רבי עקיבא איגר נד

אחר בחמץ היינו דסבירא ליה כהרשב"א דחמץ מקרי אסורא בלע דשמו עליו אבל בשל בשר לחלב פשיטא דמהני הגעלה וצ"ע: בשר ושל חלב בזה קשה להקל כיון דאתחזק אסורא דאף בדרבנן אסור זולת שנאמר דמ"מ הוי ספק דהכל מותר, דאם רוצים ליחד לבשר אמרינן שמא רוב הכלים הם של בשר וממילא אינך כלים בטלו ברוב (עי' ב"ח יו"ד סי' ק"ב) וכולם מותרים, ואף אם נימא דהוי כמין בשא"מ דבעינן רובא דשמא יבשלם יחד וה"נ יבשל ויערב התבשילים יחד מ"מ דעת הש"כ (סי' ק"ט) דבדרבנן לא חיישינן לשמא יבשלם, ואף לדעת הרמ"א שם י"ל דדוקא היכא דאם יבשלם יחד יהי' עכ"פ איסור דרבנן, אבל בנ"ד אם יבשלם לא יהיה שם איסור על המאכל דהוי נטל"פ דבדיעבד שרי י"ל דל"ש למגזר: ואף דבזה הוי ס"ס דסתרי אהדדי, דכלי אחד יחזיק לבשר ויתלה דרובם של בשר, וכלי א' יחזיק לחלב ויאמר שמא רובם של חלב, מ"מ כיון דבגוף אחד לא סתרי דאותו כלי שמייחדו לדבר א' לא יבא לידי ההיפוך וכנ"ל שפיר הוי ס"ס: אך י"ל דהרי באמת דברי הבאר היטב סתומים דמה הפרש בין גוף אחד לב' גופים, ולזה יש לומר דעיקר הסברא כך דלא מקרי ספק ספיקא דסתרי אהדדי דאף דבתחילה כשאכל חתיכה אחת היינו דנין שמא אין אותה חתיכה שנפל לכאן וממילא אידך החתיכה היא החתיכה שנפלה, מ"מ לא היינו דנין במפורש על החתיכה השנייה שזו היא שנפלה, והיינו דנין רק על החתיכה שמא אין זו אותה חתיכה שנפלה מש"ה כשאוכל החתיכה שנייה ודן שמא אין זו החתיכה שנפלה לא מקרי כ"כ סתרי אהדדי, משא"כ בההיא דנדה דבתחילה דנתה בטענה שמא הולד זכר ואח"כ תדון שמא הולד נקיבה זהו מקרי סתרי אהדדי, לפ"ז יש לומר דהכא כיון דאקבע איסורא דרבנן לחומרא, וצריכים אנו לדון כשבא להשתמש בכל אחד תבשיל בשר דשמא רוב הכלים של בשר ואח"כ כשתרצה לשמש בכלי אחר תשמיש חלב תאמר שמא רוב הכלים של חלב מקרי סתרי אהדדי: אמנם י"ל דסברת תוס' בנדה רק כההיא דהתם, דלחד צד דהיינו אם נידון שולד הפילה נעשה איסור בממנ"פ מש"ה הספק השני כמאן דליתא ואינו ראוי לצרפו לס"ס, אבל הכא לכל צד לא נעשה ודאי איסור דאף כשעתה רוצים לתשמיש בשר תופסין הצד שרובן של בשר, מ"מ אם משתמש אח"כ באיזה כלי חלב לא יהא בו ודאי איסור, דאף אם רובן בשר מ"מ שמא אותו כלי אחר שרוצה להשתמש בו חלב הוא באמת של חלב אף דההיתר דשימוש חלב יהיה בדרך שמא רוב חלב, מ"מ בכלל אם ישתמש באחד בשר ובאחד חלב לכל צד לא נעשה ודאי איסור דשמא אתרמויי איתרמי ליה כלי של בשר לבשר ושל חלב לחלב: ובזה דנתי במה שהביא האלי' רבא סי' של"א בשם תשו' רדב"ז דבתינוק שנולד בע"ש סמוך לבה"ש ונולד הספק אם נולד קודם בה"ש או בבה"ש אין מלין אותו ביום ו', ואין דנין לס"ס שמא קודם בה"ש ושמא בה"ש יום,, ובספר אשל אברהם כתב הטעם דאיכא חזקת מעוברת ולפ"ז נולד דין חדש בנולד בשבת תחילח הלילה ספק שהוא צה"כ ספק שהוא בה"ש יהיה מותר למולו בשבת מס"ס דמסייע חזקת מעוברת, ובמקור הדין ראיתי ברדב"ז דהספק באיזה זמן נולד הוי חסרון ידיעה, ולכאורה בפשוטו י"ל דהרי תוס' פרק במה מדליקין (שבת דף ל"ד) העלו דכל בה"ש שוים אם כולם יום אם כולם לילה, אם כולם קצתם יום וקצתם לילה א"כ י"ל דמש"ה אין מלין ביום ו' דאם תינוק אחר יולד ויהיה ספק אם הוא סוף בה"ש או אחר בה"ש תתפוס ספק אחד בהיפוך שמא בין השמשות לילה ואפשר דלא מקרי סתרי אהדדי שזה שהספק אם נולד ביום אמרינן את"ל נולד בבה"ש דהיינו מסתמא תחילת בה"ש שמא תחילת בה"ש יום, ואותו התינוק שהספק אם נולד בלילה אמרינן את"ל בה"ש דהיינו מסתמא סוף בה"ש שמא סוף בה"ש לילה. ולפי הנ"ל בפשיטות יש לחלק, דהא באיזה צד שנתפוס לא נעשה ודאי איסור דלהצד דכל בה"ש יום או לילה, מ"מ מ"ש מעכ"ת נ"י דבנ"ד בודאי יש בכלים אלו ב' מינים של הא אפשר דהנך ב' תינוקות זה נולד ביום קודם בה"ש וזה נולד בלילה אחר בה"ש, אף דבכולל למול זה ביום ו' וזה בשבת לשניהם יחד ליכא ס"ס, מ"מ יש לומר דמקרי ס"ס ודוקא בההיא דנדה דלהצד דולד הפילה נעשה בב' ביאות ודאי איסור והוי הספק הב' כמאן דליתא]. אמנם לפ"ז יקשה על הש"כ (סי' ק"י אות כ"א) דבביצת נבילה חד בחד ונאבד אחד דאסור דאתחזק איסורא הא י"ל דלא הוי חזקת איסור דשמא ביצת ההיתר היתה גדולה מהאיסור דהא א"א לצמצם והותר הכל מכח ביטול (ועי' ש"כ סי' ס"ו ס"ק י'). ולענין דינא בנ"ד דעתי נוטה להתיר בהגעלה אף דכתבנו דבכ"ח בהיתרא בלע ג"כ לא מהני הגעלה, מ"מ סניף מיהו הוי (כמ"ש הש"כ סי' קל"ה) לזה מצורף מהיתרים הנ"ל, ובצירוף דעת הרא"ה בבדה"ב דבכלי בשר או חלב באב"י מותר לכתחילה לבשל בו מה שירצה ובצירוף דעת החכ"צ בשו"ת דכלים שנשתהו יב"ח מותר לגמרי, דנעשה הבלוע עפרא בעלמא. מכל הלין נלענ"ד להתיר בהגעלה: ידידו עקיבא גינז מא"ש סימן ב עובדא היה פה מרקוש פרידלאנד, הסופר דפה הראה לי תכריך מזוזות וראיתי מקצתם השרטוט עקום מאד והשורות נכתבים מיושר בין שרטוט לשרטוט וראשי האותיות מרוחקות הרבה למטה מהשרטוט ופסלתי אותם דלא מקרי שירטוט כיון דאינם נכתבים כסדר השרטוט ולא סמוך לשרטוט ושאל הסופר אותי אם יש תקנה לשרטט עתה ולעשות השרטוטים בראשי השורות: והנה לפום רהיטא נלענ"ד פשוט דלא מהני, וראיה לזה מסוגיא דמנחות טעמא דאין מורידין וכו' והא קיי"ל דתפילין א"צ שרטוט ומזוזה צריכה שרטוט ואם איתא דמהני שרטוט אחר הכתיבה, מאי קושיא הא יכול לשרטט עכשיו, ואחרי העיון והחפוש לא מצאתי מזה דבר. אך בתוס' במס' סוטה (דף י"ז ע"ב) ד"ה כתבה אגרת נסתפקו במגילת סוטה דבעי שרטוט אם אחר הכתיבה מהני לשרטט עיי"ש, ותמוה לי דהא מסוגיא הנ"ל מוכח להדיא דלא מהני, והתוס' הביאו שם לאותה סוגיא ולא פשטו ספיקתם מזה ולומר דבמזוזה לא מהני שירטוט אח"כ כיון דבעי כתיבה כסדרן, וכיון דבשעת כתיבה לא הי' בהכשר לא מהני ההכשר שאח"כ הוא דוחק גדול דהא אין חסרון בגוף האותיות והוי רק תיקון אחר והוי כמו חקיקת נגיעה דמהני במזוזה: ובגוף הקושיא שהקשו תוספת והרא"ש והר"ן, כיון דקיי"ל דאין כותבים בלא שרטוט למאי צריך הלכל"מ במזוזה דצריכה שרטוט וכן הלימוד בסוטה ומגילה, נלענ"ד דאפשר לומר למ"ש המרדכי בה"ק הובא בב"י הלכות ס"ת להסתפק אם מהני שרטוט בבדיל וכדומה שאינו מתקיים ולאחר הכתיבה יתפשט השרטוט או דבעי שרטוט מתקיים, וסיים וקצת משמע דבעי גומא וחריץ, וא"כ יש לומר דשלשה אין כותבים בלא שרטוט, היינו משום שיהיה הכתב מיושר ומהני לזה שרטוט בבדיל דמה בכך שיתפשט אח"כ הא מ"מ ע"י שרטוט דבעידן הכתיבה נכתב מיושר, משא"כ במזוזה ואינך דמדינא צריכים שרטוט בעצמותו בעי שיהי' השרטוט מתקיים, ואינו תלוי בשעת הכתיבה דוקא ובעי שרטוט בקנה דוקא, וק"ל והנה למה שהוכחנו דלא מהני שירטוט אחר הכתיבה מ"מ אני מסתפק אם שירטט בבדיל קודם הכתיבה ולאחר הכתיבה בעוד שהשרטוט דבדיל הי' קיים הי' משרטט בקנה כדין, דבזה י"ל כיון דלא הי' פעם בלא שרטוט והכתיבה הי' כדינו דמהני ואף לאחר שנתפשטו השרטוטים דבדיל י"ל דמהני לשרטט בקנה כיון דהכתיבה הי' בהכשר וגם עתה נשרטט בקנה, ומה שבנתיים