא"כ בנידון דמהרי"ט דפוחת לו תמיד ג' גרוש מהשער שיהי' דגם אחריות הזול על המוכר דכל מה שיוזל יהיה פסידא דמוכר י"ל דגרע דבאחריות כי האי נראה יותר דלא הוי מכירה כדמצינו גבי צאן ברזל, ובזה ליכא ראיה מההיא דהזהב די"ל דהתם א"ל שיתן לו יפה דינר וטריסית היינו מה ששוה עכשיו דינר וטריסית, ואם יוזלו הפרוטות יהי' פסידא דהמקבל, ומההיא דפוסק עמו כשער הגבוה דג"כ אחריות הזול על המוכר אין ראיה דשאני התם ז דלא מוזיל גביה להדיא וכנ"ל: ואולי י"ל כיון דרשאי להוזיל גביה ולמכור כל מה שיש לו עבור פרוטה אחת דאנן סהדי דלא יוזל יותר, א"כ לא יגרע במה שעושה קצבה לפחות כך וכך מהשער שיהיה דכל מה שיתן לו אח"כ הוי כאוזיל גביה מיד רק שתולה דמי המקח לערך שער ההוא ועדיין צ"ע: תו כתב המהרי"ט שם כיון דקנו מידו וא"י לחזור א"כ נקנה המקח מיד ואין כאן הלואה עיי"ש, נראה דכל דינים דבפרקין דהיתר הפסיקא ואיסורו היינו רק בקנין מעות, דבלא"ה לא הוי קנין גמור אבל בקנין גמור לא יגרע כחו בשביל אחריות המוכר דסוף סוף קנה מיד: ולענ"ד זהו תליא בב' תירוצים שבתוס' (דף ס"ד) בעובדא דחביתא דחמרא, דאי תקפה ברשותך דהקשו אי במשך הלא הי' קנין גמור ומה דמתנה אי תקפה ברשותך היינו כמו תנאי דאם תקפה יתבטל המקח ואי לא יהי' המקח נקנה לו למפרע מיד ותירצו דא"י להתנות כזה דמ"מ כיון דהוא באחריות המוכר הוי כאלו לא נקנה המקח, ובתירוצם ב' כ' דמיירי בלא משך עיי"ש, משמע במשך מותר א"כ דינא דמהרי"ט עולה יפה לתירוצם ב', אבל לתירוץ הא' אף בקנין גמור מזיק מה שקבל המוכר אחריות, ועי' בטור וש"ע דכתבו להדיא (סי' קע"ג) בין במשך בין לא משך א"כ דברי המהרימ"ט צ"ע: נחזור לנ"ד דאם קבלת האחריות המעות בהליכה על הנותן נראה דמ"מ אם אפשר שיהיה בזול יותר מאותו מקום הקנייה דאסור אף כיון דהנותן מקבל אחריות המעות הוי כקונה ממנו העורות באותו מקום ושם יצא השער, מ"מ הא ביצא השער אסור להוזיל, ובנידון כזה דאפשר דיוזיל יותר משער הפסיקא ואז יפחות לו גם כן סך ההוא מהשער זהו גרע משער הגבוה וכנ''ל ואף דמהרימ"ט שרי ג"כ בכה"ג היינו ביש לו דשרי להוזיל גבי' אבל לא ביצא השער, אך אם יקבל הנותן דעכ"פ לא יפחות ליתן לו משער של מקום ההוא לכאורה שרי דהוי כפוסק על שער שבשוק דאף אחריות המוכר בחזירתו על העורות ומותר כמו בכל יצא השער: אף דלכאורה גם בזה יש לגמגם כיון דאין מחוייב לקבל העורות רק בעיר שדר בו המקבל הוי כקוצב לו זמן לא יקבלם מקודם דאסור בסאה בסאה באין לו (כדאיתא בש"ע סי' קס"ב) י"ל זה דוקא בהלואה, אבל בפסיקא י"ל דקיל מיניה, ולא נזכר דין זה לענין פסיקא (בסי' קע"ה): ולכאורה ראיה לזה דהא לכאורה קשה למ"ש הרא"ש בפ' א"נ (דף ע"ג) לשיטת בה"ג דלווין סאה בסאה על שער שבשוק דהוי כיש לו, הא דאסור לפסוק על החוב היינו כיון דיש עליו שום חוב כבר גרע טפי, ובשם הראב"ד כ' דסאה בסאה מותר על השער ובצירוף סברא דשקלי טיבותך עיי"ש, ולכאורה בין כך ובין כך תמוה הא דפריך הש"ס ר"פ א"נ על רבה ור"י דאמרי הטעם שפוסקים על שער שבשוק דאמרינן שקלי טיבותך דגם סאה בסאה לשתרי מה"ט, וקשה דלהרא"ש למ"ל באמת לרבה ור"י לטעמא דשקלי טיבותך, הא בנתן לו מעות דליכא הלואה מקודם בלא"ה מותר דמכח השער הוי כיש לו כמו בסאה בסאה, ולהראב"ד קשה מאי פריך הש"ס אלא מעתה סאה בסאה לשתרי, הא סאה בסאה מותר ביצא השער מכח צירוף שקלי טיבותך, קשה דלמא רבה ור"י ג"כ מחמת צירוף דיצא השער הוי כיש לו מש"ה מותר: ולזה י"ל דס"ל להש"ס דהך היתרא דיצא השער הוי כיש לו זהו לא שייך בקובע לו זמן שלא יצטרך לקבלו מקודם, וכדפסקינן באמת בסאה בסאה דאסור ומש"ה ס"ל להש"ס דהיתר דפסיקת השער הוא אף בקובע זמן כה"ג, וע"כ משום היתרא דשקלי טיבותך לחודא שרינן, ושפיר פריך א"ה סאה בסאה לשתרי אף בליכא שער משום שקילא טיבותך לחוד באופן דיש לומר בנ"ד בקיבל עליו שלא לפחות מהשער של המקום ההוא דמותר: אולם נראה לכאורה דגם בכה"ג אסור וראיה מסוגיא החמרים מעלים במקום היוקר כמקום הזול ועי' בתוס' דמיירי דאחריות התבואה בחזירתה על הלוקח ובלא"ה אסור, ולכאורה קשה מה בכך דאחריות על המוכר, ואי דהתם כיון דאחריות המעות בהליכה על החמרים הוי כפוסק אח"כ בהלואה, הא מ"מ י"ל דלאחר שלקחו החמרים התבואה ואז מקרי יש לו מתחיל הפסיקא, לזה צ"ל דזהו נקרא מוזיל גביה דכיון דידוע עכשיו דבמקום המקבל הוא ביוקר והוא מתחייב למסור בידו שם הוי כמוזיל גבי' ואינו דומה לתולה בזמן דמתיקר אח"כ, מה שאין כן זה דמיד הוא ביוקר שם, והוא מתחייב ליתן לו במקום היוקר בשער הזול הוי כמוזיל גביה, א"כ בנ"ד בכל ענין אסור זולת דנימא באמת בנ"ד להתיר דנימא אחר שקנה הוא העורות אז מתחיל הפסיקא וא"כ ממילא אף אם אפשר שיוזל יותר בעיר המקבל מ"מ מותר כמו דפסק המהרימ"ט הנ"ל, אף דגמגמנו קצת בהוראתו מ"מ אין משיבין את הארי. אך אם מיד שמוסר המעות לידו הם באחריות המוכר בזה אסור בכל גווני דהוי כפוסק עמו בהלואה, דאף דס"ל להרמב"ן דמותר לפסוק בהלואה ביש לו אף להוזיל גביה מ"מ בודאי אסור לקצוץ עמו בשעת הלואה שמוזיל גביה בשעת הפרעון ואף אם יקבל עליו שלא לפחות ליתן משער המקום ההוא מ"מ הוי כמוזיל גביה כדהוכחנו מתוס'. באופן דבנ"ד תלוי הכל אם אחריות המעות בהליכה על המוכר בכל ענין אסור ואם אחריות על הלוקח בכל ענין שרי, דיש לומר דהפסיקה נגמר אחרי שקנה זה העורות, והוי כפוסק ביש לו דלכ"ע שרי כנלענ"ד: עקיבא במ"ו הרב רבי משה גינז זצלל"ה סימן נג לעמיתי הגאון רבי מאיר פויזנר נ"י אב"ד דק"ק שאטלאנד ע"ד ששאלונו באפוטרופס שהלוה זוזי דיתמי על אבליגאטיאן ששה פראצענטי לשנה בלי היתר עיסקא ואחר שנמסר השטר להאפטרופס ונתן המעות להלוה אמר האפטרופס להלוה שמהראוי שיתן ליתומים שמונה פראצענטי והשיב הלוה גם זה אעשה ונתן להאפטרופס הרווחים והאפטרופוס נתנם ליתומים להאכילם, ועתה טוען הלוה שרוצה לסלק הקרן ולנכות ב' פראצענטי שנתן עודף בכל שנה תחילה נדבר מדין ששה פראצענטי אם יוכל לנכותם כדין כל ריבית קצוצה, לכאורה יש להפך בזכות היתומים ע"פ מ"ש הרא"ש בשו"ת וכן פסק להלכה (בסי' ק"ס) אם עבר האפטרופס והלוה מעות היתומים בר"ק והאכילם ליתומים פטורים מלשלם אפי' כשיגדלו, ולמד רשב"א זה במכ"ש מדין גוזל ומאכיל בניו דפטורים מלשלם, אמנם במ"ל (פ"ד ה' י"ד ממלוה) כתב דהרשב"א והריב"ש פליגי, דהריב"ש (סי' תס"ה) לא פטר ליתומים רק מטעם יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו וממילא הדין רק בקטנים אבל להרשב"א גם באפטרופוס ליתומים גדולים כה"ג פטורים, ואחרי אריכות המ"ל במחלוקת הרשב"א והריב"ש כתב וז"ל ויש