רבי עקיבא איגר נא

אחת בפני עצמו דהא לא מקרי אחותו כלל כל שאינה אחות משני צדדים ואם היא רק מהאב או רק מאם איננה חלק מהאיסור כלל. וכן הא דאמרינן בפ' שבועות שתים (דף כ"ג) ודלמא ע"י תערובות כו', היינו ג"כ אף לר' יונתן מ"מ אמרינן דלא אסר עליו רק פת שנעשה מתערובות חטין ושעורין וכוסמין, ואלו אוכל פת מחטין לחוד גם פת שעורין לחוד לא מחייב מש"ה לא אמרינן בי' כל אחד בפני עצמו, כיון דפת חטין לחוד אינו חלק מהאיסור כלל, דלא אסר עליו המין זה כלל אלא פת שיעורב משניהם, ונכון, וא"כ שפיר י"ל דהלכה כר' יונתן דמשמע כל אחד בפני עצמו וכמו שנסתפק מאור עינינו הרשב"א ז"ל הלכה כדברי מי: אלא דיש לדון אם גם בלשון בני אדם הוא כן אם לא, ולכאורה נראה ראיה דלשון בני אדם שאני מפ"ק דתענית (דף ג' ע"ב) וכי מאחר דלא מעצר אלי' אשתבועי למה לי', וקשה אמאי פריך בלשון למה לי' לאשתבועי דמשמע דהוי רק יתור, ולא פריך יותר דהוי לי' שבועת שוא כיון דלא מעצר, ואולם אם נימא דבלשון ב"א שניהם כאחד משמע ניחא, כיון דנשבע שלא יהי' טל ומטר והיינו שניהם יחד זהו לא הוי שוא דהא אפשר שיהי' טל לחוד ולא מטר, מש"ה פריך דלמה ליה לאשתבועי על טל כיון דלא מעצר, ובודאי יהי' הכרח שיהי' טל ולא מטר, ה"ל לאשתבוטי רק על מטר לחוד: מיהו אין מזה ראי' די"ל דבעי למפרך אליבא דכ"ע אף לר' יאשיה דמשמע שניהם כאחד, ולעולם לר' יונתן גם בלשון ב"א משמע כ"א בפני עצמו, גם י"ל דהתם שאני כיון דלא מעצר מוכח דשניהם כאחד קאמר, דאל"כ יהי' שבועתו לשוא, אבל בעלמא לא. וראיתי למהרשד"ם בתשובותיו בחלק אה"ע שכתב להוכיח דבלשון ב"א משמע שניהם כאחד וכדעת הרא"ם, מכתב לו עומקא ורומא, ובמחכ"ת אין בזה סרך ראי' דהרי מה דמשמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו אינו משום דמספקינן אם שניהם כאחד או כל אחד בפני עצמו, אלא דתרווייהו בכלל, [ומה"ט ליתא נמי לקושית הט"ז (יור"ד סי' רט"ז) דניחוש שמא שניהם ביחד ויהא אסור להלות כי אם ברשות ראובן ושמעון, דז"א, דלר"י אינו בגדר ספק כלל, אלא דכך משפט הלשון, ברשות שנים וברשות כל אחד בפני עצמו, וכן מצאתי לחכ"צ בתשובה סי' ד'] א"כ בעומקא ורומא כיון דגם שניהם במשמע ממילא זכה בכולם. ואחרי שאין לנו ראי' לדעת מהרא"ם נראה אף דהש"כ ז"ל הביאו אין לסמוך להקל אחרי דהרשב"א כתב להדיא לדמות לשון בני אדם וכתב בנשבע שלא ילוה כי אם ברשות ראובן ושמעון דתליא בפלוגתא דר"י ור"י, גם הריטב"א בחדושיו במסכת שבועות כ' דבנודר שלא יאכל תאנים וענבים תלוי בפלוגתא זו, ולר' יונתן אסור כל אחד בפני עצמו, ומי יכול להכניס ראשו לחלוק על אריות אלו ולפ"ז אתאן לדינא בנ"ד באם היה לשון השבועה שלא ירד לפני התיבה ושלא יהא נאמן הקהל אזי תליא בפלוגתא דר"י ור"י, וכיון דעל כל פנים אם עושה שניהם דביום אחד יורד לפני התיבה וביום אחד גובה מס הקהל עובר על השבועה ממילא לר' יונתן דאפשר דקיי"ל כוותי' עובר גם אם עושה רק אחד, אבל אם נשבע שלא יהא ש"ץ ונאמן הקהל דמשמע שלא אסר מעשה עבודת הש"ץ ומעשה הנאמן אלא שהוא לא יהא ש"ץ ונאמן, דהיינו שלא יהא הממונה לש"ץ ונאמן ובזה י"ל דאם בשנה אחד ממונה לש"ץ ובשנה אחד ממונה לנאמן דלא עבר על שבועה אף דעושה שניהם בעתים מחולפים מכל מקום כל אחד ואחד אין בו איסור כלל דסוף סוף אינו בשום פעם ממונה על שניהם ולא תליא כלל בפלוגתא דר"י ור"י משום דכל אחד בפני עצמו אינו חלק מהאיסור כלל וכיון דאינו חלק ל"ש ביה כלל לומר דאסור כל אחד וכמ"ש בהאי דבת אביו ובת אמו, כנלענ"ד והי' בזה שלום לכון ולכל תלמידיכון מאת ידידכם דורש שלומכם ושלום תורתכם עקיבא במ"ו הרב רבי משה גינז זצלח"ה מא"ש. סימן מז בשולי אגרת שלום לש"ב הגאב"ד דק"ק ברונשווייג הרב רבי זאבל נ"י בן דודי הגאון רבי ליב איגר מתקשה אני כיום בש"ע יו"ד (סי' רל"ד) אין יכולין לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה כך לשון הטור, וכ' עלה הב"י פלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן פ' נערה המאורסה ופסק שם הרא"ש הלכה כר' יאשי' דמחמיר. תמוה לי הא לענין הקמה הוי ר' יאשי' לקולא במה דס"ל דעל ידי שליח לא הוי הקמה, גם בנ"י פרק ח' דבבא מציעא בסוגיא דשאילה בבעלים כ' בשם הר"ן כיון דליכא הכרעה במלתא נקטינן לחומרא וגבי נדרים לא מצי מיפר ע"י שליח וגבי שאילה בבעלים פטור דהממע"ה ע"ש, וכן הובא להלכה בחו"ה (סי' שמ"ו ס"ו בהג"ה) אם כן ממילא לענין הקמה יש לפסוק לחומרא דע"י שליח הוי הקמה, ועי' תשובת יד אליהו (סי' נ"א) הקשה על הרמ"א שלא הגיה כאן דיכול לקיים ע"י שליח כדהביא דעת החולקים לענין שאילה בבעלים: ובאמת התמיה יותר על הרא"ש דכ' בפשיטות דר' יאשי' המחמיר, וביותר על הטור דכתב דא"י לקיים ע"י שליח, והא לדעת הרא"ש אזלינן לחומרא ממילא לענין קיום ראוי לפסוק כר' יונתן לחומרא דהוי קיום וצלע"ג סימן מח לכבוד ש"ב הרב הג"ל בענין הנ"ל מ"ש ש"ב מעכ"ת נ"י ליישב תמיהתי (בסימן הנ"ל) דהטור לשיטתיה דפסק דא"י להפר בלא שמיעה ממילא א"י לקיים בלא שמיעה, דהא עיקרא מביום שמעו נפקא דכתיב גבי קיום, ואם כן בלאו הכי אי אפשר לקיים על ידי שליח היכא דלא שמע הבעל נדרה, ולא משכחת הדין רק במשוי שליח שיקיים לכי שמענא, ובזה ישאר קושיית הש"ס לכי שמע יקיים הוא דל"ש לומר דלמא מטרידנא דהא אם ישכח ולא קיים יתקיים ג"כ הנדר בשתיקתו עכ"ד: לפום רהיטא דברי ש"ב אין להם שחר, דהא הך מלתא גופא דפסק הטור דאינו יכול להפר בלא שמיעה הוא רק מספיקא דאיבעיא דלא אפשיטא דאף דאמרינן שם את"ל בעל מיפר בלא שמיעה וס"ל להטור דאם תמצא לומר לא הוי כפשיטות, וכמ"ש בב"ש אה"ע (סי' קל"ז סק"ו) בדעת הרא"ש, ואם כן עדיין קשה במקיים על ידי שליח להוי הקמה לחומרא: אולם אפשר לקיים דברי ש"ב נ"י דמ"מ הוי ספק ספקא דדינא דהסכימו האחרונים דהוי ספק ספקא מעליא ספק דקיום בלא שמיעה לא מהני וספק דקיום ע"י שליח לא מהני ואף דהוי דבר שיל"מ להסוברים דאף בקיום הבעל יש היתר ע"י התרת חכם, (עי' יו"ד סי' רל"ב ס' כ"ג) וביותר נ"ל שכן דעת הרא"ש ממה דכתב בפירושו לנדרים (דף ח' ע"ב) בעובדא דרבינא דנדר לדביתהו וכו' שקיים לה בעל עיי"ש, מ"מ זהו לא מיקרי יש לו מתירין דהא הבעל יכול להפר בע"כ דידה, וא"כ מה שהבעל אינו רוצה בקיום מכח ספק ספקא הנ"ל ולהפר לה בע"כ, זהו אין בידו שהיא תתיר אצל חכם: ואף די"ל דמ"מ הוי דבר שיל"מ למה דפסק הרא"ש והטור דנשאלים על ההקם, ואם כן בידו להתיר הקמתו ולהפר לה, מ"מ יש לקיים דברינו למה דסבירא ליה להרא"ש בתשובה דספק ספיקא שלא בתערובות מותר ביל"מ (כמ"ש הש"כ יו"ד ק"י סקנ"ו) גם למה שכתב הפרי חדש יו"ד (סי' ק"ב ובא"ח סי' תצ"ז) דספיקא דדינא בדבר שיש לו מתירין בדרבנן לקולא, אם כן הכא נמי יש לומר דספק ספיקא דדינא לקולא בדשיל"מ, ואם כן שפיר יש לקיים דברי ש"ב מעכ"ת נ''י לדינא דקיום ע"י שליח לא מהני: אמנם עם כל זה לא מחוורין לי דבריו להעלות ארוכה לדברי