רבי עקיבא איגר נ

אף דלהסוברים דנטל"פ משהו מיהא הוי אין ראיה מקדירות בפסח דהתם גזר רב דלמא אתא למיעבד במינו וליכא ראיה לאסור בכ"ח רק מפינכא וי"ל דבכ"ח הרבה מקרי דיעבד מ"מ כיון דלהר"ן דס"ל נטל"פ לא בעי ביטול, וס"ל דבקדירות מטעם דלכתחילה אתינן עלה, מוכח דאף בהרבה קדירות לא מקרי דיעבד, ובזה לא מצינו חולק לכן אין דעתי להקל בנ"ד סימן מד עוד לו וע"ד שומן האווזות שנשתהה ג' ימים בלא מליחה שתמה רומ"פ על הפ"מ דמדקדק על דברי תשו' שבות יעקב אחרי שהש"י מביא ראיה לדבריו: לענ"ד יפה עשה הפמ"ג. ובעניי לא מצאתי ראיה מספקת לדברי הש"י, וראיתי אח"כ בשו"ת נודע ביהודא חלק יו"ד (סי' כ"ד) צועק ג"כ על הש"י ודחאו לגמרי: ממני ידידו. עקיבא בן מ"ו הרב רבי משה גינז זצלל"ה: סימן מה לכבור ידידי וחביבי הגאון רבי יעקב נ"י אכ"ד דק"ק ליסא ע"ד פינוי הקברות, הדבר פשוט כמ"ש מעכ"ת נ"י דאין לך מזיק רבים יותר מזה, ואף שהיה מתחילה בה"ק דרבים ומדעת רבים, מ"מ לצורך הרבים שרי לפנותו, וכמ"ש הגאון ר' דוד אפענהיים זצ"ל בתשובתו, הובא בתשו' חות יאיר (דף רמ"ו) עיי"ש: ועל ענין איסור הנאה בדריסה על עפר בה"ק שכתב כבודו נ"י שדעת חכם אחד היכי דאינו נאסר הקרקע עד יסודו אין בדריסת הרגל איסור הנאה. ומעכ"ת נ"י אינו מסכים לזה. לענ"ד הא מפורש בהג"א פ"ג דמ"ק (סי' ע"ח) וז"ל וי"מ דקברות שלנו שחופרים בקרקע וכו' והיינו דעת רבינו ישעי'] וא"כ אסור לדרוך על הקבר משום דאסור בהנאה עכ"ל, וע"ז לא מצינו חולק. והש"כ במקומו (סי' שס"ד סק"ג) העתיקו אולם מ"ש מעכ"ת הגאון נ"י דאם יש עפר אחר ע"ג י"ל דלא מקרי הנאה, דעפר האסור הוי רק כטמון בתוכו דכמה עפר מצוי בשוק. אף דאינו מוכרח כ"כ די"ל דמ"מ נהנה, דבעפר האסור תומך יסודותיו לקרקע שע"ג שלא יפול מתחתיו ומש"ה אין כ"כ ראיה מקבורת איסור הנאה אך מ"מ בצירוף מ"ש מעכ"ת נ"י אח"כ דמסתמא כיון שהוא ישן נושן הונח שם הרבה עפר אחר, ובטל העפר האסור בעפר המותר ברוב, בזה דעתי הקלושה מסכים. ואף אם אינו בבירור שיעור ביטול, כיון דעכ"פ יש ספק ביטול, יש לסמוך על רוב הפוסקים על רבינו ישעי' דגם עפר שתולשים ומחזירים לקבר אינו אסור בהנאה ובצירוף דעת הרשד"ם בשו"ת דדוקא מת עצמו אסור בהנאה מדאוריי' אבל תשמישי מת וקבר אסור רק מדרבנן [ובאמת נפלאתי שלא הביא דברי רש"י המפורשים בסנהדרין (דף מ"ז ע"ב) שכתב להדיא דקבר א"ב מדאורייתא, ובזה הי' אפשר ליישב מה דתמה הגאון מה' דוד הנ"ל בתשו' דדברי רש"י סותרים לכאורה דגבי קבר הנמצא כ' רש"י דידוע לבעלים דבגזילה נקבר משמע דבספיקו אסור ואלו בקבר הידוע כ' רש"י שהי' מדעת בעלים, משמע דספיקו מותר, ונדחק בזה, ולפי הנ"ל ניחא דגבי קבר הנמצא דקתני דמותר בהנאה בזה דהוא דאורייתא, ספיקא אסור, ובעינן דוקא דידוע בגזילה, וגבי קבר הידוע דקתני אסור לפנותו ומקומו טמא, דהוא דרבנן אינו אסור אלא בידוע דמדעת בעלים ואלו ספיקא הדין דפנוי ומקומו טהור ואסור בהנאה כדין מזיק לרבים, ובזה יש לדון על קושית הב"י סי' שס"ד דבטור כ' בקבר הנמצא דאין ידוע אם הוא מדעת בעלים וברש"י כ' דידוע דבגזילה, ולפי הנ"ל דהטור לא הזכיר דמותר בהנאה רק דמותר לפנותו ומקומו טהור וזה גם לרש"י מותר בספק,] א"כ הי' ראוי להקל במחלוקת רבינו ישעי' והפוסקים לדון כספק דרבנן ובפרט דרבו החולקים על רבינו ישעי' א"כ יש להקל עכ"פ ביש עוד ספק ביטול: ועוד לולי דמסתפינא הי' נ"ל בלשון הטור בשם רבינו ישעי' שהעפר שמכסין בו את המת בתוך הקבר אסור בהנאה י"ל דוקא כשיעור כסוי פני המת שזהו לכבוד המת, אבל מה שהוא למעלה מזה י"ל דעושים רק שיהי' הקרקע שוה שלא יפול הנופל או לעשות מקום פנוי לקבורת מתים, י"ל דהך עפר מותר בהנאה וא"כ מה שחופרים עתה לפינוי המתים מתערב זה עם זה והוי רוב, אולם מדברי הט"ז (א"ח סי' תקכ"ו ס"ב ובמג"א שם סק"י) לא משמע כן אלא דהכל הוי צורך המת. ידידו קשור באהבתו: עקיבא בן רבי משה גינז מא"ש סימן מו לידידי החכמים המובהקים, רבי יקיר ב"ר אליהו, ורבי אברהם כילי בק"ק בורון על השאלה אודות הזקן החכם רבי מאיר סגן שנשבע ע"ד רבים שלא יהי' עוד ש"ץ ונאמן במקהלתו, וכעת דחיקא ליה שעתא טובא, ורוצה להיות נאמן הקהל לבד, למען החיות את נפשו: אשריכם אשריכם שאתם יודעים בצערן של ת"ח ומשתדלים בתקנת הזקן, אלא שאין דברי מעלתכם מכוונים, כי רו"מ ר' יקיר כותב שלשון השבועה הי' שלא יהיה ש"ץ ונאמן ואולם החכם ר' אברהם כותב הלשון שלא ירד לפני התיבה ושלא יגבה מס הקהל ולדעתי העניה יתחלק הדין כפי חילוק הלשון ולאשר כבודכם אצים עלי להשיב ע"י הנוכחי העובר דרך פה, אשיב בקוצר לפי קוצר הזמן טרם חקור דבר איך הי' לשון השבועה, אשיב מה שנלענ"ד בכל לשון שנשבע אם כה ואם כה: הנה בפלוגתא דר' יאשי' ור' יונתן באביו ואמו קלל אם משמע שניהם כאחד או כל אחד בפני עצמו לא נפסק ההלכה כמאן, ולכאורה נראה להוכיח דקיי"ל כר' יאשי' דמשמע שניהם כאחד, מההיא דפרק ב' דיבמות (דף כ"ב) ורבנן אע"ג דכתיב אחותך אצטריך למכתב היא וכו' מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, והרי אנן קיי"ל התם כרבנן א"כ אם איתא דהלכה כר' יונתן יקשה איך אפשר לומר דכתב אחותך משום מלתא דאתי' בקל וחומר וכו' מכל מקום אמאי כתב בת אביך או בת אמך וצריכין ללמוד בת אביו ובת אמו מקל וחומר וטרח וכתב לקרא אחותך, לכתוב בת אביו ובת אמו וממילא משמע בין תרווייהו יחד דהיינו שהיא בת אביו ובת אמו ובין כ"א בפני עצמו שהיא בת אביו או בת אמו, אלא על כרחך כר' יאשי' וצריך לכתוב או לחלק: אמנם נראה דמהכא ליכא ראי' דפלוגתא דר"י ור"י הוא רק גבי אביו ואמו קילל אם משמע שניהם כאחד או כל אחד בפני עצמו, דאנן דנין אם בעי שיעשה ב' מעשים, יקלל אביו ואמו או יקלל אחד מהם, וכן כל כיוצא בזה, וכמו כן גבי בת אביו ובת אמו אם היינו מסופקים אי בעי שיבא על בת אביו ועל בת אמו או על אחת מהם, היינו מפרשים לר' יונתן דחייב גם על כל אחת בפני עצמו, אבל באמת אינו כן דאי כתיב בת אביו ובת אמו, אם הי' בא על בת אביו והי' בא גם על בת אמו לא היה חייב, דאחותו שהיא רק בת אביו לחוד או בת אמו לחוד לא היתה אסורה עליו כ"א דוקא באחותו שהיא אחות משני צדדים בת אביו ובת אמו, וזהו לא תליא כלל בפלוגתא דר"י ור"י כיון דאמרינן דלא אסרה תורה אלא באופן זה לא שייך לומר כל