רבי עקיבא איגר נג

התרנגולת שם איסור וצריך ביטול כמו ודאי איסור, משא"כ בדינא דמהריב"ל באב"י דעכשיו כשנעשה אב"י כבר חלף והלך לו האיסור דאורייתא מהבלוע ואינו במציאות בו שום איסור דאורייתא שבעולם בזה י"ל דאף דבתחילה כשהיה ב"י היינו דנין בספיקו להחמיר, מ"מ עתה כשאנו דנין עליו אין כאן אפשרות איסור דאורייתא בעולם שפיר הוי ספק דרבנן ולקולא, ביותר מזה אף היכי דהספק בעולם בדאורייתא מכל מקום לגבי דרבנן מקילין כמו דפסק הרמב"ם (פי"ד ה"ח, וכ"כ הש"כ סי' פ"ו) גבי ביצת נבילה: אך נראה דזהו תליא במחלוקת הרשב"א והר"ן דלהרשב"א דהבליעה בעצמותו אף דאינה ב"י מ"מ לא הותרה כיון דמ"מ עדיין ראויה לגר, אלא כיון דטעמו פגום אינו אוסר התבשיל דלא אמרינן טעם כעיקר ודינו דבטל ברוב ובפליטה אמרינן דמסתמא איכא רוב והכי פסקינן בש"ע סי' ק"ג דנטלפ"ג בעי ג"כ ביטול ברוב] וא"כ ממילא בבשלו כלי ספק טריפה ונעשה אב"י אסור דהא כשאנו דנין על הבליעה בעצמותה הוי ספק דאורייתא והוי כודאי איסור דאסור לבשל כשהכלי אב"י, ודמי לענין ביטול בדבר חשוב הנ"ל אף דיש לחלק קצת דאב"י למאי נ"מ לדון על הבליעה לבדו כיון דאינו במציאות להוציא הבלוע בפ"ע רק ע"י תערובות בתבשיל, ואם כן לעולם לא יהי' כאן איסור דאורייתא מכל מקום יש לומר דחל על הבלוע בעצמותו שם ספק איסור דאורייתא או דצריכים לדון עלה באם יוצא הבליעה בתערובות תבשיל בדבר חריף] אבל לדעת הר"ן בפ' בתרא דע"ז ובפ"ב דפסחים דהפגם הוא היתר בעצמותו מה"ת, דהתורה לא אסרה נבילה הגם שראויה לגר אלא משום דאחשבה לאכלה, והרא"ה בבה"ב סבירא ליה דאינו ב"י מקרי אינה ראוי לגר, שפיר יש לומר כנ"ל כיון דאין כאן דבר לחול עליו שם ספק איסור דאורייתא אמרינן ספק דרבנן להקל: אולם מפשטות דברי מהריב"ל משמע כיון דמקודם כשהיה ב"י דנין על ספיקא להחמיר קם דינא והוי כודאי איסור ולא מהני מה דנעשה אח"כ אב"י ולפ"ז בככר ספק חמץ וספק מצה שעבר עליו הפסח, לדעת הח"י דספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר, מ"מ בזה כיון דבפסח היינו דנין על החתיכה זו לאסרו מספק דאורייתא נעשה כודאי חמץ ואסור אחה"פ, אבל לפי דרך הנ"ל יש להקל כיון דעתה אחה"פ אין שום מציאות איסור דאורייתא בזה]: והנה הנ"מ בין ב' טעמים אלו לכל אחד קולא וחומרא, דאם בשלו בכלי מאכל שהיה יודע בשעת הבישול אם המאכל כשר או טריפה אלא דאחר כך כשנעשה אב"י נשכח ממנו אם היה המאכל טריפה, דבזה לטעם הא' יש לומר דספיקו לחומרא דמ"מ עתה כשאנו דנין על הבליעה בעצמותה הוא ספק דאורייתא הוי כודאי איסור דאסור לכתחילה באב"י, אבל לטעם הב' הנ"ל יש לומר דבכה"ג אזלינן לקולא כיון דלשעתו לא היה מקום ספק בעולם, ועתה כשנעשה אב"י נולד הספיק, נוכל לתלות להקל דבשעת מעשה כשהיינו זוכרים היינו יודעים דאינו טריפה ועיקר הספק רק על עתה כששכח והוא אב"י והוי ספק רק בדרבנן, ובעלמא אף דמצאו אחר הבישול כשאב"י ריעותא במעיים וכדומה ובענין דהוי ספק טריפה, הוי הספק בדאורייתא אבל היכי דבשעת מעשה היינו יודעים איך הוא ודאי הספק רק על עתה אם היינו יודעים אז שהיא טריפה או היינו יודעים שהיא כשרה ולא נולד הספק בדאורייתא [אב"ה זכורני שאמר אאמ"ו נ"י שכמדומה לו גם הגאון בעמ"ח פרי מגדים נחית לזה אף דאינו מפורש בדבריו יש ללמוד כן ממה שכתב בסי' צ"ח במשבצות זהב סק"ה דהניח שם בתימא על הט"ז, דמה בכך דנפל תחילה לאינו מינו הא חנ"נ הוא רק מדרבנן עי"ש, והרב הוא בעצמו כתב שם סק"ג דאם נשפך תחילה ואח"כ נתרבה עליו אף דעכשיו יש ששים ובודאי מותר מה"ת, דחענ"נ הוא רק דרבנן מ"מ אסור כיון דהספק נולד בדאורייתא עיי"ש, ולכאורה הדברים סותרים בב' דברים הסמוכים זה לזה, א"ו דעתו כסברא הנ"ל, מש"ה בההיא דהט"ז יפה תמה דהא כ"ז שלא נשפך ל"ש ביה לומר נולד הספק דנברר ונשער אם יש ששים והספק נולד אחר שנשפך דאנו מספקינן אולי אם היינו משערים קודם שנשפך היינו רואים שיש ס', וכיון דקודם שנשפך בטל ברוב במינו שנתוסף אח"כ מדין סלק שא"מ כמי שאינו שפיר הוי ס' דרבנן דהא קודם שנתוסף בו מינו והוי בו דררא דאורייתא לא היה ענין ספק דתא ונחזי אם יש בו ס' או לא, משא"כ בההיא דסק"ג שנשפך ואח"כ ניתוסף בו דקודם שניתוסף ונשפך, נולד הספק בדאורייתא אחר שנשפך קודם שנתרבה מינו וכן נ"מ בהיפוך אם בשלו בו בשר או ירק והכלי אב"י דבזה לטעם הב' הנ"ל לחומרא כיון דהיה הספק כשהיה ב"י והיינו דנין בו להחמיר שאסור לבשל בו חלב, קיימא באיסוריה כאלו הוא ודאי של בשר ולא הותר אח"כ כשנעשה אב"י, אבל לסברתינו יש לדון להקל, דל"ש בזה כיון דאנו דנין עתה על הבלוע בעצמותו הוי ספק איסור דאורייתא דהא עדיין הבלוע היתר ודנין רק באם יתערב הבלוע בחלב וכיון דעתה אב"י ואם יתערב עם חלב לא יהא אסור דאורייתא א"כ לית כאן מציאות איסור בדאורייתא לא על עצמות הבלוע בפ"ע ולא על התחברו בחלב, והוי רק ספק דרבנן ולקולא באופן דלפ"ז בתרתי לטיבותא כמו נ"ד בכלים שנסתפקו בהם אם בשלו בהם בשר או חלב, והספק מכח השכחה דהספק נולד כשאב"י וגם עדיין הבלוע היתר בזה לכל הטעמים ספיקו להקל: ומה שיש עדיין לפקפק מדברי תוס' בפרק המפלת (נדה דף כ"ז ע"א ד"ה חומר שני וולדות וכו') דהיכא דהוי ספק ספיקא דסתרי אהדדי אזלינן לחומרא, [ולכאורה יש לתמוה בס' א' בגופו וספק אחד בתערובות דנחלקו בו הפוסקים הא הוי ס"ס דסתרי אהדדי דהא בכל א' וא' תאמר שזהו ההיתר, וחפשתי וראיתי אח"כ דהקשה כן הבאר היטב ומחלק כיון דלא סתרי אהדדי בחתיכה א' שפיר הוי ס"ס] וכמו כן מצינו לענין ספיקא בתוס' פ"ק דביצה (דף י"ד) ד"ה א"ב דידע [ועיין בר"ן פרק קמא דמגילה בספק מוקף חומה, ובמ"ל פרק א' מהלכות מגילה ובמג"א ס' תקל"ח] א"כ יש לומר בנידון דידן כיון דהכלי ודאי אסורה לחד מילתא לבשר או לחלב ממילא אסור לתרווייהו מ"מ נראה לי לחלק דדוקא כשעדיין יהיה הדבר הסותר במקומו כההיא דנדה דאם תראה לבסוף יום מ' תיזל לקולא בס"ס להיפוך ובממנ"פ עבדה איסורא וכן בההיא דביצה בכל פעם ילך לקולא ויעשה בודאי שלא כדין משא"כ בנ"ד דמיד שמייחדו לבשר או לחלב מכח ספק דרבנן א"א לו עוד להשתמש בהפוכו, ולא יארע הדבר להקל בהיפוך מספק ספיקא, ולא יבא לידי סתירה אהדדי, ובזה י"ל דיכול ליחדו לאיזה שירצה לבשר או לחלב בספיקא דרבנן: ונ"ל ראי' מדברי שו"ת יד אליהו (סי' ה') במצא רצועות תפילין דיכול להשתמש בהן הן לשל רש"י והן לשל ר"ת דלכל חד איכא ספק ספיקא, דאם רוצה להחזיקם לשל רש"י הוי ספק ספיקא ספק הרצועות אלו הן מתפילין של רש"י ואם תמצא לומר לשל ר"ת דלמא הדין כרש"י ולא קדשי במה שנשתמשו בהן לשל ר"ת, וכן אם רוצה להחזיקם לשל ר"ת ישנו ג"כ הך ס"ס עיי"ש, הרי דגם דסתרי אהדדי אמרינן ספק ספיקא והיינו מטעם הנ"ל דמיחוד שמייחדו לאחד מהם או לשל רש"י או לשל ר"ת לא אפשר לבא לידי קולא בהיפוך. ומ"ש מעכ"ת נ"י להגעילם כמו דמהני הגעלה בדבר שצריך ליבון משום דהיתרא בלע, והכא נמי מהני הגעלה לכ"ח שגג רומכ"ת בזה דהא לדעת הר"ן וסייעתו דחמץ מקרי היתרא בלע ומהני לסכינא דפסחא הגעלה, ואעפ"כ אמרינן קדירות בפסח ישברו ולא מהני הגעלה ועיקרא דדינא דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו לעולם ילפינן מקרא דהטעין הכתוב בקדשים שבירה לכלי חרס ולא מהני הגעלה, ע"כ דבכ"ח לא מהני התירא בלע, גם הש"כ בנקודת הכסף כ' (סי' צ"ג) דדוקא במתכות מקילין כך ובההיא ענינא יש לדון במה שכתב הש"כ יו"ד (סי' קכ"א סק"ח) ולפ"ז גם במחבת בשר, ובאמת לכאורה הא במחבת בשר ודאי מהני הגעלה כדמסקינן בסוגיא דע"ז גבי נותר כיון דהיתרא בלע לענין נ"ט בר נ"ט, והא דנתן הרמ''ע טעם